"עטפתי אותם בעולם דמיוני שיכול למשוך גם ילדים", אמרה, "אבל כאן, בירושלים, אני יכולה לומר שהארי פוטר הוא ספר שואה". שיחה ירושלמית עם ג'יי קיי רולינג
העיתונים דיווחו שבימים אלה היא מבקרת בארץ, "ביקור תיירותי פרטי", ואני דמיינתי אותה משייטת ברחבי הארץ בלימוזינה מפוארת. לא שיערתי שתיסע כפשוטת־עם ברכבת הקלה בירושלים, שאראה אותה נאבקת במכשיר רכישת הכרטיסים האוטומטי; היא ובעלה מכניסים מטבע ומקבלים אותו בחזרה כלעומת שבא.

"אדוני, תוכל לעזור לי בבקשה?", שאלה באנגלית, "זו כבר הרכבת השלישית שאנחנו מחמיצים". האישה הזו, שיצרה עולם קסום של כישוף ודמיון, שבהינף שרביט בראה והחריבה עולמות – הובסה על ידי מכונה ירושלמית צנועה (נזכרתי במחלקת השיקום שבה אושפז סבא שלי. "אחות, אחות", צעק שם מישהו ולא נענה. "הוא היה ראש השב"כ פעם", לחש לי סבא, "אבל האחות לא יודעת…").

מודעה בכתב יד שלא טרחה לתרגם את עצמה הסבירה את פשר התקלה: "זמנית ניתן לשלם באשראי בלבד. לתשלום במזומן פנה למכונה שמהעבר השני". הבנתי שעד שאסביר להם תתרחק גם הרכבת הקרובה, העברתי את כרטיס האשראי שלי וקניתי לשלושתנו כרטיסים. לראשונה בחיי הזדמן לי לתת צדקה למיליארדרים והם הביטו בי בנזקקוּת מכמירה. "איך אפשר לגמול לך?" שאלו. "שיחה קצרה בבית קפה, אם לא קשה לכם. יש לי הרבה שאלות", עניתי. "טעות חייך", יאמר לי אחר כך אחד הילדים – "המשכנתא! איך לא חשבת על המשכנתא?". כן, הוא צודק, אבל לכל הפחות הרווחתי שיחה נדירה עם הסופרת שספריה נמכרו יותר מכל ספר קריאה אחר, ועם בן זוגה.

"הנבחר" ועם ישראל

הם היו בדרכם לעיר העתיקה ואני איתם. ישבנו בבית קפה ברובע היהודי. איש לא זיהה אותה, אחרת לא היינו ממתינים עשרים דקות לקפה וקרואסון, המתנה ששיחקה לטובת האנגלית האיטית שלי (הייתי בטוח שתשלוף שרביט, תכוון אל שפתי ותתקן את האנגלית. לשווא).

"אני רוצה לשאול אותך שאלות קצת אחרות", אמרתי.

"קדימה, הרגילות כבר משעממות", אמרה.

"אומרים שהספרים שכתבת הם ספרים לילדים. מפספסים משהו?"

"בוודאי", היא שמחה על השאלה, "הם למבוגרים, כמובן. עטפתי אותם בעולם דמיוני שיכול למשוך גם ילדים, אבל כאן, בירושלים, אני יכולה לומר שהארי פוטר הוא ספר שואה".

"ספר שואה?"

"ספר לקחי השואה, אם להיות מדויקת. 'אוכלי המוות' הם הנאצים, כמובן. העומד בראשם הוא היטלר, יש להם ביוגרפיה דומה. המלחמה שלהם בכל האנשים הנחותים היא יישום תורת הגזע. תחילה הם נלחמים בנחותים המובהקים, ואחר כך בחצויי הדם, במטרה להנציח את טהורי הגזע".

"ומה התחדד לך כלקח שואה תוך כדי הכתיבה?"

"שיש איזו תשוקה להרס ואבדון שיכולה להסעיר אנשים לא פחות מתשוקה לחיים ואהבה, ובעיקר שהקללה הכי גדולה שאפשר להטיל על אדם היא לא מותו, אלא היותו נשלט על ידי אדם אחר באין לו יכולת לבחור כרצונו. זו קללת האימפריוס, האימפריאליזם. התחדד לי גם שהתבוסה של היטלר הייתה בלתי נמנעת, כי ברגע האמת כוחות הטוב שיש באנושות מתאחדים, ונאמנות מוחלטת היא משהו שלעולם יחסר לכוחות הרוע.

"מעניין", התפעלתי. "אם נמשיך את האנלוגיה שאת עושה, כשאת קוראת להארי פוטר 'הנבחר', את מרמזת לעם הנבחר, כלומר לעם ישראל?"

ג'יי קיי נעה באי־נוחות בכיסאה והחליפה מבטים עם בעלה או עם תליון הצלב שבשרשרת שענד. "לא הייתי מרחיקה לכת עד כדי כך, אבל זה מעניין. בוא נאמר שכנוצרייה לא בהכרח חשבתי על זה, אבל הארי הוא לא רק 'הנבחר', הוא גם 'המחפש', כי באיזה שהוא מקום אני מאמינה שהאנשים היחידים שיכולים לנצח את הרוע בעולם צריכים להיות אנשים שמחפשים, אנשים שלא מוכנים לקבל את הדברים כמות שהם".

מאמינים בכוח עליון

"וזה אולי סוד ההצלחה של הסדרה", אמרה.

"כלומר?", שאלתי.

