הביוגרפיה של ליאונרד כהן מציגה את דמותו של יוצר גדול, שדרכו המיוסרת היא מסע חיפוש רוחני בצד האפל של הירח. כותב תפילות שהיה לשליח ציבור

החיים של ליאונרד כהן

סילבי סימונס

מאנגלית: אודי תגרי

כנרת, זמורה־ביתן, 2013, 574 עמ'

זה מה שאני עונה לעצמי עד היום: הייתה לי תינוקות יונקת, וכרטיס עלה כמעט אלף שקל. הייתי צריכה שני כרטיסים, ושקלתי ברצינות לא לאכול באותו החודש. בסוף החלטתי שלא, כי לא הנחתי לעצמי ללכת להופעה בעשרת ימי תשובה. אבל באותו הלילה, שבין ד' לה' בתשרי, לא ישנתי. חשבתי על סדר העבודה שמחכה לנו בבית הכנסת בעוד כמה ימים, ועל הכהן בעבודתו, בהופעה שהוא נותן עכשיו. הוא שר בתוך דמי, כחלק ממני, אבל אני לא הייתי שם, למרות שהוא היה איתי בכל מיני מקומות לאורך חיי. למחרת כתבו בעיתונים שאת ההופעה הוא פתח במילים "מה טובו אוהליך יעקב" וסיים בברכת כהנים.

הולך על הקצה

כמה סתירות מכיל השם ליאונרד כהן: יהודי בעל תודעה דתית מפותחת, מזרע רבנים, שחי שש שנים במנזרים בודהיסטיים, משורר עדין נפש הקופץ מחדר מיטות למשנהו, אדם המתגעגע תמיד לאהבה אבל משליך אותה כשזו נקלעת לחייו, רווק נצחי שהוא אב מסור לשני ילדיו, דיכאוני, צרוד מסמים ואלכוהול, שמסוגל לכתוב את השירים מעוררי הנפש, האור וההשראה המרוממים ביותר, מעין דוד המלך מודרני. ביוגרפיה שעוסקת בו צריכה להיות מעמיקה, רגישה, אכזרית לעתים. למעשה, על הביוגרפית להיות דומה במשהו למושא הכתיבה שלה כדי להבין אותו על בוריו; המרחק בין שני אלו הוא נקודת הכוח והחולשה של הספר.

מכונן את עצמו כדת חדשה ואינטימית. לאונרד כהן, ברצלונה 2012 צילום: אי.פי.איי

דבר בילדותו לא הכיל רמז למה שהוא עתיד להיות. הוא נולד בשם אליעזר כהן והיה ילד אהוב, מפונק למדי, בן טיפוחים אהוב של אמו מאשה ואביו החולני נתן, אח נערץ לאחותו אסתר. הוא היה נסיך ללא טוענים אחרים לכתר: בן לשתי משפחות מכובדות שהוציאו רבנים, מלומדים וראשי קהילות. הייתה לו ילדות מוגנת וחמה, שאפילו מותו של אביו בגיל תשע לא ערער; חייו כיהודי מסור, בעל תפקיד בטוח בקהילה היהודית של מונטריאול, היו כמו כתובים מראש.

אבל בגיל שלוש עשרה, קצת אחרי בר המצווה שלו, התחיל ליאונרד הקטן להסתובב במועדוני הלילה והמוזיקה של מונטריאול. לא היה זה רק נער צעיר המחפש אחרי הבשר, אלא החיפוש אחר קיום בטוח ומוגן פחות, קיום שיש בו קצה, ניסיון להכיר את הצד האפל של הירח. הוא הכיר את תרבות חיי הלילה, המייצגת גם את כל אפשרויות החיים שבלילה, באפלת הנפש והגוף. כבר בגיל צעיר מאוד, כילד, הוא החל לכתוב שירים. חבריו מתארים אותו הולך תמיד עם מחברת מרופטת, שבה הוא כותב כל הזמן: קטעי פרוזה, שירה, רישומים. מגיל צעיר ידע שהוא נועד לגדולות כנער יהודי – הוא יהיה מנהיג או תלמיד חכם; אך הוא הועיד עצמו לגדולות כאמן. הוא נעשה למשורר.

לפני שהיה זמר היה כהן למשורר, ומשורר גדול. בגיל עשרים, בעידודו של המשורר היהודי קנדי הדגול אירווינג לייטון, כבר הוציא את ספרו הראשון, וזה זכה לשבחים לא מסויגים. הוא חי חיים בוהמיניים וסוערים: עד גיל שלושים ניהל כמה פרשיות אהבים, חי בניו יורק, בלונדון ובאי הידרה ביוון, עישן סמים וחיכה לא־לוהים, וכתב ללא הרף, כולל רומנים וספרי שירה מוערכים. בשנים אלה קבע את אמות המידה שיאפיינו אותו כל חייו: עבודה קשה, כתיבה מאומצת, תובענות בלתי פוסקת מיצירתו, שאותה הוא שב ומלטש ללא הרף, מתוך נפש המתנדנדת ללא הרף על קצותיה. בגיל שלושים היה מוכר ונערץ כמשורר, באופן שעשוי לעורר קנאה בקרב יוצרים מבוגרים ומנוסים ממנו. אך לא היה לו די בכך: הוא נזקק לכסף, לביטחון כלכלי, להכרה כוללת יותר בגאוניותו ובחד הפעמיות שלו כאמן.

 עשרה ימים שכב בהזיות, בעקבות טריפ רע. בסופם מצא עצמו על פרשת דרכים נפשית, ואז החל לנגן ולשיר. כבר כנער הוא ניגן, הוא ידע שהגיטרה "מושכת בנות" ושיש משהו בקריאת השירה שלו, המלודית וחסרת הלחן כאחת, שפועלת באופן הרמוני עם מוזיקת הפולק. הוא מצא את הנגינה והמוזיקה כהרחבת קולו כמשורר. הוא התחיל את קריירת הזמרה שלו בגיל שבו זמרים אחרים כבר מתו ממנת יתר או נחשבו לזקנים מדי, ולכן יש ביצירתו קו של עומק, נאמנות עצמית ועקביות שאינו מאפיין את הצעירים ממנו שהפרסום המוקדם הפך אותם למין שבשבת הנעה עם כל רוח. הניסיון שבעבודתו מעניק למוזיקה שלו את חותם השלמות שבה היא מתאפיינת. הפריצה שלו נולדה בעקבות שנים של עמל: כל אלבום נולד מתוך מאות, אם לא אלפי, ניסיונות כתיבה, שכתובים והקלטות ("הללויה" המוכר לנו הוא תוצאה של קרוב למאה טיוטות במשך חמש שנות כתיבה). בגיל שלושים וקצת הוא הפך לליאונרד כהן המוכר לנו: הוא נעשה לזמר.

 נזיר חסר פרוטה

"החיים של ליאונרד כהן" היא ביוגרפיה מצוינת, הכתובה באהבה, ברגישות ומתוך מעורבות נפשית גדולה של המחברת בחייו וביצירתו של כהן. הוא לא ביקש מסימונס לכתוב אותה, אך שיתף עמה פעולה. היא מציגה דיוקן מקיף, עמוק ורציני של יוצר גדול, ומצליחה להיות מפורטת, מגוונת ובעלת קו אחיד בעת ובעונה אחת. היא מתבססת באופן ישיר על שירתו, על המוזיקה שלו ועל חייו, ונראה שלא הניחה אדם אחד שהכיר באופן אישי את כהן ולא רואיין לספר. מתוך כך נוצרת תמונה פנורמית מייסרת, עמוקה ומרהיבה. הקורא אותה ידע הרבה יותר על כהן, ועם זאת הוא יישאר לו חידה, כמו אמנים אחרים, ואולי כמו ליאונרד כהן בפני הסובבים אותו ועצמו.

מתחת לפני השטח, זהו סיפור יהודי מאוד על כוחות ההישרדות של ליאונרד כהן כאדם: היכולת שלו ליצור את עצמו מחדש בכל שלב בחייו, בהתבסס על מה שהיה בעבר ומתוך דחק ודחף אדיר להתחדשות; הרצון התמידי לשרוד, בתוך כל מערכת, לעתים על ידי פריצתה. הוא המציא את עצמו מספר פעמים בחייו: בשנות נעוריו כמשורר, בגיל שלושים כזמר, בגיל שישים כנזיר זן בודהיסטי, ובגיל שבעים מחדש כזמר אחרי כמעט עשור של שתיקה, אחרי שגילה כי המנהלת שלו מעלה בכל כספו והוא נעשה ליהודי חסר פרוטה.

היהודי הבודד, הנודד, בורא עצמו מחדש בכוח יצר ההישרדות והקיום האדיר שלו, הגובר על האימה, הנסיבות והדיכאון. התהליך שעובר עליו בחייו מקביל לקולו: הוא מאבד את התמימות והרכות הטמונה בו, ומפתח לו עומק הנולד מתוך מלנכוליה, סמים ומין. לפעמים הוא זכוכית מפויחת, לפעמים הוא אור השמש, אבל תמיד הוא מחפש ומגלה את שברי האור מן האפלה.

חייו של ליאונרד כהן הם חיים פרטיים, אבל במידה רבה הם מהווים ביוגרפיה בין השיטין של חלק ניכר מיהודיות המאה העשרים: זו שבאה ממקום בטוח ומוכר, אך איבדה ומחפשת את דרכה בעולם תאב, מהיר ומסומם. כקוראת יהודייה, חיפשתי בהם את פרטי הביוגרפיה הרוחנית, לא פחות משמעניינים אותי משברי היצירה והנשים שאותן אהב ועזב. הספר עוסק בכך ברובד המעשי, ללא ההקשר העמוק, התובעני שבנפש, וזהו לטעמי החיסרון הגדול שבו.

