טבעת מהפה ליד | אליהו בירנבוים

כיצד ניתן לערוך חופה כאשר החתן מרותק לכיסא גלגלים ואינו מסוגל להזיז את ידיו ורגליו? על פתרונות יצירתיים לחופות מיוחדות

אחד מתפקידיו של הרב בארץ ובקהילות ישראל בתפוצות הוא לערוך חופה וקידושין. הרב הוא הנחשב לבקיא בהלכות קידושין ולכן עליו לערוך את הטקס כדת משה וישראל כדי שבסופו בני הזוג יהיו נשואים על פי ההלכה. אך ברוב המדינות בעולם, על זוגות יהודיים לערוך טקס נישואין נוסף מלבד הטקס הדתי: טקס אזרחי. כדי שטקס הנישואין יוכר על פי חוק המדינה, בני הזוג צריכים להסתייע מלבד ברב גם בשופט מקומי שיכריז עליהם כבעל ואישה.

בארץ רישום הנישואין נעשה במועצה המקומית או אצל הרב רושם הנישואין אשר בקרבת מגורי החתן והכלה. בדרך כלל רושם הנישואין לא מכיר אישית את בני הזוג. בחו"ל, לעומת זאת, המצב שונה. רושם הנישואין הוא בדרך כלל רב הקהילה המכיר את משפחתם של בני הזוג ואף את החתן והכלה והוא אף זה שמחתן אותם. יחס זה מאפשר קרבה יתרה גם מתחת לחופה.

למרות שטקס הנישואין הוא בעיקרו אקט הלכתי־משפטי, מעורבים בו תוכן רגשי ויחס בין־אישי ואינטימי בין בני הזוג. זו הסיבה לכך שרבנים רבים מתבקשים ללוות את החופה לא רק באמירת הברכות ובעריכת החופה אלא גם בשאלות והתלבטויות רבות המתעוררות לפניה או במהלכה.

במשך שנות רבנותי בארץ ובתפוצות ערכתי אלפי חופות, ואני יכול להעיד שאין חופה אחת הדומה לחברתה. כפי שפרצופיהם שונים כך גם חופותיהם שונות. השינוי האישי והמשפחתי בין החתנים והכלות יוצר מצב שבו כל חופה דורשת יחס מיוחד וגישה אישית והתבוננות לא רק בפנים אלא בנפשות העומדות תחת החופה. ברצוני לתאר בפני הקוראים מגוון של חופות מיוחדות או למעשה מצבים מיוחדים של החתן והכלה היוצרים חופה שונה מהרגיל.

כפי שפרצופיהם שונים כך גם חופותיהם שונות. חופה בטורינו, איטליה  צילום: אליהו בירנבוים

כפי שפרצופיהם שונים כך גם חופותיהם שונות. חופה בטורינו, איטליה
צילום: אליהו בירנבוים

מסירה ליד

לפני שנים מספר פנה אליי בחור נכה היושב על כיסא גלגלים כדי שאערוך את חופתו. הבחור נפצע קשה בתאונת דרכים והפך למשותק בכל חלקי גופו. החלקים היחידים שהיה מסוגל להניע בגופו היו הצוואר והראש. רופאים ואנשי טכנולוגיה הצליחו לבנות עבורו כיסא גלגלים הנשלט על ידי עיניו. חברתו, בחורה נאה ובריאה, התאהבה בו בהיותה המטפלת שלו. בפגישות ההכנה לחופה ניכרה תחושה של אהבה עמוקה בין בני הזוג, אבל מאידך גם שררו חשש ופחד מקיומו של טקס החופה באופן שיבליט את מצבו של החתן ויגרום לו לבושה בפני קהל האורחים.

החתן היה מוטרד בעיקר משני נושאים: איך הוא יענוד את הטבעת לכלה, ואיך ישבור את הכוס בסוף החופה. תחילה אמרתי לו שאין כל בעיה, שכן ניתן לקדש על ידי שליח והוא יכול למנות אותי כשליח בפני העדים לקדש את אשתו ולמסור לה את טבעתו, וכך גם נעשה לגבי שבירת הכוס. אולם רעיון מקורי זה התקבל על ידי החתן בחוסר שביעות רצון (בלשון המעטה) ואף כפגיעה אישית. כפי שמקובל אצל חתנים רבים, אם הם לא שוברים את הכוס בעצמם הנישואים לא תקפים ואין בהם סימן ברכה. שבירת הכוס נתפסת לעתים כחשובה יותר מאשר שאר חלקי החופה ומי שאינו מוסר טבעת ושובר כוס אינו "חתן אמיתי".

