האם האדם הוא יציר עליון או חיה מבויתת? בניגוד לפרויד ומרקוזה, ר' נחמן סבר שאנו בני מלך

טרם סיימנו את הדיון על סיפור הגשר, והנה מתפרץ לתודעתנו סיפור קצר נוסף שרבי נחמן מברסלב סיפר:

פעם אחת נפל בן־מלך לשיגעון [וחשב] שהוא עוף הנקרא הינדיק [תרנגול־הודו], וצריך לישב ערום תחת השולחן ולגרור חתיכות לחם ועצמות כמו הינדיק. וכל הרופאים נואשו מלעזור לו ולרפאו מזה, והמלך היה בצער גדול, עד שבא חכם אחד ואמר: אני מקבל על עצמי לרפאו. 
והפשיט גם כן את עצמו ערום. וישב תחת השולחן עם בן המלך הנ"ל, וגם כן גרר פירורים ועצמות. ושאלו בן־המלך: מי אתה ומה אתה עושה פה? והשיב לו מה אתה עושה פה? אמר לו: אני הינדיק. אמר לו [החכם]: גם אני הינדיק. וישבו שניהם יחד כך איזה זמן, עד שנעשו רגילים זה לזה. 
אז רמז החכם והשליכו להם כתונת, ואמר החכם לבן־המלך: אתה חושב שהינדיק אינו יכול לילך עם כותנת? יכולים להיות לבושים כותנות ואף על פי כן להיות הינדיק. ולבשו שניהם הכתונת. ואחר זמן מה רמז והשליכו להם מכנסיים, ואמר לו גם כן כנ"ל: אתה חושב שעם מכנסיים לא יכולים להיות הינדיק? ולבשו המכנסיים, וכן עם שאר הבגדים. ואחרי כן רמז והשליכו להם מאכלי אדם מהשולחן, ואמר לו: אתה חושב שאם אוכלים מאכלים טובים כבר חדלים מלהיות הינדיק? ואכלו. ואחר כן אמר לו: אתה חושב שהינדיק מוכרח להיות דווקא תחת השולחן? יכולים להיות הינדיק ולהיות אצל השולחן. וכן התנהג עמו עד שריפא אותו לגמרי".

ביות האדם

שתי פרספקטיבות שונות אפשריות בקריאת הסיפור. מנקודת מבטו של החכם, הלקח של הסיפור יהיה שעל המורה, המדריך, הרבי, להשתדל ולרדת למדרגתו של התלמיד כדי לדבר איתו "בגובה העיניים", ומשם להעלותו. ואכן, שיטתו של החכם קרובה לשיטת option שבטיפול באוטיסטים. בממד קיומי אחר, ניתן לראות תופעה זאת בראשית החסידות שדיברה על “ירידת הצדיק“, כלומר ירידת הרבי לעם הצריך לו – תהליך שעליו קרא הבעש“ט את הפסוק (בראשית יב, י) “וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה“. מובאה זאת מדגישה גם את הסכנה העומדת בפני היורד. לעתים החכם רוצה להציל את הטובע, אך הטובע מטביע גם את המציל.

יכול להיות שזאת הייתה כוונתו הראשונית של הסיפור. אולם יש בסיפור הזה ממד נוסף, לא מצד החכם אלא מצד ההינדיק. אמנם כן, ההינדיק יושב עכשיו על יד השולחן, אוכל מאכלי בני אדם ואף משתמש בסכו“ם, אלא שמתגנבת אל לבנו מחשבה עצובה. הטיפול הצליח אך למרות זאת ההינדיק נשאר הינדיק. אולי כלל לא הפך החכם את ההינדיק לבן אדם, הוא הצליח רק לביית אותו.

פעמים רבות הועלתה אופציה זאת: התרבות אינה אלא ביות. נראה לי שזאת האינטואיציה המרכזית של זיגמונד פרויד בספרו “תרבות בלא נחת“. אנו נוהגים באופן תרבותי על פי החוק והמוסר אך אנו אומללים, מפני שאנו הינדיקים ובתוכנו שוכנות התאוות הפרימיטיביות ביותר. מה שאפיין את פרויד – שבסוגיה זאת איש צדיק וחסיד היה – הוא התודעה הברורה שאם נשחרר את האדם, נהרוס את החברה. את השחרור הזה ניסו לעשות רבים אחריו, למשל מרקוזה, אחד מאלילי השמאל החדש. את השחרור שבאידיאל המרקסיסטי העביר מרקוזה לתוך הפסיכולוגיה. המדוכאים האמיתיים אינם אנשי הפרולטריאט, אלא האינסטינקטים שבתוכנו. לא כך פרויד שסבר שהדילמה האמיתית העומדת בפני האדם היא “נחת“ או “תרבות“. מי שמחפש מוסר ושלום אין לו ברירה אלא לשלם ב“נחת“. ואכן, רבות מהטרגדיות שאירעו במאה העשרים היו תוצאה של שחרור המדוכאים הפסיכולוגיים, שחרור ההינדיק שבאדם.

כבר הצביע על כך ר‘ שמשון רפאל הירש כאשר פירש את פסוקי המפתח שבתהילים ב (ב־ג) כתיאור של מעין מלחמת גוג ומגוג מוסרית: “יִתְיַצְּבוּ מַלְכֵי אֶרֶץ… עַל ה‘ וְעַל מְשִׁיחוֹ“. הם מצהירים: “נְנַתְּקָה אֶת מוֹסְרוֹתֵימוֹ וְנַשְׁלִיכָה מִמֶּנּוּ עֲבֹתֵימוֹ“. לפי התלמוד הירושלמי (עבודה זרה ט, א) מוסרותימו אלו רצועות התפילין ועבותימו אלו הציציות. מוסרות המוסר מסומלות ברצועות התפילין. ראה אותן שאול טשרניחובסקי כשעמד מול פסל אפולו וכתב: “א־ל כובשי כנען בסופה – ויאסרוהו ברצועות של תפילין“.

גיבור אחר

ואכן עלינו לחזור ולשאול את אחת השאלות הקריטיות ביותר בחיינו. מה היא מהותנו האנושית: האם אנו הינדיקים, בעצם קופים ערומים, או אולי בני עליון? רבי נחמן שאל את השאלה הזאת בסיפור הי"א שבסיפורי מעשיות שלו. בן מלך ובן שפחה נתחלפו. האדם שואל את עצמו שם שאלה איומה: האם הוא בן שפחה, גס ואגואיסט, שהחברה ניסתה לאלפו, או אולי בן מלך, יציר כפיו של מלך מלכי המלכים, הקב"ה, טוב ואציל רוח? התייחסות לסיפור הי"א היא מעבר ל"קיבולת" של רשימתנו היום. האדם מתלבט בו על זהותו, והסיפור מתאר זאת בסימבוליקה קבלית. לא כך הוא הסיפור "הפשוט" על ההינדיק. פרט אחד מצביע בו 
על הפתרון ונותן לסיפור את משמעותו. הגיבור הוא ההינדיק? לא! הלוא הוא בן־מלך שהשתגע וחשב שהוא הינדיק. החכם, החינוך שאינו ביות, בא להזכיר לו את זהותו האנושית האבודה, את אביו המלך.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ח חשוון תשע"ד, 1.11.2013