"כלומר, מקובל לומר שהספרים מצליחים כי בראתי עולם שלם וקסום, עשיר בדמיון, שמעביר את הקוראים למקום אחר בעל חוקים משלו. ואני דווקא חושבת שהספר תפס כי הוא מראה את העיוורון של האנשים הרגילים, שמאמינים רק בחוקי הטבע ולא מצליחים לראות את מה שמסתתר מאחורי החוקים היבשים. ה'מוגלגים' האלה הם בעצם כל העולם שנאחז בכוח רק במה שהוא רואה, ומחמיץ כל כך הרבה. הם יכולים להיות משכילים ומוערכים, אבל הם עיוורים".

"בדיוק כך", אמר בן־זוגה, "ולכן הוא תפס כל־כך, מפני שרוב האנשים בעולם מאמינים באיזה כוח עליון שמשפיע על החיים כאן, ואם אינם מאמינים הם מייחלים לכוח שכזה".

"והקוסמים הם האנשים שמאמינים שגם הטבע הוא סוג של קסם", השלימה. "ועדיין השאלה הגדולה היא מה אתה בוחר לעשות עם הקסם הזה, שזו כמובן שאלת השאלות בסדרה".

"ואת זה אהבתי מאוד", החמאתי, "ובכל זאת מטרידים אותי כמה דברים", המשכתי בזהירות, "המורים בבית הספר לקוסמים הם דמויות לחיקוי בעבור התלמידים, הטובים שבהם מדברים בשבחה של האהבה, ובעצם, כשחושבים על זה, איש מהם אינו נשוי. אין להם משפחה. מדוע, בעצם?"

"אולי מפני שהתפקיד הזה דורש התמסרות וקשה להתמסר לשני הדברים בו זמנית, ואולי… אתה תתקשה לקבל את זה… [לא יודע אם הפנתה את המילים האחרונות אליי או אל בעלה] אולי מפני שגדלנו על זה שחיי משפחה אינם עניין לדמויות מופת".

"ובכל זאת הארי מתחתן בסוף".

"כי הוא בוחר להפסיק להיות דמות מופת, הוא חוזר להיות אדם מן השורה".

"אוי, זה כל־כך נוצרי, לדבר על אהבה ולא לממש אותה…", מלמלתי בעברית, אבל היא כנראה ניחשה ואמרה: "גם משה רבנו היה כך. גם הוא עזב את המשפחה".

"כן, אבל הוא דמות אחת ויחידה. כל שאר דמויות המופת התמסרו למשפחה וכל תורת משה מחנכת לזה. אולי," הצעתי בחיוך, "אולי תתגיירי לפני הספר הבא".

הצחקתי אותה. את שניהם.

"זה לא עלה על דעתי, אבל זה בטוח יגדיל את הסיכוי לפרס נובל", אמרה.

לא לזה התכוונתי, אף שהסמקתי לתפארת עם ישראל – גם ג'יי קיי מודעת לסטטיסטיקה היהודית המשובחת… "אולי זה יוסיף לספרים שלך עוד גוון מוסרי", התחצפתי.

עוברים דרך קיר

בעלה החל לאבד סבלנות. הוא לא שיער ששני כרטיסים לרכבת הקלה יעלו לו בבן שיחה חסר נימוס, אבל היא דווקא הסתקרנה – "נדמה לי שהספר הזה מוסרי לגמרי. הטוב מנצח את הרע, ובסופו של דבר הרע אפילו הורג את עצמו. הקללה וההרס פוגעים בו עצמו, כמו היטלר שחיסל את עצמו. אני מפספסת משהו?"

"בדיוק לזה התכוונתי. אני לא מצליח להבין מדוע הטובים אינם יכולים להילחם ברעים כשווים בין שווים. מדוע הרע מקלל, והטוב לכל היותר מגן על עצמו. מדוע אין לו זכות להשיב מלחמה ולחסל את הרע?"

"כי אם גם הוא יקלל הוא כבר לא יהיה אדם מוסרי, דבר כבר לא יבחין בינו לבין הרע", הסבירה.

רציתי לומר לה שבעיניי מוסרי להילחם, ושהשאלה היא במי אתה נלחם ולשם מה, אבל לא הספקתי – מישהו בשולחן הסמוך לא היה זהיר מספיק, והפיל את צלחת המרק שלו על הרצפה. רסיסי מרק חם הכתימו את שולי מכנסיו של הבעל של ג'י קיי. מוסרי או לא מוסרי, הוא פלט קללה. מלצרית מתנצלת הובילה אותו אל עבר הברז לנקות את מכנסיו, וג'י קיי נותרה במקומה. יש לנו זמן לשאלה אחרונה, אמרה בחיוך.

נעניתי בשמחה – "מה היה קורה אילו ההוצאות היו דוחות את כתבי היד, אילו איש בעולם לא היה שומע על הארי פוטר שלך? מה היה קורה לך?"

"היה רגע שבו ידעתי שזה לא יכול לקרות, רגע שבו הרגשתי שהעולם חייב לדעת אותו. שמשהו בעיוורון של העולם חייב להיפתח עם הקסם הזה".

"ואם לא?" התעקשתי להקשות.

"יש רגע בספר שבו כדי להגיע לסמטה עוברים דרך קיר. כלומר, אם לא – הייתי מתקנת ושולחת שוב ושוב, עד שמאחורי הקיר היה נפער חור והייתה מתגלה סמטה אל עולם חדש".
בעלה חזר. מפויס. שילם על הקפה. הטעם נשאר, גם טעמה של השיחה. הם ירדו במדרגות אל הכותל לטמון פתק.

ליאור אנגלמן הוא מחבר הספר "לא מפסיקים אהבה באמצע" 
(כנרת, זמורה־ביתן, 2014)
צילום: מרים צחי

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט"ו בסיון תשע"ד, 13.6.2014