הרב רוני לסר ראה את מצוקת הזהות של שכניו שעלו מאתיופיה וייסד איתם קהילה בת מאות משפחות. מאז הוא לא מפסיק ללמוד מהם

 שמחת תורה השנה. עשרות עולי אתיופיה רוקדים בהתרגשות גדולה ריקודים אפריקניים עם ספרי תורה בידיהם. במרכז המעגל רב הקהילה, הרב רוני לסר (40), ישראלי מלידה בן ישראלים מלידה. המשפחה במקור מפולין.

הוא גדל בירושלים ובכפר אדומים, למד בתיכון הימלפרב ולאחר מכן בישיבת הר עציון. הוא בעל סמיכה לרבנות ושימש שנים רבות מחנך בתיכון הדתי־ירושלמי, הימלפרב. אבל כל אלו נתונים; תמצית חייו היא הקהילה האתיופית שאותה הקים ובראשה הוא עומד. כיום הוא עובד סוציאלי ומנהל תיכון לנוער חרדי שנשר מן המסגרות החינוכיות הקלאסיות. לפני תריסר שנים עבר עם אשתו אורית לקריית מנחם, החצר האחורית של ירושלים, שנבנתה במחצית שנות החמישים על שרידי המעברות של שכונת קריית יובל, היא בית מזמיל. כשהגיעו לשכונה, נזכר לסר, גרו בה שלוש משפחות אתיופיות בלבד. ב־2006 כבר היו בה למעלה מארבע־מאות משפחות של עולים מאתיופיה.

העולים האתיופים בירושלים מרוכזים בארבע שכונות: נווה יעקב, תלפיות, קטמון וקריית מנחם – הריכוז הגדול ביותר של עולים. "באותן שנים היה גל ענק של עלייה", הוא אומר, "מחירי הדירות כאן התאימו למענק שהמדינה נתנה לעולים ופתאום מצאנו את עצמנו מוקפים בהרבה מאוד עולים. תמיד חלמנו לגור במקום שאפשר לתרום בו, ולפתע הייתה לנו תחושה שכאן זה יכול לקרות". הזוג לסר הביא אחריו עוד זוג ועוד זוג, שכנעו חבר ועוד חבר, עסקו פה ושם בתיווך דירות ("בעיקר אורית", אומר לסר בחיוך), ויצרו את קהילת "שירת גנים" שיש בה כיום עשרות משפחות, לצד קהילת הקיבוץ העירוני "ראשית" שפעילה במקום מ־1991.

לסר החל לתהות כיצד יגשים את חלום העשייה הקהילתית. "הייתי מחנך", הוא משחזר, "והצטערתי שאני לא יכול להיות פעיל יותר בשכונה. הייתי עסוק, חייתי את החיים שלי, הלכתי לעבודה בבוקר וחזרתי לילדים בערב. מה יכולתי לעשות כדי להיות פעיל? לצאת לרחוב ולומר שלום לנער האתיופי מהבית ממול?". דווקא תלמידיו של לסר בהימלפרב זרעו אצלו את זרעי השינוי. "היו לי תלמידים מאוד אידיאליסטים, פעילים מאוד, והם הכניסו אותי לסיפור. זו הייתה תקופת ההתנתקות, וגם זה גרם לי לחשוב. בסופו של דבר החלטתי לעזוב את החינוך וללמוד עבודה סוציאלית".

בית הכנסת שהקמנו הוא הלב של הקהילה, משהו שאומר: "יש לי מקום בעולם". הרב רוני לסר וחברי הקהילה
צילום: מרים צחי

שיירת נשים לבנה

בעודו מתחיל בלימודי העבודה הסוציאלית יצר לסר קשר עם מכון שטראוס־עמיאל, שהוקם ב־2004 על ידי רבה של אפרת הרב שלמה ריסקין והרב אליהו בירנבוים, ועוסק בהכשרת רבנים וקהילות לתפוצות. הוא הציע להם ליזום פרויקט של רבני מתנ"סים, שיפעלו במרכזים שונים בשכונות. עד מהרה, בתמיכת המכון, נמצא לו תקן במתנ"ס של קריית מנחם.

