השירה מציירת | רבקה שאול בן צבי

שירתה המוחשית, בתמונה ובצליל, של אידל היא שירה אמיצה המרשה לעצמה להישאר תמימה והרמונית

קונצ'רטו לטבע

שושנה אידל

כרמל, תשע"ג, 112 עמ'

"קונצ'רטו לטבע" הוא השביעי בסדרת ספריה של שושנה אידל, משוררת יוצאת דופן בנוף שירתנו, שכותבת באופן יחידאי בלי לדמות למישהו, לא בתכנים ולא בסגנון. אפילו שיריה האמוניים אינם נכנסים לגדר קטגוריה שירית מוכרת כמו שירי "משיב הרוח" ודומיהם, אלא מתבלטים בפן אישי־צורני שונה ומובחן שעובר לאורך כל ספריה. אם ניכרת השפעה כלשהי, הרי היא מעוגנת בתכנים סימבוליסטיים של תקופות רחוקות.

די בכותרת ובציור העטיפה כדי להעיד על המיוחדות. בציור פרחים עשירי מבע בצבעים אדומים, ורודים וסגולים, פרי מכחולה של המשוררת; והכותרת מכילה שניים ממוקדי הספר – טבע ומוסיקה. קשה לדמיין משורר בתקופתנו שהיה מעז להציב כותרת כה תמימה והרמונית ברוחה, כאילו חי בתקופה רומנטית או אימפרסיוניסטית. נדרש כאן אומץ רב. טון זה נמשך גם אל כותרות המדורים הרבים שבספר: "אביב וקיץ; סתיו, חורף; שבת ושירי תפילה; בהשראת צלילים; שפת מקום; מבע צבעים; בנתיבי ירושלים; שירה, אהבה". כאן נשקפת דמות משוררית שלא נסחפה עם הזרמים השונים, ואינה משלמת מיסים להלכי שירה מקובלים, אלא נושאת ברמה את ערכיה ומסריה שאינם תקופתיים.

אתעכב על מספר מאפיינים מרכזיים של שירת שושנה אידל: תמונתיות, מצלוליות, ארמזיות. הללו משרתים חוויות של שכרון הטבע והמוסיקה ותחושות של קיום חידתי. המוחשי והרוחני מתמזגים כבחוויית הטבע ומתקשרים ליסוד האמוני החולש על הספר. בשירים אלו מסתתר האני הלירי מאחורי האובייקטים המתוארים. אין זאת שירה המביעה את הנפש באמצעות "מתאמים אובייקטיביים", כניסוחו של ט"ס אליוט, אלא שירה שממוקדת באובייקטים עצמם ומאירה אותם בדרך תמונתית, כאילו ציור לפנינו. "השירה מציירת", כתב כידוע הורציוס.

פן זה משפיע על חלק מהשירים בכיוון של סטטיות. אמצעי התחימה הבולטים כמו בתים וסימני פיסוק מאלצים את הקורא להתעכב, להשתהות כמו בקריאת קטע אפי. אך פן זה מתאזן עם היפוכו: דינמיות מצלולית, המתבטאת בהמוני חרוזים פנימיים רציפים כמו למשל בשיר "חירות": "מתעפעפת, מתעופפת, מתייפייפת" (עמ' 12) או: "רק חרוז יציל/ את הקרע בין מרותק למנותק" (שם). המשוררת אינה נעצרת באובייקט, שעשוי להיות פרח, עץ, סלע, שמים, דרך, גן ועצמים רבים אחרים, אלא מאירה אותו מהצד הנסתר, כדרך הסימבוליסטים, ומקשרת אותו לזמנים ומקומות; ואז האובייקט המוחשי המתואר עובר מעין גלגול רוחני ומבטא תודעה, אמונה ותחושת קיום שנושקת לפליאה ולאקסטזה: "הפרחים יצאו מבימת הרגש", היא כותבת ב"שיר רוגע", "אדוות נהר טסות על אבן,/ מחליקות, מלטפות, רצות, שבות", ובסיומו: "עוד מעט/ הנשמה/ נושקת/ ריקוד" (עמ' 15).

שיר המוקדש לאביב "במאי" מצייר באופן חושני את היסמין וריחותיו ומקשר אותו בעת ובעונה אחת להוויה הפנימית, אך גם לזמן אחר, תנ"כי, עם רמז לברכת יצחק. זהו אחד השירים היפים שבקובץ:

"פרח יסמין הטיף בשמיו והגזים,

מיציו הדביקים על פני היד שקטפה,

ריחו המשכר, העוטף מעמקים,

סב ענן סביונים בתוך געגועים

קשורים על פתחו של עולם.

[…]

פרח יסמין הטיף בשמיו והטעים

ריח שדה עתיק,

געגועים בו בטל מפשירים

ברכה" (עמ' 14)

מיזוג בעל אופי דומה מצוי גם בחטיבת השירים המוקדשת ליצירות מוסיקליות. תהייה על "רז שמים וארץ" של הקונצ'רטו הברנדנבורגי של באך (אני מעדיפה את התעתיק הזה מאשר "בך" שבו משתמשת הכותבת) ובהמשך תהייה על יצירה בעלת אופי שונה של פגניני המעוררת הדים רגשיים של געגועים. בחלק הסיום מהדהדים ייסורי הנפש של גיבורי עגנון:

על כפות המנעול

מרחף

חום ידך

יותר

מצליל

השיר “פסנתר מכוון“ מייצג את מה שאינו בהישג ידו של המכוון: “מסתרי ספירות“ ו“ואת סוד התבל לא גילתה“ (עמ‘ 57). עולמה המוסיקלי המגוון של אידל כולל גם מוסיקת ג‘ז וריקודים של שנות השישים, כמו טנגו ופסדובלה. עולמה הגיאוגרפי מתפרש על מקומות בארץ ובעולם ותיאוריה תמיד חותרים אל המורכבות הנסתרת מן העין: “כמוסה של זיכרון נבלעת בחושך/ עם הטוב והרע שבה“, היא כותבת על משכנות שאננים שבירושלים (עמ‘ 88); וכן “המוכרת מתקתקת את היום אל מכונת החישוב“; “היא יודעת השדרה החמישית היא מרוץ געגועים“ (“תמונות בניו יורק“, עמ‘ 66).

שיריה של שושנה אידל יפים להפליא במוחשיותם הססגונית, וממזגים תום של התבוננות יחד עם מורכבות רוחנית. פה ושם ניתן להבחין בנגיעות קלות של פיכמן או ביאליק, אך באופן מקורי ומודרני. מעל הכול בולט אומץ הלב הפואטי של מי שאינה חוששת לכתוב באופן שונה ואישי לחלוטין; וכמו בקונצ‘רטו הקלאסי, שעל שמו קרוי הספר, מתנהל דיאלוג בין המשוררת־הסולנית לבין התזמורת על קבוצות כליה השונים, שבספר זה הם קולות הטבע, אתרים ומראות חיצוניים ופנימיים.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ה' כסלו תשע"ד, 8.11.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-8 בנובמבר 2013, ב-ביקורת ספרים, גיליון ויצא תשע"ד - 848, שירה ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

סגור לתגובות.

%d בלוגרים אהבו את זה: