הנסיון לתאר את מחלת הסרטן, את תולדותיה ואת תולדות המאבק בה הצליח בזכות חוש ההומור והחוש הספרותי של המחבר שספרו שופע ידע וגם חמלה ואופטימיות

מלכת כל המחלות

ביוגרפיה של מחלת הסרטן

סידהרתא מוּחֶרְג'י

מאנגלית: יוסי מילוא

עם עובד, 2013, 593 עמ'

ספרי המדע הפופולרי משנים נושא וכיוון על פי האופנות המתחלפות: חקר הירח, האטום, חידות מתמטיות ועוד. נראה שספרו של מוּחֶרג'י משקף את העניין המתגבר בציבור בסוגיות מתחום מדעי החיים, חקר המוח וחקר המחלות. אחרי ששכך קצת העניין שעוררה מחלת האיידס גם בתחום הספרותי (אחד הרומנים הידועים העוסקים בתרופות למחלה הוא "הגנן המתמיד" מאת ג'ון לה קארה), חוזר ספרו של מוּחֶרג'י אל המחלה שמלווה אותנו כבר זמן רב, ושתפוצתה איננה מצטמצמת בעוד שהדברתה עדיין נראית רחוקה – מחלת הסרטן.

מוּחֶרג'י , הודי יליד ניו־דלהי (1970), הוא פרופסור באוניברסיטת קולומביה, רופא וחוקר סרטן. יש לו עט קל וחוש מידה ספרותי מעולה, שסייעו לו להוציא מתחת לידו ספר עב כרס, מצויד באפראט מדעי מרשים, שבו משולבים במינון נכון סיפורים אישיים, אנקדוטות ומידע מדעי־רפואי מפורט וממוסמך. הספר זכה, ובצדק, לפרס פוליצר לספרות עיון לשנת 2011, ולמחמאות רבות בעיתונות האמריקנית.

"הספר הזה מגולל את ההיסטוריה של הסרטן", כותב מוּחֶרג'י בהקדמה. "הוא 'ביוגרפיה' במובנה האמיתי ביותר – ניסיון לחדור לתוך 'ראשה' של המחלה בת האלמוות הזאת, להבין את אישיותה כביכול… ו(לבסוף) להציג שאלה שמעבר לביוגרפיה: הייתכן שהעתיד צופן את סופו של הסרטן? האם אפשר למחוק את המחלה?"

כיאה לביוגרפיה, מנסה מוּחֶרג'י "לגלות מתי 'נולד' הסרטן? בן כמה הוא?" – ובה בעת לעקוב אחר ההיסטוריה החדשה בת ה־150 שנה בערך של חקר הסרטן, ואחר הניסיונות לגלות את אופן היווצרותו ואת הדרכים לחסלו. מוּחֶרג'י מגלה לנו כי ההיסטוריה של המחלה הזאת ארוכה מעבר למשוער: כבר בפפירוס שנכתב על ידי אימחוטפּ, רופא מצרי שחי בסביבות 2500 לפני הספירה, מופיע הסרטן לראשונה בתור מחלה, על שלל הסימפטומים הייחודיים לה וביניהם "גושים בולטים על החזה… שהם קרירים ואין שום חום בתוכם…". תיאור הסימפטומים של המחלה ארוכת הקיום הזאת לא השתנה מאז, וגם לא הניבוי הרפואי: "בפסקה שכותרתה 'מרפא' כותב (אימחוטפּ) משפט אחד בלבד: 'אינו קיים'…".

אנקדוטות מחיי החולים וביוגרפיות פיקנטיות של רופאים. בובות ברבי קירחות. צילום: איי.פי.איי

ריפוי במטהר ביבים

במוקד הספר הנוכחי עומדת הלוקמיה, סרטן הדם או סרטן הכדוריות הלבנות. אבל המחבר מתייחס בהרחבה ובאופן מרתק גם לסוגים אחרים של סרטן: סרטן השד, הריאות ועוד. הוא מספר את סיפור הגילוי של תהליכי התפשטות המחלה והגורמים לה, ומתאר את הניסיונות המוצלחים פחות או יותר לטפל בה או לרפא אותה. אך בעוד שנושא הספר הוא המחלה, הגיבורים האמיתיים שלו הם בני האדם: הרופאים, החוקרים, התורמים שאפשרו לחוקרים לעשות את עבודתם ככל שיידרש ומעל לכול: החולים. לאחד מן החולים האלה – רוברט סנדלר, שמת מלוקמיה בשנת 1948 בגיל שלוש – מוקדש הספר.

בסגנונו השוטף – שזוכה כאן לתרגום מעולה (כולל מונחים מקצועיים רפואיים ואחרים) על ידי יוסי מילוא – מעביר לנו המחבר היסטוריה עשירה ומגוונת. הוא מספר לנו את סיפורו של אנדריאס וֶסַליוס בן תקופת הרנסנס (סביבות 1533), שגנב גופות וחלקי גופות מקברים ומגרדומים בפריז, ועל פיהם הכין תרשימים לאטלס אנטומי מפורט הכולל מפה של כלי הדם, העצבים ועוד. 400 שנה לאחר מכן, באמצע המאה התשע־עשרה, התחיל השימוש באתר כאמצעי להרדמה של המנותח, במקום להשקות אותו באלכוהול עד לאיבוד הכרה.

בעיית האילוח (זיהום מקום הפצע או הניתוח) טופלה בהמשך: המנתח הסקוטי ג'וזף ליסטר "עשה ב־1865 עוד קפיצת היגיון רבת השראה: אם הזיהום שלאחר הניתוח נגרם בגלל חיידקים, אולי אפשר למצוא תהליך כימי או אנטי־בקטריאלי שיבלום את הדלקות האלה?". ואכן: חיפש ומצא: "בעיר הסמוכה ראה ליסטר את עובדי התברואה מטהרים את… הביוב בנוזל זול בעל ריח מתקתק המכיל פנול. הוא החל אפוא למרוח פנול על פצעיהם של חולים אחרי ניתוח". ומוּחֶרג'י מוסיף לסיפור הערה משועשעת־למחצה: "עצם השימוש בחומר לטיהור ביבים לרפא את חוליו לא עורר בליסטר כמדומה אפילו צל של תהייה".

חוש ההומור הדק והשמירה על פרופורציה ועל הקו העדין בין מתן מידע לבין זעזוע־לשם־זעזוע מחדירים לטקסט רוח רעננה שמאפשרת לקורא לרוץ בספר ולא לחוש דיכאון או סלידה גם כשנדונות פרקטיקות רפואיות לא פשוטות. גם השילוב בין אנקדוטות מחיי החולים וביוגרפיות תמציתיות, אך לעתים פיקנטיות, של רופאים וחוקרים מרכזיים בתחום הסרטן, יחד עם פסקאות עיוניות שדורשות תשומת לב והעמקה, מסייע להפוך את הספר לשוטף וקריא, ולעתים אפילו מעט קליל, למרות האחריות והרצינות הרבה שניכרות בהתייחסותו של המחבר לסוגיות שבהן הוא דן.

דוגמה קצרה תספיק:

"הֵלסטד תעה אל עולם הכירורגיה כמעט באקראי, לאחר שלמד רפואה לא מפני ששאף להיות מנתח, אלא מפני שלא יכול לצייר לו את עצמו כשוליית סוחר בבית העסק של אביו… הוא נשא לאישה את האחות הראשית שלו לשעבר… כל אחד מהם גר בקומה אחרת. חשוכי ילדים, רשמיים וידועים לשמצה בהתנזרותם, גידלו סוסים טהורים וכלבי תחש…". אבל הֵלסטד זה, המסתגר, המוזר והמכור לקוקאין – הסם האופנתי של סוף המאה התשע־עשרה וראשית המאה העשרים שגם פרויד היה מכור לו – היה גם מנתח אמיץ וקיצוני בשיטותיו. על מנת לסלק גרורות ולהרחיק סרטן עד קצה־קצהו, הוא היה מוכן לבצע כריתות ענקיות ועמוקות שהשחיתו את גופם של החולים, ובייחוד של החולות, בניתוחי סרטן השד.

הכריתות הקיצוניות הללו – הרדיקליזם הכירורגי –  לא הוכיחו את עצמן בסופו של דבר: התברר שההישרדות במקרה של סרטן השד אינה תלויה בהיקף של הניתוח, אלא במידת התפשטותו של הסרטן לפני הניתוח. הרדיקליזם הניתוחי הפך בידיהם של מנתחים מסוימים להפגנת יכולתם להשתמש בסכין – במקום לשרת את המטרה האמיתית: ריפוי והצלה של חיי המנותחים.

תרופה לא כלכלית

וכך, בשנות השלושים של המאה העשרים הגיע זמנם של אמצעים אחרים לריפוי וחיסול המחלות הסרטניות. כאן עובר מוּחֶרג'י לטכניקות הטיפול שעליהן, בנוסף לכריתות במקרי הצורך, מבוססת רפואת הסרטן עד היום: הקרנות וחומרים כימיים. וככל שמתקדמים במאה העשרים, מספר החולים ומספר העוסקים בטיפול בסרטן גדל, ועמם גם המשאבים, התחרות המקצועית, המשגים, ההצלחות, הקרבנות והאכזבות. פרק אחר פרק מתאר המחבר את האנשים והטכניקות השונות, והידע שהוא מספק לקורא הוא עצום ומעמיק בהיקפו. גם מאבקים בין־אישיים ובין־מוסדיים, קנאה־שנאה ושאר חולשות אנוש מוצאים כאן כר נרחב, ומספקים למסופר את הלחלוחית הסיפורית המתבקשת.