לסר החל לארגן פעילויות לנוער בשכונה, אך רק בהמשך הבשיל הרעיון להקים בית כנסת לעולים האתיופים. "גרתי אז ברחוב הנורית", הוא מספר. "בכל ערב שבת עליתי עם הילדים שלי לבית הכנסת שלנו, והייתי רואה אנשים מבוגרים שהגיעו ממרכזי קליטה, לבושים בבגדי שבת, יושבים על הספסלים ואין להם לאן ללכת. כך היה כל שבוע. הם לא הרגישו בבית בשום מקום, הם לא ידעו עברית, לא היה בית כנסת שהתאים להם. כאב לי הלב לראות את זה.

“ידעתי אז שהקהילה האתיופית בשכונה מעוניינת להקים בית כנסת. ניסיתי להתקרב ולבדוק מה קורה שם. הצלחתי להתחבר אליהם, והם אמרו שהעירייה לא נותנת להם מקום להתפלל. הצעתי שנתכנס ונתחיל להתפלל, וכך ניצור גרעין של קהילה. זה היה ממש לפני ראש השנה תשס“ז. גייסתי למשימה את חברי קהילת ‘שירת גנים‘, הקהילה הדתית־לאומית הפעילה בשכונה, ובהרבה חששות הגענו לתפילת ראש השנה. אני לא אשכח את המראה הזה, בערב החג. שיירה של נשים אתיופיות לבושות לבן עולות לאולם הספורט שבו קבענו את התפילה. כולם יצאו מהבתים ועלו לשם. הייתה אווירה מחשמלת. זו פעם ראשונה מאז שהם עלו ארצה שהם הגיעו לתפילה בבית כנסת.

“התפללנו תפילה אשכנזית, פשוט כי זה מה שהכרנו. הייתה שם יראת שמים מאוד מרשימה, הקשבה גדולה לחזן, ריכוז. זה היה מאוד מרגש. גם בבוקר הייתה תפילה, ואחריה עשינו קידוש עם סימנים. הייתה אופוריה. אחד המתפללים, אדם זקן שעלה מאתיופיה, אמר לי אז: ‘מאז שעליתי לארץ לא הצלחתי לישון לילה אחד כמו שצריך. הייתי מתהפך במיטה מכאב ומייסורים, לא ידעתי מה יהיה איתי. הלילה, בפעם הראשונה, ישנתי כמו תינוק‘. זה היה חזק. היו שם הרבה אנשים שפתאום הרגישו שיש להם משלהם“.

שאלות של תרבות

רוב הקהילה האתיופית שהתיישבה בקרית מנחם משתייכת לעולי הפלאשמורה. באופן כללי, הקהילה האתיופית ההיסטורית היא קהילת "ביתא ישראל", ששמרה על מסורת יהודית ופיתחה מנהגים והלכות שונים מאלה של היהדות הרבנית. אנשי הפלאשמורה הם כאלה שהתבוללו או חדלו לקיים מצוות. במחנות העלייה בגונדר ובאדיס אבבה עברו עולי הפלאשמורה תהליך גיור אינטנסיבי, ובסופו עלו ארצה.

"הם מגיעים לשכונה אחרי התהליך הזה", אומר לסר, "תחשוב מה זה, לעבור תהליך גיור ארוך, עם הרבה מתח רוחני והרבה אינטנסיביות, ופתאום להגיע לשכונה והכול נעלם. העוצמה הרוחנית נחלשת, ובמקומה יש המון תלישות, ושאלות של תרבות ושל זהות. הילדים, ברובם, הולכים לבית ספר דתי, ולמבוגרים אין מקום כזה. הרגשתי שמול התלישות הזו צריך מקום של ביתיות. בית הכנסת משמש גם מקום של התכנסות, של בניית זהות. זהו הלב של הקהילה, משהו שאומר: 'יש לי מקום בעולם'.

