חורף 1942

הַשּוֹר שֶנָּתְנוּ הָאִכָּרִים לְאִמִּי
עִם עֶגְלַת הָעֵץ וְהַגַּרְזֶן
לַחְצֹב לְאָבִיהָ
קֶבֶר בַּקֶּרַח
מְשׁוֹטֵט עֲדַיִן בְּשׁוּלֵי הַכְּפָר,
מִצְטוֹדֵד מִמַּגַַָּע,
מַצְלִיף זָנָב לְכָל עֵבֶר
מְנודֶה מְנַדֶּה
רוֹדֵף וְנִרְדָף
לֹא יִמְצָא מְנוּחָה עַד
יִתְקַע בִּקְרָבַי
אֶת קַרְנָיו.
חורף 1944

צָמִיד שֶׁל קֹר
הוֹתִירָה לִי סִיבִּיר עַל קַרְסֻלִּי,
חַי, נוֹגֵס עַד עֶצֶם,
מְסָרֵב לַהפֹךְ לְזִכָּרוֹן.

וּמתוך הָאֹפֶל הַלָּבָן
מִזְדַּקֶּפֶת
דְמוּתְךָ הַכְּחוּשָׁה, אָבִי,
וְחוֹרֵי עֵינֶיךָ מַעֲמִיקִים
אֶל אָבְדָנָם,
מְסָרְבִים לַהֲפֹךְ לְזִכָּרוֹן.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ה ניסן תשע"ד, 25.4.2014