אני סקרנית לדעת מה הניע את הנער היהודי הנמוך לעזוב את עולמו הדתי המוגן, ולהמיר אותו בסמים, בשר, מורי זן וחיפוש תמידי. השירה שלו עזרה לי להתחיל להבין: ליאונרד כהן מחפש תמיד אחר הרוחני, אחרי א־לוהים, הרבה יותר משזה ניתן לו בעולם היהודי החומרני של מונטריאול שבו גדל, שבו הדת היא ירושה מכבידה כמו אחוזה רחבת ידיים אך משעממת.

באחד הראיונות שהעניק לסימונס, הוא אומר דברים חריפים, שאינם תופסים את המקום הראוי להם בספר, כלפי בני משפחתו מזרע אהרן, העומדים לצדו יחפים ופורשים ידיהם מתחת לטלית: "הם לא האמינו שהדם שלהם מקודש… הם לא היו מסוגלים להבין את שבריריותו של הטקס… הם השתתפו בו כסומים, כאילו הוא ישרוד לנצח… אצילותם התערערה משום שהתבססה על ירושה, ולא על יצירתיות בלתי פוסקת נוכח האבדון".

אינטימיות באצטדיון

 ליאונרד הנער והגבר עוזב את חוקי הדת כדי שימצא את דרכו אל הא־ל; הוא מנסה להעניק פשר לחייו, בחיפוש אינסופי, נורא, נועז, אחר שברירי האור שמבעד לבשר ואפלת הנפש. בפשר שהוא מעניק לחייו דרך הנגינה, השירה והיצירה הוא מכונן את עצמו כדת חדשה ואינטימית, שלמרבה האירוניה רבים יכולים למצוא בה את עצמם. הוא יוצר אינטימיות מפליאה מתוך מרחבים שהניכור הוא הרגש העיקרי ביותר בהם, והגדולה שלו כמבצע היא ביכולתו לעורר אינטימיות עמוקה גם באצטדיון שמכיל מאות אלפים. הוא נעשה לזמר גדול, שמפתיע את קהל מעריציו המסור בכך שהפך מכותב תפילות לשליח הציבור של רגשותיהם: מעריצי ליאונרד כהן הם קהל מסור, מחויב ואינטימי. העם היהודי הפסיד אולי תלמיד חכם או מנהיג, אך זכה במורה רוחני. ככהן וכשליח ציבור, הוא מהווה בשורה, מעין דת של איש אחד.

את "החיים של ליאונרד כהן" אפשר לקרוא בכמה רמות: זוהי ביוגרפיה של אדם המחפש בכל כוחו את א־לוהים והגאולה, ואת התשובות שהוא נותן לעצמו בתהליך של בריחה ונפילות. זהו גם סיפורו של יהודי מיוסר, הנודד בנפשו שלו. זהו ספר אמיץ המתאר דיכאון בעיניים פקוחות, מפוכחות, מול החשֵׁכה הנראית כמי שאין ממנה מפלט. ויותר מכול, זהו דיוקנו של יוצר גדול.

הביוגרפיה מדכאת ומייסרת כמו שרק צלילה לנפש אחרת יכולה להיות. צריך לאהוב את ליאונרד כהן כדי להכיל אותה. יש רגעים שבהם הדבר הכי מעורר שעולה בדעתך הוא חיתוך ורדים או לפחות טביעה באגם של אלכוהול, ורגעים של השראה וחסד וקסם. כמו בשירים שלו.

"קשה מאד להיות ליאונרד כהן", אומרת באחד הראיונות שבספר רבקה דה מורניי, מי שהייתה לפרק זמן ממושך אחת הנשים בחייו. "הוא נמצא במסע הסולו הפרטי שלו, והוא שוכב לנוח על מיטת קוצים. ובכל זאת, איכשהו הוא מוצא בכל מקום חלונות אל האינסוף: 'בכל דבר יש סדק / כך האור מצליח לחדור'".

וכמו יוצרים גדולים באמת לאורך ההיסטוריה, בעולם הרודף אחר מוּדעות עצמית בעומק ובהתמדה המאפיינים צלמי פפראצי, נשאר ליאונרד כהן חידה לעצמו, ולנו; הוא הסדק והחושך והאור כאחד, אולי כמונו. החידה הזו גורמת לו להמשיך וליצור במשך חמישים שנה רצופות, ולנו לפנות אל מדף התקליטים ולהאזין לו שוב ושוב כדי לפתור את החידה של עצמנו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ג' אלול תשע"ג, 9.8.2013