"יש בקהילה האתיופית כאן הרבה אנשים שבית הכנסת חשוב להם, כדי להרגיש מחוברים למשהו. הם יודעים שזה שלהם, שיש להם נקודת ייחוס. זה הניע אותי, ראיתי כמה זה חשוב להם". לאחר שנים אינטנסיביות בהקמת בית הכנסת, לסר מספר בגאווה שהמניין של הקהילה האתיופית עומד כיום בזכות עצמו. לרשות המתפללים עומדים סידורים מתורגמים לאמהרית, וחלקים גדולים מהתפילה נאמרים באמהרית – פסוקי דזמרה, עלינו לשבח וקריאת התורה. בהמשך פינתה העירייה מבנה גדול ברחוב הנורית ובו פועל בית הכנסת עד היום, עם גבאים, עמותה וחזנים.

לסר מדגיש כי בית הכנסת האתיופי קם בשותפות עם קהילת "שירת גנים" הוותיקה שבה הוא חבר. "זה משהו יפה וייחודי לקהילה פה, לדעתי", הוא אומר, "היה כאן מין חיבוק כזה, שותפות, חיבור. אתה לא בא באופן לעומתי, של 'הנה אני שונה'. זה מאוד ביחד".

יש מקומות שבהם החיבוק הזה הופך להיות חיבוק דוב.

"לא כאן. כאן זה מאוד רגוע. הקהילה כאן לא מניפה דגלים. אנשים באו כדי לחיות כאן, לא לחולל מהפכות. מצד שני, גרים כאן המון צדיקים שעושים הרבה דברים בשקט, מתוך כבוד וחיבור. לא באנו כדי לשנות את השכונה, אנחנו לא גרעין. אנחנו קהילה שבאה לחיות כאן, להתחבר למקום, לקחת חלק במה שקורה כאן, מתוך ענווה. אני חושב שזה מה שאִפשר לחיבורים האלה להתרחש: ענווה, אכפתיות, בלי שמץ של התנשאות. יש קהילות ציוניות־דתיות שבאות מתוך חשיבה מאוד אשכנזית, אבל בעיניי צריך להתחבר לסביבה, ולא לנסות להחיל את המודל שלך על כולם. אני חושב שזה מוכיח את עצמו".

שמחה מתוך הקשיים

בשנים הראשונות שימש לסר למעשה רבו של בית הכנסת – תופעה יוצאת דופן שבה רב אשכנזי, בוגר ישיבת הסדר, מנהיג קהילה של עולים מאתיופיה. בעבודה היומיומית עם הקהילה הוא התמודד עם לא מעט אתגרים, אך גם למד את אופיים המיוחד של חברי הקהילה ואת העולמות החדשים שהם הביאו. "זה היה שונה מכל מה שהכרתי", הוא אומר, "זה לא ממש אותן נורמות. זה משהו אחר קצת. זה לא אווירה של מגזר ציוני־דתי. מצד אחד אין הבעיה שמתמודדים איתה אנשי 'ביתא ישראל', שבאים עם מסורת הלכתית אחרת, של הקייסים – עולי הפלאשמורה קיבלו את המסורת הרבנית כמות שהיא, וההלכה הרבנית היא ההלכה מבחינתם. מצד שני, ההוויה התרבותית היא שונה מאוד. קשה לתת דוגמאות ספציפיות, כי זה עניינים של אווירה. איסור נגיעה למשל. זה לא מנומס לא ללחוץ יד או לא לנשק. או חבישת כיפה נניח. אלה הבדלים תרבותיים. אין ספק שקשה להיות 'דוס אתיופי'. או שצריך לעבור להוויה תרבותית אחר, או לבחור במין מסורתיות כזו".

לסר מספר על יראת שמים מאוד עמוקה שעוררה בו השתאות ואפילו קנאה. "כולם מאוד מאמינים. אני מרגיש שזו ממש השגחה שהגעתי למקום הזה, שהתגלגלתי לנקודה הזו. זו חוויה להיות מחובר לאנשים האלה, זו זכות. יש שם תמימות אמיתית, פשטות אמיתית, משהו מאוד טהור. אין דיבורים בתפילה, אין עלוני שבת. יש המון כבוד, יש זמן, יש יראת שמים מאוד חזקה. המוני נשים יושבות בעזרת הנשים, עונות אמן, מתלהבות כשספר התורה יוצא. זה לא משהו שהייתי רגיל לראות בבתי כנסת אחרים.