התחלנו לחשוב ביחד כיצד הוא יוכל למסור את הטבעת ולשבור את הכוס למרות מגבלות גופו כדי לחוש שהוא אכן מתפקד כחתן מתחת לחופה. הפתרון היצירתי שעלה הוא שלפני שלב הקידושין ומסירת הטבעת אני אגיש את הטבעת של הכלה לפיו של החתן. החתן יאמר את דברי הקידושין "הרי את מקודשת לי בטבעת זו…" והכלה תפתח את כף ידה תוך כדי דבריו. בסיום דבריו הוא ישחרר את הטבעת מתוך פיו לתוך ידיה של הכלה.

אמנם מקובל המנהג שהחתן עונד את הטבעת על אצבעה של האישה, אולם מעיקר הדין האישה יכולה לקבל את הטבעת לרשותה או לכף ידה ואין כל צורך שהחתן יענוד אותה דווקא על אצבעה. כך פוסק המחבר בשולחן ערוך: "המקדש את האשה בכסף או בשטר, אינו צריך שיתן הקדושין לתוך ידה, אלא כיון שרצתה לזרוק לה קדושיה, וזרקן, בין לתוך ידה בין לתוך חיקה או לתוך חצרה או לתוך שדה שלה, הרי זו מקודשת. היתה עומדת ברשות הבעל, צריך שיתן לתוך ידה או לתוך חיקה" (אבן העזר הלכות קידושין סימן ל, א־ב). הנה כי כן, אין צורך שהטבעת תינתן דווקא על האצבע אלא החובה היא לתת מידו לידה. בנוסף לכך, גם במקרה של חופת נידה שיטתם של חלק מהפוסקים היא שהבעל לא עונד את הטבעת לאישה אלא מוסרה לתוך ידה (טהרת ישראל קצב, לה; מנחת יצחק ג, פג).

לצורך שבירת הכוס חשבנו על פתרון אחר. תחילה הרעיון שעלה הוא שגם את הכוס יחזיק החתן בפיו וישחרר אותה לרצפה בסוף החופה, אולם החשש שמא הכוס לא תישבר מעוצמת הנפילה לא נתן לו מנוח. לכן החלטנו לבסוף להדביק את הכוס לאחד מגלגלי כיסא הגלגלים, ובשעת שבירת הכוס החתן יפעיל את הכסא עם השלט וייסע עמו קדימה, וכך הכוס תידרס ותישבר ובא לציון גואל.

עמידה בהפתעה

לאחר שמצאנו את הדרך לקיים את מצוות החופה כהלכתן, חזרנו על התרגולת מספר פעמים כדי לבדוק שהחתן יעמוד במשימה בהצלחה. אולם אז גילינו שהנושא של מסירת הטבעת נתקל בעוד קושי, שכן החופה התקיימה במקום מאוד מיוחד – באמצע בריכה אולימפית בנו מעין אי צף עם שביל כניסה מעל פני המים. החשש של החתן היה שאם הוא לא ידייק הטבעת תיפול מפיו למים ולא לידי הכלה. לכן, הוא החליט לקנות שלוש טבעות…                                                                     כמה שנים יותר מאוחר נזדמן לי לערוך שוב חופה של בחור בן 30 המרותק לכיסא גלגלים. גם הוא עבר תאונה קשה בגיל צעיר ומאז איננו יכול לעמוד על רגליו. הוא היה משותק בכל פלג גופו התחתון. כמקובל, החתן נכנס בליווי הוריו לחופה כאשר הוא יושב על כיסא גלגלים והוריו מחזיקים בידיו מזה ומזה. הפתעתי הגדולה התרחשה ברגע שהחתן עלה לחופה. פעמים רבות החתן אמר לי בשבועות שקדמו לחופה שחלומו הוא "לעמוד על רגליו" בחופה. הדבר נשמע באוזניי כחלום שלא ניתן להופכו למציאות.

מה גדולה הייתה הפתעתי כאשר החתן עלה עם כיסא הגלגלים לחופה ומיד צוות של כמה אנשים התחיל לעזור לו לקום מהכיסא וללבוש מעין מכנסיים ממתכת שרתך אמן הכין עבורו לפי הזמנה. ברזלים אלו, שהתלבשו מסביב לירכיו, החזיקו את רגליו זקופות וישרות וגרמו לו להישאר בעמידה במשך החופה. מרוב התרגשות ליוויתי את החופה ואת שירת הברכות בדמעות. אם עד אותה עת הייתי רגיל לראותו יושב וקומתו נמוכה, פתאום ראיתיו במלוא קומתו, כמטר ותשעים סנטימטרים. לא רק רגליו של החתן היו במלוא קומתן אלא גם רוחו. עיניו קרנו משמחה ואושר בזכות חופתו ואשתו החדשה ובזכות עמידתו האיתנה.