דוגמה מעולה לסיפור כזה שיש בו הכול, ובנוסף לכך גם מתח וסוף טוב, הוא סיפורה של התרופה "גליבק". התגלית הראשונית הייתה תוצר של שיתוף פעולה בין חוקרים ממוסדות שונים. כשהושגה פריצת הדרך – "המחקר כולו היה קצר וקולע: חמישה ניסויים בהירים, בנויים היטב, שכולם יחד הצביעו על מסקנה פשוטה אחת: חומר זה עשוי להיות שימושי בטיפול בלוקמיה מסוג CML…“ – שני החוקרים מנסים לגייס חברה שווייצרית לייצור ניסיוני של התרופה כדי לבחון ולאשר את יעילותה. העניין לא יוצא לפועל, אולי משום שבינתיים החברה השוויצרית מתמזגת עם חברה אחרת, גדולה יותר: נוברטיס. נוברטיס מסרבת להשקיע מאה או מאתיים מיליון דולר בתרופה שאולי תעזור לכמה מאות חולים. זה לא כלכלי בעיניהם ולא רווחי מספיק.

כך עובר עוד זמן. חולים מתים מן המחלה, חולים חדשים מתגלים, והחוקרים מתמודדים כמיטב יכולתם באמצעות ייצור עצמי של החומר במעבדה שלהם. רק בראשית שנות ה־2000, כעשור לאחר גילוי התרופה במעבדה הפרטית, מסכימה חברת נוברטיס לייצר אותה. “האונקולוגים מדברים על ‘העידן שלפני‘ ו‘העידן שלאחר גליבק‘…“, מסכם מוּחֶרג‘י את העניין, ומוסיף שבזכות התרופה ניצלים חייהם של כמה אלפי אנשים בשנה, ובמצטבר לאורך השנים יהיו מאות אלפי חולים שימשיכו ליטול את התרופה וייהנו משנות החיים הנוספות שניתנו להם בזכותה.

להגיע למקום חדש

בחלקו האחרון של הספר דן המחבר בדרך שיש לעשות עכשיו: שרטוט של "אטלס הגנום הסרטני", שיהיה דומה בעיקרון ל"מיפוי הגנום האנושי", ויקיף את כל רצפי הגֶנים האנושיים שעברו מוטציה וגרמו ליצירת תאים סרטניים מן הסוגים השונים. המוטציות הסרטניות משדרות "אותות" לתאים ואלה גורמים להם להתרבות בצורה בלתי מבוקרת, וסוגים שונים של סרטן מאופיינים ב"מסלולי אותות" שונים ובמספרים שונים של "מסלולים" כאלה, מסביר מוּחֶרג'י. הבנת סוגי המוטציות ומגוון "מסלולי האותות" שלהם תאפשר לייצר תרופות גנטיות ייחודיות שכל אחת מהן תיועד להדביר סוג אחר של סרטן.

מספר "מסלולי האותות" של סרטן מסוג מסוים יכול להגיע ל־13 ואפילו 15: "רואה השחורות יראה את המספר 13 וייאחז ייאוש: השתבשותם של 10 עד 15 מסלולי אותות עיקריים מעמידה אתגר עצום לפני רפואת הסרטן… אבל האופטימיסט יטען ש־13 הוא מספר סופי: עד שהוגדרו 13 מסלולי האותות האלה דומה היה שהמורכבות הגנטית של הסרטן כמעט אין סופית…". עכשיו צריך "רק" להתאים תרופות לכל הצבר של מסלולי האותות…

"היוונים השתמשו במילה 'אונקוס' לתאר גידולים, מילה רבת משמעים שפירושה 'גוש' או 'נטל'…", אבל גם "להעביר מטען" ממקום אחד למקום חדש. "הדימוי הזה הולם לא רק את יכולתו של הסרטן לנוע – באמצעות גרורות – אלא אף… את הקשת הארוכה של התגליות המדעיות, וגם את הרוח הטמונה בתוך המסע הזה…", משום ש"במאבקנו נגד הסרטן – כדי לעמוד בקצבה של המחלה הזאת עליך להמציא תחבולות ולחזור ולהמציא אותן, ללמוד אסטרטגיות חדשות ולזנוח אותן…".

"הייתכן שהעתיד צופן את סופו של הסרטן?", שאל מוּחֶרג'י בפתיחת הספר. והשאלה הזאת  תלויה ועומדת גם בסיומו של הספר המרתק, המעניין והשופע רוח אנושית אופטימית ואהבת אדם. גם בעבור מי שנרתע מספרים על מחלות וסבל – זהו ספר שגורם לא לדיכאון אלא דווקא לאופטימיות, לתקווה ולהערצת האומץ וכוח העמידה וההתמדה של חולים, רופאים וחוקרים המאוחדים כולם במשימה משותפת.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ג' אלול תשע"ג, 9.8.2013