"הרבה פעמים אני מייחל להיות מאמין כמו האנשים בקהילה שלי. מין תנועה כזו שלמרות כל הקשיים היא מאוד פשוטה, תמימה, מלאת אמונה. כל אחד שם עובר משברים משלו, לכל אחד יש סיפור שהוא סוחב. יש שם המון המון כאב. יש כאלה שהילדים שלהם נשארו באתיופיה. יש אחרים שהיו לוחמים בצבא האתיופי ועברו ייסורים קשים, דברים שקשה לתאר. יש קשיים שקשורים למשפחה, לשלום בית. ההגירה התרבותית היא תהליך לא קל. הם חיו בכפר והיה להם הכול, והיום אין להם כלום. לחלקם יש משבר עם הילדים, שמתערים בתרבות הישראלית בעוד הם, ההורים, נשארים מאחורה. וזה מדהים איך מתוך כל הקשיים האלה אפשר לראות המון שמחה ולב פתוח, הכרת הטוב, אמונה".

אתה מרגיש שהם עוברים כאן שינויים?

"כן. מתחוללים כל מיני שינויים תרבותיים. החיבור בין הורים וילדים, למשל. באתיופיה, ילד שמכבד את אבא שלו לא יושב לידו בבית הכנסת. יש דיסטנס. שמעתי סיפורים על כך שבאתיופיה, כשהמבוגרים היו אוכלים הילדים היו מחזיקים לפיד כדי שיהיה להם אור, וכשההורים סיימו את הארוחה הילדים אכלו את השאריות שלהם. זו לא סעודה משותפת, שולחן שבת עם דיבורים וזמירות; זה משהו אחר לגמרי. וכשאתה מגיע למציאות שבה יש צורך בחיבור בין ההורים לילדים, צריך לסגל נורמות אחרות. דוגמה נוספת היא תקשורת זוגית. באתיופיה התרבות היא לא לדבר. אתה לא מקיים שיחות נפש עם אשתך על איך עבר עליה היום. האנשים מאוד מופנמים. אין מציאות כזו של לדבר על הקשיים. באתיופיה זה הצליח, אבל כשאתה מתרגם את זה למציאות הישראלית, ואתה חי יחד עם אשתך וקורים בבת אחת המון שינויים, אתה חייב לדבר. אם אין דיבור יש שתיקה, יש טינה, ואולי גם אלימות. צריך לעשות שינוי ולקבל את התרבות המערבית, ששמה במרכז את הדיבור והשיח. כשאתה נמצא בהלוויה של אדם שרצח את אשתו והתאבד, וכולם מופתעים ואומרים שהם היו זוג משמים, וזה קורה שוב ושוב, אתה מבין שמשהו כאן לא בסדר".

אז איך יוצרים את השינוי הזה?

"אני לא בא ואומר לאנשי הקהילה שלי לשנות את הנורמות שלהם. אני מספר על פרשת השבוע, ודרך הדרשה אני מדבר על ערכים שונים. בספר בראשית הקטע המשפחתי הוא מאוד חזק, אז אני מדבר על זה שם. מאוד בעדינות, הכול צריך להיות בעדינות. אני חושב שזה מה שהופך את הדברים למשמעותיים – אני לא מטיף, אני מספר. מספר מה קורה כששומרים בלב וכשיש כעס. כשלא מדברים, כשלא יוצרים קשר חזק עם הילדים. אני מעודד את השינוי הזה, למרות שאני יודע שהתרבות שלהם היא אחרת, משום שאם לא יתחולל השינוי הזה אי אפשר יהיה להסתגל למקום הזה ולחיות בו בצורה נורמלית. כאן לכולם זה ברור שאם אתה לא מסגל נורמות מסוימות אתה תלך לאיבוד".

ניקיון וראש הממשלה

לסר סבור שההתחברות אל הקהילה האתיופית צריכה להיעשות מלמעלה למטה, ולהיפך. "צריך לחפש את המנהיגות המקומית בקהילה, אם זה ועד קהילה, ועד בית כנסת, רב בית כנסת או פעיל מרכזי אחר, ולהיפגש. אפשר לבדוק אם יש צרכים מסוימים של קהילת העולים שהקהילה הוותיקה יכולה לסייע להם או להיות שותפה להגשמתם.

