התגובה העוינת לתרבות המערבית של הקיצוניים במאתיים השנים האחרונות שיתקה את מנגנון התפתחות ההלכה ככלי להתמודדות עם אתגרי הזמן. ספר על קנאות וטרור אסלאמיים 

הצלבנים עדיין כאן

תולדות הפונדמנטליזם האסלאמי

אפרים ברק

רסלינג, 2013, 211 עמ'

אפרים ברק מגיש לקורא העברי מעט המחזיק את המרובה, ומדובר במנת מתאבנים משובחת. מתוך בחירה מודעת מחזיק הספר כמאתיים עמודים בלבד, מרווחים וידידותיים לקורא. אלה הם ראשי פרקים, המנוסחים בלשון קולחת והמעניקים לקורא חוויה אינטלקטואלית מרתקת, דווקא משום הדחיסות הרבה שבספר.

במבוא לספרו ממפה ברק את עמדות החוקרים כלפי הטרור האסלאמי: יש הסבורים כי הוא תגובה למעללי המערב; אחרים גורסים כי שורשיו טמונים עמוק בתרבות המוסלמית; קבוצה שלישית רואה בפונדמנטליזם האסלאמי תולדה של מהפכות חברתיות שהתרחשו בארצות האסלאם. בשונה מכל החוקרים המרכיבים את שלוש הקבוצות הללו, ברק טוען כי המתחולל לנגד עינינו הוא תולדה של יחסי המערב האירופי והאמריקני עם ארצות האסלאם במאתיים השנים האחרונות, אשר בחלקן הגדול היו שנים של אימפריאליזם וקולוניאליזם אירופיים. בשונה מקודמיו סבור ברק כי הפונדמנטליזם האסלאמי הוא מוטציה של האסלאם הקלאסי, ומושג המפתח הוא "סַלַפִיַּה", היינו שיבה אל אמונותיהם ואל אורחות חייהם של האבות הראשונים, ובהקשר זה הכוונה לנביא מוחמד ולרעיו.

כידוע, המונח "פונדמנטליזם" יסודו בארצות הברית בראשית המאה העשרים, ולפי טבעו הוא מושג המתאים רק להוויה נוצרית. לַקריאה – גם אם היא נאיבית ובלתי אפשרית ליישום – לשוב אל הגרסה הראשונה, התמימה, הזכה והטהורה של האמונה, יש מקום רק בתרבות שבמוקדה ניצבת האמונה, כלומר הנצרות. היהדות והאסלאם הן תרבויות מעשיות, ובמוקדן ניצבת ההלכה – כלומר המצוות – ולא האמונה. בין היהדות והאסלאם יש זיקות עמוקות, ובהקשר הזה די להפנות אל מחקריה החשובים של פרופ' חוה לצרוס־יפה המנוחה בסוגיות האלה. בתרבויות הלכה אי אפשר לדבר על מחיקת רבדים מן ההלכה ודילוג לאחור למצב עוברי כלשהו. לפיכך הצירוף "פונדמנטליזם אסלאמי" הוא מושג צורם, המנסה לתאר תופעה מוסלמית ייחודית במונח נוצרי בלתי מתאים. ברק התייחס לקושי הזה (עמ' 58–60).

למי נועד הספר? ההיקף המצומצם של הספר – המזכיר את הספרים המעולים, בדרך כלל, בסדרת האוניברסיטה המשודרת של גלי צה"ל – רומז כי הדברים מופנים לקורא סקרן, שאינו בקי בלימודי האסלאם והמזרח התיכון. תמך לסברה הזאת יש בהרבה הערות שוליים ובהן הסברים קצרים וקולעים למונחים רבים מן התרבות האסלאמית, אשר ברק הניח בתבונה כי אינם מוכרים לקוראיו הפוטנציאליים. אם אלה הם הנמענים המשוערים של הספר, דומני כי מוטב היה לצמצם את ההפניות למחקרים באנגלית ולהביא תחתם כותרים בעברית. אולם דומני כי גם מי שמתמצא בעולמות התוכן הללו ימצא עניין בספר זה, מכיוון שעיקרו אינו המידע שמציע ברק (והוא מידע עשיר, המנופה באופן מקצועי!), אלא דווקא התהליכים שהוא משחזר והתובנות שהוא מציע.

השאיפה ללכת אחורה יצרה קיבעון מחשבתי. הפגנת סטודנטים, פקיסטן
צילום: גטי אימג'ס

האחים המוסלמים

בספר עשרה פרקים: מיסטיקה ואנטי מיסטיקה; מפגש של תרבויות; רפורמיזם אסלאמי; מודרניזציה ופעילות אינטלקטואלית; התפתחות העוינות כלפי המערב הקולוניאליסטי; חסן אל־בנא והאחים המוסלמים; סַיִּד קוּטְב והרחקת המאבק במערב; שנות ה־70 – הצלבנים עדיין כאן!; הפונדמנטליסטים החדשים, או האלימות כשיטה; אל־קאעדה והמלחמה הגלובלית.

כותרות עשרת הפרקים רומזות למסלול המפותל שמתווה ברק בתשובה לשאלה כיצד התפתח הפונדמנטליזם האסלאמי. אין לתמוה על המשקל הרב, יחסית, שיש להוגים מצרִים, בעיקר במאה התשע עשרה ובמחצית הראשונה של המאה העשרים. זו בבואה המשקפת נאמנה את מעמדה של מצרַים בהתפתחויות החברתיות והאינטלקטואליות במזרח הים התיכון בתקופה הנדונה. בהקשר הזה מתברר כי תנועת "האחים המוסלמים", אשר נוסדה במצרים בסוף שנות העשרים של המאה העשרים, היא אבן דרך חשובה בהתגבשות העוינות כלפי המערב הקולוניאליסטי, אך בהחלט לא תחילת התהליך. ברק מסביר מה הביא לכך ש"האחים המוסלמים" החלו נחשבים בשנות השבעים לתנועה שאינה מסוגלת להביא לגאולת האסלאם מההשפעה ההרסנית של המערב, ועל כן קמו קבוצות קנאיות יותר, אלימות יותר, מסוכנות יותר.

דברי המבוא נחתמים בהצהרה כי "אין הוא (הספר – נ"א) עוסק בשיעה ובפונדמנטליזם השיעי. אני סבור שיחסי השיעה עם המערב התגבשו סביב עקרונות דתיים וסביב מאורעות היסטוריים שונים, ולפיכך הם ראויים למחקר נפרד" (עמ' 15). זו הכרזה מתבקשת, בייחוד כשהיקף הספר כה מצומצם. גם אם יש ממש בסברתו של ברק, נראה לי כי משהו חשוב, ואולי אפילו מהותי, הוחמץ בהיעדר כל התייחסות לשיעה. אסביר את דבריי: במשך כמעט 1,400 שנים היו היחסים בין הרוב הסוני באסלאם (כ־90%) לבין המיעוט השיעי (כ־10%) מתוחים מאוד, ולעתים הובילו למלחמות. בהקשר זה די לזכור את מלחמת עיראק־איראן (1980–1988) העקובה מדם. ואולם, בשלושים השנים האחרונות חל שינוי מרתק ביחסים הפנים־אסלאמיים, הזוקק הסבר גם במסגרת חיבור מעין זה של ברק.

אביא שתי דוגמאות לשינוי הזה: א. מאז שהודח ג'עפר אלנומיירי, שליט סודאן, בשנת 1984, נוצרו קשרים הדוקים בין סודאן הסונית לאיראן השיעית. ב. איראן תומכת בגלוי ובסמוי בארגונים סוניים הפועלים ברצועת עזה. קל ומפתה להסביר את שני המהלכים הללו באויב משותף ובהזדמנות מדינית. דומני שגם אם יש ממש בשני הנימוקים האלה אין הם חזות הכול, בוודאי לא כשמדובר במדינות ובישות פוליטית המונהגות בידי אנשי דת. הערה זו אינה שומטת את הקרקע, חלילה, מתחת לשיקולו המקצועי של ברק, אלא רק מסבה את תשומת הלב לכך שהקביעה הקטגורית שלו בנוגע להיעדר כל התייחסות לשיעה אינה מספקת, לטעמי, וכרוכה במחירים נכבדים. התמורות המפליגות במדינות האסלאם בדור האחרון מחייבות, כמדומני, התייחסות כלשהי ליחסים הפנימיים בין הסונה לשיעה.

הטרור מזיק לדימוי

אחד החידושים המרכזיים של ברק הוא הקביעה כי ה"סלפיה" שיתקה מנגנון חיוני בתרבות האסלאם, זה של התפתחות ההלכה, אשר היה תמיד כלי חיוני להתמודדות עם אתגרי הזמן. כלשונו:

השאיפה הסלפית ללכת אחורה, אל מקורות האסלאם, ולא קדימה אל המודרנה, יצרה קיבעון מחשבתי שנתן הסברים חד־ממדיים למושגי יסוד אסלאמיים, כמו "ג'האד" או "שהיד". ההסברים האלה מתעלמים מהשינוי בתנאים ומ־1,500 שנות היסטוריה שהעולם עבר מאז ראשית האסלאם. אם כן, הטרור האסלאמי־הפונדמנטליסטי הוא תוצאת אופייה הנוקשה של הסלפיה, בצירוף שנאה למערב ועקרונות אסלאמיים המקבלים פרשנות חסרת גמישות (עמ' 210).

אלה הם דברים נכוחים, המצביעים על תנאי הכרחי בחיוניותו של האסלאם. בפסקה החותמת כתב ברק:

התוצאה היא שהטרוריסטים מכתיבים היום אג'נדה לוחמנית, מנותקת גם מרוחו של האסלאם בעידן החדש, גם מהמציאות הגאו־פוליטית וגם מאווירת הסובלנות והליברליזם הנושבת בעולם. בכך הם גורמים נזק קשה ובלתי הפיך לדימויה של דת האסלאם ולמעמדה בתוך הציוויליזציה המודרנית (עמ' 211).

אלה תובנות הראויות למחשבה לא רק בקרב המוסלמים. ברק מקפיד לומר כי הסלפים הם מוטציה קשה ומסוכנת של האסלאם הקלאסי. אוסיף כי אין זה האסלאם שבהשראתו ובצלו התפתחה התרבות היהודית בימי הביניים.

לבסוף אעיר בקצרה על התעתיק ועל הכתיב שנקט ברק. כדרכם של הרבה מזרחנים בחר ברק לתעתק מילים ערביות כפי שהן נהגות או נשמעות, ולא על פי צורתן בערבית. גם הכתיב אינו נאמן תמיד למקור, ולא תמיד עקיב. התוצאה היא שאם אחד הקוראים ירצה לבדוק מילה כלשהי במילונים ערביים, לא יעלה הדבר בידו, ולא באשמתו.

ספרו של ברק מציע לקורא העברי ניתוח תמציתי, מקצועי ומאתגר של תופעה בעלת השפעה עצומה על מדינת ישראל, על יהודי העולם ועל העולם כולו. אני מקווה שלאחר המתאבנים האיכותיים שהציע לקוראיו יזכה אותם ברק גם במנות עיקריות ובהן ניתוחים מפורטים של תופעת הפונדמנטליזם האסלאמי. הספר הזה הוא תרומה מבורכת לעולם הרוח של המשכיל העברי.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ו אדר ב' תשע"ד, 28.3.2014