המשפחה הנכונה עשירה ושבעה ובעיקר שבעת רצון מעצמה, עד שעולמה מתערער. ערעור שהוא משל להתפוררות הפנימית שמתחת למעטה המלאכותי

בעלת הבית

נעה ידלין

זמורה־ביתן, 2013, 335 עמ'

ספרה החדש של נעה ידלין בולט כתמרור בנוף הספרות הישראלי שבו שנינות והומור, ובעיקר הומור עצמי, עלולים להיחשב כקללה איומה. בניגוד לאי אילו ספרים שנכתבו על "המצב", המלאים בפאתוס מיוסר ובמתכונים כיצד לקרב את השלום, מצליחה ידלין ליטול את הבלון האידיאולוגי ולפוצץ אותו הרבה יותר מפעם אחת באבחנות שנונות וחריפות ובלי לסטות ולו לרגע אל עבר מחוזותיו המשמימים של הפוליטיקלי־קורקט. הספר נקרא בנשימה אחת, ונראה שגם נכתב כך, בגלל היעדר מה שמכונה סימני פיסוק למיניהם.

 זהו סיפורה של המשפחה הנכונה, שנולדה על הצד הנכון של החיים: משפחת פוגל העשירה והשבעה המתגוררת ברחוב אלחריזי השוכן בלב האליטה הרחבייתית־ירושלמית. העלילה נמסרת מעיניו של הגיבור, אסא פוגל, דוקטורנט, שראשית הוא בן של אמו הגדולה מהחיים, אלישבע פוגל, ורק אחר כך הוא עצמו, מה שמקשה על ההזדהות עמו. אלישבע פוגל מגשימה את החיים הנכונים במלואם בכך שהיא מתפקדת כסמנכ"ל במרכז תיאודור הירש לשלום בר קיימא, ומקפידה להשתתף בכמה שיותר אירועי אגודות שלום למיניהן, נכונות אף הן.

המעטה הנכון של עולמו של פוגל הבן נפער כאשר הוא מוצא את עצמו פרוד, מחוסר עבודה על אף הדוקטורט המרשים שלו שכתב בנושא "אנטי רציונאליות ואנטי־אינטלקטואליזם בתרבות העידן החדש".

וכמו במשפט הידוע "צרות באות בצרורות", בנוסף לכול מתגלה לאסא שאמו המושלמת חשודה בגניבה של לא פחות מארבעה מיליון שקלים מהמרכז שבו היא עובדת וגאה בו כל כך.

לפי התיאור בגב הספר זהו סיפור על כסף. מדויק יותר לומר שמדובר בכסף החדש לעומת הכסף הישן. זה שבעבר, בתקופת קום המדינה, היה מוצנע יותר, פחות נושא לשיחה והפך להפגנת עושר מתמשכת בכל הזדמנות. לא בכדי חוזרת והופכת המחברת בנושא הלוהט של תקופתנו, הלא הוא הנדל"ן וכל הבעיות הפוליטיות הנלוות אליו, מנושא הקרקעות של הכנסייה היוונית אורתודוקסית ועד להקפאת הבנייה בהתנחלויות.

אבל לא רק על כסף מדובר פה. אלא גם על המנוע המרכזי הנמצא מאחורי ארגונים למיניהם. דרך עיניו של אסא פוגל מצליחה ידלין לספר סיפור פרטי מאוד, של איש סחוף ובודד מאוד וממנו להגיע לראייה כללית ולייצר אמירה חזקה ומשמעותית.

סיפור על כסף. הפגנת שמאל שבועית בשייח ג'ראח, ירושלים צילום: פלאש 90

מילון השלום

ללא היסוס, בלי לחשוב על משנת הסופר ההוא ועל המניפסט של הסופרת ההיא, ידלין דורסת, מפוררת, רומסת ולפעמים רק דורכת על קודש הקודשים של העולם המערבי. למן דמותו התלושה והפסיבית של אסא, המתבטאת גם בעבודת הדוקטורט הלא־נחוצה שלו, ועד ההשוואה המטרידה בין האוניברסיטאות העבשות הנוהגות כמגדל שן אליטיסטי לעומת המכללות הפוחזות שאפשר לפחות למצוא בהן קפה הגון.

החל בעמותות הרבות שנולדות מדי יום ומעידות על עיוות ציבורי ופוליטי וכלה בתופעת הידוענות המכונה בשם המאוס "סלבריטאות", שהיא אחד החוליים העמוקים במיוחד של ימינו.

התפוררותו של עולם זה באה לידי ביטוי באסא, הנמצא באותה חברה חדשה ומנוכרת, הנפרד מאשתו לא בגלל בגידה או בשל התמעטות האהבה, אלא בגלל אי רצונו להשתייך אל הז'רגון הניו אייג'י השואב, הדומה לעמותות ולארגוני השלום, שפיהם ולבם אינם תמיד שווים.

ידלין חושפת את המנוע שנמצא מאחורי עמותות השלום הללו, הנראות תמימות למראה עין. היא אספנית בלתי נלאית של מניפסטים וטקסטים ומצליחה לחדור אל נבכי נבכיו של מילון השלום. כך למשל, שמו של המרכז לשלום בר קיימא מעלה אסוציאציות של חקלאות אורגנית ומזון בריא ללא ריסוסים וללא רעלים, שרק משפחות עשירות יכולות להרשות אותו לעצמן.

וכך, כאשר מואשמת אלישבע פוגל בגנֵבה, מתגייס כל מחנה השלום לעזרתה במין אוטומטיות מבהילה, שהרי אלישבע היא משלנו, והיא תורמת והיא עובדת למען השלום. בלי לוודא ולבדוק קודם האם אכן פוגל חפה מפשע הם מפרסמים את המניפסט הבא:

אנו, אנשי רוח, אקדמיה, צבא, ממשל וביטחון, מתומכי מחנה השלום ומפעיליו, מביעים בזאת את תמיכתנו הבלתי מסויגת באלישבע פוגל, הנתונה בימים אלו תחת מתקפה חסרת תקדים בהיקפה ובעוצמתה. זה שיאה של רדיפה מתמשכת של מחנה השלום ומטרותיו, שראשיתה עם כניסתו לקואליציה של מחנה בריל־קונפורטי ושיאה בהצעות החוק הדרקוניות והאנטי דמוקרטיות, שנועדו להצר את צעדיהם של גופים החותרים ללא לאות לקידום ההבנה בינינו ובין שכנינו הפלשתינים…

הספר מומלץ מאוד לקריאה. אפשר להתרשם מהצביעות, המדושנות וההתמוגגות העצמית של השמאל הישראלי והאבסורדיות בנפנוף בדגל לבן, שעה שמאחורי הקלעים, בירכתי הספינה, מתנופפים דגלים בצבעים אחרים לגמרי. אך הספר יכול לאפיין כל אג'נדה אחרת ומרמז על הסכנות הטמונות בשימוש מסוים ומניפולטיבי במילים, בלכידות האוטומטית הבלתי מעורערת, בעדריות ובציות השבטי.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ג' אלול תשע"ג, 9.8.2013