"במקרה שלי, היינו שותפים לשאיפה למצוא מקום הולם לקהילה, ולפתח עבורה מרכז רוחני. כל הפעילות הייתה מכוונת לנתינת מענה לצורך קהילתי חשוב שקהילת העולים הייתה מוכנה להשקיע עבורו הרבה מאמצים. מלמטה למעלה – במקומות שבהם נראה צורך לעבודה עם ילדים או עם נוער, אפשר ליזום פעילות כמו אמירת תהילים, פעילות ליל שבת לילדים ונוער או כל פעילות אחרת, ודרך הילדים והנוער להגיע למבוגרים. בכל מקרה כדאי תמיד לבדוק את הצרכים, להיות.

אני שואל את לסר כיצד הוא רואה את עתידה של הקהילה האתיופית. העלייה מאתיופיה, כך אני אומר לו, הסתיימה השנה – כך לפחות מספרים במשרד העלייה והקליטה. "כן, כל שנה העלייה נגמרת", צוחק לסר, "אבל זו שאלה מעניינת. אפשר להסתכל על שכונת קרית מנחם כדוגמה. זו תמיד הייתה שכונה של עולים. בשנות השישים היו כאן מעברות של עולים ממרוקו, מפרס ומרומניה; הסיפורים של הרב חיים סבתו על בית מזמיל קרו ממש כאן לידנו. במובן הזה קרית מנחם היא כור היתוך. אני מאמין שהקהילה האתיופית תעבור את אותם תהליכים שעברו העולים עד כה. יקרה תהליך טבעי שבו תיווצר כאן עוד עדה שמחוברת לישראליות, אך שומרת על הזהות שלה.הסממנים התרבותיים לא נעלמים, לא מיטשטשים; הייחודיות נשמרת. יש דברים מאוד ייחודיים שנשמרים, ואני גאה על כך".

איפה המשפחה שלך בכל הסיפור הזה? הילדים מצליחים להתחבר? הם מתפללים איתך בבית הכנסת האתיופי?

"לא. זו נקודה כואבת. הילדים שלי לא כל כך מצאו את עצמם בחיבור הזה. הם מתפללים בבית הכנסת הדתי-לאומי. לפעמים הם כן באים איתי, אבל זה קשה להם, ובשבילי זו אכן הקרבה לא להתפלל עם הילדים. גם הם משלמים מחיר על זה שאבא מתפלל איתם את כל התפילות. בשנה האחרונה אני מתפלל עם הילדים בליל שבת, ובשבת בבוקר אני מתפלל בבית הכנסת האתיופי, אבל היו שנים שזה לא היה כך. אני יכול להבין אותם – הם הרגישו קצת חריגים בבית הכנסת האתיופי, הם רוצים להיות עם החברים שלהם. הלב שלהם היה שם. זה מחיר. מעבר לכך, אני חושב שהילדים שלי מקבלים מאשתי וממני מודל של עשייה. לפעמים אני אומר להם: תראו, אתם שותפים למשהו נורא יפה, תראו איזו זכות יש לנו, איזה דבר גדול זה, וזה מחלחל. זה מלהיב אותם".

"אני אספר לך סיפור, כדי שתבין כמה המפגש פה משפיע עלינו, אילו עוצמות יש כאן. גרה כאן מישהי, עולה מאתיופיה,שעבדה כמנקה במקום שאורית אשתי עובדת בו. יום אחד היא הפסיקה לעבוד שם. פגשנו אותה יום אחד ברחוב, שאלנו: איפה את עובדת עכשיו? היא השיבה: במשרד ראש הממשלה. מה את עושה שם, שאלנו. 'אני מתפללת', היא ענתה. 'כל יום, כשאני מנקה את השולחן של ראש הממשלה, אני אומרת: ריבונו של עולם, אתה יודע שאם אתה לא תהיה בחדר הזה, שום דבר כאן לא שווה – הפגישות, ההחלטות,ההתייעצויות. תהיה כאן, בחדר, תן לראש הממשלה לב מבין, תעזור לו. מה אנחנו שווים בלי אלוהים. בלי אמונה. רק הוא שומר עלינו, רק הוא מגן עלינו'. ככה, שיחה אקראית מהרחוב".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ח חשוון תשע"ד, 1.11.2013