ילי שנר
אחד

גַּם הַבֹּקֶר אֲנִי קָמָה לְהֵאָסֵף כַּמַּעֲשִׂים אֶל חֵיקְךָ
לִבְּךָ פּוֹעֵם, מָסוּר אֶל הַחַיִּים
וְעֹמֶק נְשִׁימוֹתֶיךָ, אֲהוּבִי
כְּעָמְקָהּ שֶׁל הַדֶּרֶךְ.

אֲנִי מְנִיחָה לְךָ לְהַמְשִׁיךְ בִּמְשִׂימַת הַחֲלוֹמוֹת
וְיוֹשֶׁבֶת אֶל הַתַּנּוּר עַד שֶׁהַחֹם
וּכְשֶׁאֲנִי מִתְלַבֶּשֶׁת הַשַּׁחַר נוֹתֵן לִי בְּמַתָּנָה אֶת אוֹרוֹ
וְהַשִּׁירָה מְהַבְהֶבֶת פְּנִימָה:
הַמַּרְאָה עוֹשָׂה בַּחֶדֶר כְּבִתְמוּנָה
בְּתוֹכָהּ הַמִּטָּה, הַחַלּוֹן
וְקִירוֹת הַבַּיִת הַגּוֹבְלִים תָּמִיד
עִם בָּתִּים אֲחֵרִים שֶׁהָיִינוּ.

וַאֲנִי אוֹמֶרֶת לְזֶה כֵּן, גַּם בִּידִיעָה
שֶׁיְּכוֹלוֹת לְהִשָּׁבֵר בְּזֶה בְּכֹחַ
קַרְנֵי אוֹר שֶׁנִּשְׁלְחוּ לִפְנֵי שָׁנִים
וּלְרֶגַע נִתֶּנֶת לִי רְשׁוּת לְהַאֲמִין
לְחַדְרֵי הַחֲדָרִים שֶׁלָּנוּ:
פְּנִים הָאֹשֶׁר, חוּץ הַכְּאֵב
מִסְגֶּרֶת הַגַּעְגּוּעַ הַנּוֹגַעַת בִּשְׁנֵיהֶם
הָעוֹשָׂה אוֹתָם אֶחָד.

———
חוה פנחס כהן
על המילים לבדן
בָּאוּ הַמִּלִּים לְפָנַי וּבִקְּשׁוּ וְהִתְחַנְּנוּ
שֶׁאֶרְאֶה מִתּוֹךְ הַיּוֹם, יוֹם. וּמִתּוֹךְ הָאוֹר, אוֹר רִאשׁוֹן
אוֹ אַחֲרוֹן הַמֵּבִיא אִתּוֹ שִׁירַת צִפּוֹר

אֶרְאֶה אֶת הַ"יָּם" נִצָּב לְפָנַי בִּשְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת וַהֲבָרָה
הוּא נוֹשֵׂא עַל גַּבּוֹ עֲנָנִים וְשָׁמַיִם
וּשְׁתֵּי אֲנָפוֹת שֶׁחָלְפוּ עַל הַמַּיִם
וּצְלוֹפָח מְנֻמָּר שֶׁפָּעַר פֶּה בְּמוֹתוֹ.

עָמְדָה לְפָנַי תֵּבָה וּשְׁמָהּ בַּיִת
וְשָׁמַעְתִּי קוֹלָהּ שֶׁל דֶּלֶת עַל צִירָהּ
צִפּוֹר נִכְנְסָה בְּעַד הַחַלּוֹן
וּפַרְפַּר שֶׁאִבֵּד אֶת דַּרְכּוֹ יוֹצֵא בַּעֲדוֹ

בַּחֶדֶר הָרֵיק הַגָּדוֹל נִשְׁמְרוּ קוֹלוֹת
אֲרוּחָה וַהֲזָזַת כִּסְּאוֹת הַשָּׁקַת כּוֹסוֹת
וְשִׁיר הַמַּעֲלוֹת שֶׁל מִשְׁפָּחָה שֶׁכְּבָר אֵינָהּ
בְּחֶדֶר אַחֵר עָמְדָה מִטָּה שֶׁקּוֹלוֹת אֲנָחָה
כָּל הַלַּיְלָה בּוֹכִים מִתּוֹכָהּ.
נֶעֶמְדָה הַמִּלָּה "לַיְלָה"
וְקוֹלוֹת יְנִיקָה וּמְצִיצַת הָאֲדָמָה נִשְׁמְעוּ מִתּוֹכָהּ.

בָּאוּ הָאוֹתִיּוֹת הִתְקַבְּצוּ כְּצִפּוֹרִים עַל עָנָף
הֲבָרוֹת הֲבָרוֹת וּמִלִּים וּבָנוּ אֶת הַסֵּפֶר
לְהִכָּנֵס בּוֹ בְּעַד הַדֶּלֶת וְלִרְאוֹת
כֶּלֶב שֶׁכְּתוּבָה עָלָיו מִלָּה וְהוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ
וְנוֹהֵג כְּאִישׁ שֶׁכָּתוּב עָלָיו אָדָם.

לֹא יָדְעָה צִפּוֹר כְּחֻלָּה בְּתוֹךְ הִיבִּיסְקוּס אָדֹם
שֶׁשְּׁמָהּ צוּפִית וְעָנְתָה לַיֶּלֶד שֶׁקָּרָא: צִפּוֹר כְּחֻלָּה
צִפּוֹר כְּחֻלָּה. קָרָאתִי לָהּ בְּשֵׁם אַחֵר
וְלֹא יָצְאָה צִפּוֹר מִתּוֹךְ אָדֹם רַק אֶת קוֹלָהּ
הַכָּחֹל שָׁמַעְתִּי בַּגָּדֵר הַסְּבוּכָה.
2.
וְאָז לֹא רוֹאִים דָּבָר
וְאֵין תֵּבָה אוֹ בַּיִת
הַפּוֹתַחַת דְּלָתוֹת וְחַלּוֹנוֹת
וְאוֹמֶרֶת: הִנֵּה חָמַק דּוֹדִי
וּמִתּוֹךְ הַגּוּף
נִשְׁמָע קוֹל הַתֹּף
חֲמֹק חָמַק מַק מַק קָם קָם חַם

וְיֵשׁ תְּנוּעָה שְׁמוּרָה
שֶׁתָּבוֹא וְתִתְיַשֵּׁב עָלֶיהָ כְּמוֹ צִפּוֹר עַל עָנָף
כִּי אֵין דֶּרֶךְ לוֹמַר מִלָּה וּלְהַתְאִימָהּ דָּבָר
וּבָא הַדָּבָר לִהְיוֹת דָּבָר אַחֵר.

אִשָּׁה פּוֹתַחַת דֶּלֶת לְבַעֲלָהּ
וְאִשָּׁה אַחֶרֶת מְסַפֶּרֶת עִם בַּעֲלָהּ
עַד אוֹר רִאשׁוֹן
וּבַחוּץ נִשְׁמָע קוֹל הַתּוֹר
חָמַק מַק קָם חַם מַק מַק
וְדַוְקָא הַקֹּר חוֹרֵז לְבוֹר.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט' אייר תשע"ג, 19.4.2013