——————————-

בתגובה ל"מה אומרים לאלברטו" מאת אליהו בירנבוים, גיליון פרשת וירא

התחמקות מאחריות

בסוף רשימתו הרב בירנבוים כותב שהוא לא היה בטוח שקיבל את ההחלטה הנכונה עד שפגש את אלברטו וראה שהוא נשוי לאישה יהודייה וילדיו לומדים בחינוך יהודי. אולי זהו סוף נחמד עבור אלברטו, אם אין לו רגשי אשם על הילד שהביא לעולם ונטש, אבל ברצוני להסביר למה לא הייתה כאן החלטה נכונה או מוסרית לטעמי. לא מצוין בכתבה שהייתה איזו שיחה עם הבחורה – מה היא רצתה? איך היא תצליח לטפל בילד לבד? איזו תמיכה כספית יש לה? איזו תמיכה משפחתית? האם ינדו אותה?

ומה אם הילד הזה צריך ניתוח או טיפול רפואי מעבר לדברים השגרתיים, שלכאורה כלולים בתשלום החד־פעמי? אלברטו שילם תשלום חד־פעמי והרב בירנבוים חושב שהוא נקי מאחריות. ומה אם הוא צריך חינוך מיוחד, או רוצה ללמוד באוניברסיטה בעתיד? ומה עם רגשות הילד שאולי רוצה לדעת מי הוא אביו? מה תגיד לו אמו? "אביך היה יהודי שלא רצה להכיר בך"?

אפילו את התשלום החד־פעמי כנראה לא שילם אלברטו. "משפחתו של אלברטו הייתה בעלת אמצעים ולכן הצעתי לו לשלם את כל דמי המזונות בפעם אחת", נכתב. אז משפחתו שילמה עבור הטעות שלו, והוא יצא חינם. יש טעויות שעושים בחיים וצריכים לקבל את האחריות עליהן, לפעמים לעולם. נדמה לי שבכל הנוגע להבאת ילד לעולם – יש שני אחראים. זהו עוול להתחמק מהאחריות הזאת בטענת דאגה לעם היהודי. אוי ליהדות ואוי לעם ישראל אם המוסר האנושי אינו העיקר.

דבורה קורן

——————

חיים ללא משפחה

כפי שניסיתי להציג במאמר, המקרה המוצג איננו פשוט וחד. זו דילמה, קרי קונפליקט בין ערכים שונים. הלכך קשה לדבר כאן על אמת ושקר או שחור ולבן. בכל תשובה יש אמת והיא ערכית כשלעצמה, אבל בסופו של דבר יהיה צורך לקבל החלטה.

כתבתי במאמר שהרגשתי צורך לדאוג לעתידו של הילד ולקחת עליו אחריות מוסרית ומשפטית, אבל לא פחות מכך לדאוג לעתידו היהודי של אלברטו. ניסיתי להציג את הדברים מתוך חשיבה ורגש ומתוך התלבטות אמיתית ועמוקה כפי שמקרה מסוג זה דורש.

אין ספק שנעשתה כאן טעות רגעית ומתוך הטעות נולד ילד. אולם ראשית, לטעות הזו היו שותפים שניים, אלברטו והבחורה. שנית, ככל הנראה הילד הזה לא נולד מתוך תכנון ואהבה אלא מתוך קשר יצרי. אמנם אין בכך כדי לפגוע באחריות של האב והאם, אבל באופן מעט קיצוני הייתי אומר שיש כאן אב ואם ביולוגיים אבל אין הורים. הילד נולד לתוך מציאות חיים שבה אין לו משפחה, כפי שקורה במקרים רבים בחברה המודרנית.

החלטתי גובשה מתוך שיקולים ערכיים והלכתיים. כמובן, דיברתי גם עם האישה והיא הייתה שמחה בפתרון זה, שכן גם היא לא ראתה באלברטו בן זוג לחיים ואף לא לגידול משותף של הילד.

אליהו בירנבוים

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ח חשוון תשע"ד, 1.11.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-1 בנובמבר 2013, ב-גיליון תולדות תשע"ד - 847 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

סגור לתגובות.

%d בלוגרים אהבו את זה: