מעבר להיותה חוקרת ספרות השואה הייתה פרופ' חנה יעוז־קסט מורה שלימדה כיצד להרגיש את התלמיד וצרכיו. חודש לפטירתה

את חנה יעוז־קסט פגשנו לראשונה עוד בהיותה מורה לספרות בתיכון עירוני ו' בתל אביב. כסטודנטים צפינו בשיעוריה ולגמנו בצמא ממעיינות הידע, העמוקים ונרחבים מני ים. כסטודנטים הצופים מן הצד יכולנו לעמוד על סגולותיה כמורה וכמחנכת. רבת קשב, אמפתית, ערנית ואנושית ביחסה לכל תלמיד ותלמיד. היא לימדה אותנו "להרגיש" את התלמיד, לחוש את האווירה בכיתה, להבין את צורכי התלמידים, את עולמם, ולהפוך את חומר ההוראה לרלוונטי.

חנה דקדקה עמנו בהכנת מערכי השיעור, ובהגדרת מה שכונה לפני שנים "מטרות חינוכיות, מטרות פורמאליות ומטרות מטריאליות". המשובים שלה על שיעורי ההתנסות והמבחן היו ממוקדים ומדויקים, ותמיד הקפידה להוסיף להם מילת עידוד שנתנה כוח להתמודד בהמשך עם כיתות סוררות ולהפיח רוח חיים בכל יצירה, בכל טקסט. הייתה זו חנה שהטמיעה בנו את המונח "שיקול דעת דידקטי" בהסבירה כי גם כשבידיך מערך השיעור המבריק ביותר, עדיין עליך "לנשום" את הכיתה, לדעת מה קדם לשיעור שלך ומה צפוי בהמשך, כדי להפוך את הלמידה למשמעותית. היא לימדה אותנו אינטואיציה של מורה מהי ועל כך היינו אסירי תודה לה לאורך כל שנות עבודתנו. בעיניה זרמה מלאכת ההוראה בשני ערוצים: ערוץ הדעת וערוץ החינוך. כך טיפחה דורות של מורים אשר לימים הפכו אף הם למנחי סטודנטים והעבירו להם מה שקיבלו ממנה.

כמרצה לספרות הפגישה אותנו חנה עם שיריהם של משוררים צעירים, חלקם עוד בראשית דרכם כיוצרים. היה לה הכישרון לקחת טקסט, ויהא אניגמטי ואזוטרי ככל שיהיה, ולפצח אותו. חנה נתנה לנו כלים להבין את איכויותיה של שירה מודרנית, להתענג עליה ולדעת כיצד להנגיש אותה לתלמידינו.

חנה ואיתמר יעוז־קסט

לפיד זכרון

גולת הכותרת של מפעלה של חנה היה ללא ספק מחקרה בנושא ספרות השואה ושירתה. ספריה, מאמריה, הרצאותיה וימי העיון שארגנה לאורך שנים היוו תרומה שערכה לא יסולא בפז למחקר החומרים הללו ולהוראתם. המונחים שטבעה או החילה על ספרות השואה – סיפורת היסטורית וטראנס היסטורית, ריאליזם ומטריאליזם – משמשים אותנו עד היום בהוראת ספרות השואה ושירתה.

כבר נכתב על החשיבות הרבה שייחסה חנה להוראת נושא השואה מן ההיבט ההיסטורי והספרותי. היו אלו בעיניה כלים לכינון הזיכרון ההיסטורי הקולקטיבי של הדורות הבאים.

זכורתני אחד מימי העיון שערכה חנה בנושא השואה ודרכי הוראתה. סרטו של הבימאי סטיבן ספילברג יצא זה לא מכבר לבתי הקולנוע והאולם באוניברסיטת בר־אילן היה מלא מפה לפה: סטודנטים, מורים וניצולי שואה. קטעים ארוכים מן הסרט הוקרנו בפני הקהל ואחר כך הנחתה חנה דיון באיכויותיו של הסרט, במידת מהימנותו ובחשיבותו.

לפתע עלה קול זעקה מפאתי האולם. יהודי קשיש, לבן שיער, עמד שם וזעק בחרי אף ובלב נשבר: "על מה אתם בכלל מדברים? אתם בכלל יודעים מה היה שם? לקחו כמה שחקנים רזים והלבישו אותם בפיג'מות פסים חדשות והפכו אותם לאסירי מחנות? כך נראו האנשים במחנות? אתם יושבים פה ומדברים ומדברים ומדברים. אין לכם שמץ של מושג מה היה שם. הכול הוא בבחינת מילים, מילים, מילים!".

הס הושלך באולם. כולנו חשנו את כאבו של היהודי הקשיש ותהינו בינינו לבינינו – מה תגיד חנה? וחנה קמה מכיסאה ובקולה השקט, האיטי, נשאה מבטה מעבר לשורות אל פאתי האולם, היישר אל עיניו של אותו יהודי, ודיברה אליו, אליו בלבד. "אתה צודק", אמרה לו באמפתיה, בחיבה, "אתה צודק בהחלט. מי שלא היה שם לא יוכל לעולם לדעת, להרגיש או להבין. הכול הוא באמת מילים, מילים, מילים. לכן אנחנו רוצים לשמוע את קולכם, להקשיב לסיפור שלכם… אבל בעוד שלושים, ארבעים, חמישים שנה ויותר, לא יהיה עוד מי שיספר את הסיפור שלכם, ואז מה שיישאר לנו הן רק המילים, רק המילים".

חנה מורתי, כמה סמלי הוא שנתבקשת לבית דין של מעלה דווקא בשבוע שחל בו יום הזיכרון לשואה ולגבורה, שבוע שבו אנו, המורים לספרות, מלמדים את הטקסטים שהנחלת לנו בכלים שהפקדת בידינו ומעבירים באמצעותם את לפיד הזיכרון לדורות הבאים.

יהודית וינוגרד היא מורה, מרצה ותלמידת מחקר במרכז ללימודי יידיש באוניברסיטת בר אילן

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ג אייר תשע"ד, 23.5.2014