ביצירתו הגדולה מבטל פרוסט את המציאות הגסה לטובת הקיום הרוחני, שבו אין עוד משמעות לזמן. בכך ביטל את רוח הרומן הריאליסטי, והשליט קנה מידה ספרותי חדש: רגישות האדם הבודד

הזמן שנמצא: בעקבות הזמן האבוד – סוף

מרסל פרוסט

מצרפתית: הלית ישורון

הספריה החדשה והמפעל לתרגום ספרות מופת, 2012, 360 עמ'

"אם יינתן בידי אורך זמן להשלים את יצירתי", חותם פרוסט בכרך השביעי והאחרון של "בעקבות הזמן האבוד" (À la recherche du temps perdu) – מיצירות המופת היותר גדולות של המאה העשרים – את מפעל חייו עצום הממדים, “יהיה ראש מעייניי לתאר בה את בני־האדם… כמי שתופסים מקום עצום בהרבה מזה המצומצם השמור להם בתוך המרחב, מקום שעוד מתפשט בלי מידה, מאחר שכענקים הטבועים בתוך השנים הם משיקים בה־בעת לתקופות חיים מרוחקות זו מזו, שביניהן באו ימים כה רבים והתמקמו – בתוך הזמן [דגש במקור]".

פרוסט נמצא באותם ימים של 1922 לא רק בסיום העבודה על יצירתו המונומנטלית אלא אף בסוף חייו ממש. מסע בן כמעט שני עשורים, שנפתח בתארו את עצמו עת שכב לישון כילד תם בקוֹמְבְּרֶה, הולך ומגיע אל קִצו. ופרוסט, כעת בן חמישים, חותם את מסכת זיכרונותיו הלא שגרתית והוא חולה, מותש ומבודד לחלוטין מהעולם: “בית־המרפא החדש שאליו פרשתי לא ריפא אותי יותר מקודמו; שנים רבות חלפו עד צאתי ממנו“, כתב על אודות מצבו הגופני הנואש בפתיחת חלקו השני, הרקוויאמי והסמי־מסאי, של “הזמן שנמצא“ (Le Temps retrouvé ,'הזמן ששב ונמצא' או 'הזמן שנמצא מחדש').

הוא לא פוסק מעבודתו המאומצת עד הרגע האחרון, מנסה לגנוב עוד מילה ועוד משפט בשכבו במיטת־חוליו בחדרו האטום בשעם לרעש הפריסאי, כדי שיוכל לסיים את צוואתו הרוחנית. הקצרת מאיימת לחנוק אותו והוא משיב לה מלחמה עיקשת, עד שלבסוף, משהגיע לקצה גבול היכולת וסיים את כתיבת ספרו – ספק אוטוביוגרפיה, ספק רטרוספקטיבה, ספק רומן חניכות חובק כול – הוא מרפה מלפיתתו בחיים. "עכשיו אני יכול למות", יאמר לסֶלֶסְט אַלְבּרֶה, סוכנת ביתו שהחליפה למעשה את אמו, "כתבתי את המלה 'סוף'".

עם זאת, על אף הכרת הקץ המפעמת בקרבו, ועל אף הבנתו הרציונלית הברורה שעתה סופו קרב – וכפועל יוצא מכך גם סופה של פעילותו הספרותית – מחבר פרוסט את חלקו האחרון של קורפוס "בעקבות הזמן האבוד" כמי שתוהה אם בכלל ניחן בכישרון ספרותי ובייעוד אמנותי; כמי ששואל האם זוהי השעה להתחיל בכתיבת מסכתו האישית, ואם כן – על מה, על מי וכיצד.

פרוסט, האמן הדגול, שכבר זכה לאשרור יכולותיו הספרותיות, הן בדמות ששת הכרכים פורצי הדרך וחובקי העולמות שכבר כתב, והן בפרס גונקור שבו עוטר אך שנים ספורות קודם למותו, כותב על ערש דווי ב"הזמן שנמצא" וידוי כן מאין כמותו. הוא מתוודה על עצם העובדה שאינו יודע כלל לכתוב, שמעולם לא כתב דבר, ושגם תוכניותיו לכתוב בעתיד לוטות בערפל – עניין תמוה לחלוטין בהתחשב בעובדה שכדי לשמוע מפרוסט על אין־האונות הספרותית שלו חייבים לקרוא את ספרו הקלאסי בדבר "הזמן שנמצא".

"כעת הייתה בידי ההוכחה", טוען פרוסט באופן משונה, "כי אינני שווה כלום, כי הספרות אינה יכולה עוד לתת בי שמחה, בין באשמתי, כי אינני מספיק מוכשר, בין באשמתה, כי היא פחות הרת־מציאות מכפי שחשבתי". מעבר לכך, צורת ההתנסחות של פרוסט בעניין מבלבלת עוד יותר, כאשר נדמה שהתהייה על עצם היכולת הספרותית היא זו המזינה את כתיבת הספר, באופן שאינו מאפשר לקבוע האם "הזמן שנמצא" המונח לפנינו הוא הספר שאותו רצה פרוסט לכתוב מלכתחילה; ואם אכן הספר שאותו רצה פרוסט לכתוב הוא יצירה שונה, מה כן מונח בפנינו ב"הזמן שנמצא"?

חזרה רקורסיבית חסרת מוצא זו ודאי אינה תעלול של תחכום, ובוודאי לא מעשה לצון, ועל כן מיקומה כחותמת של אחת היצירות החשובות ביותר במאה העשרים בפרט ובתולדות הספרות בכלל אומר דרשני. הבנת הדבר חורגת מתחומי כרך זה, ולמעשה מהווה מפתח להבנת הרעיון המקיף וחסר התקדים בעולם הספרות שטמן בחובו מפעל "בעקבות הזמן האבוד" כולו.

הפך מדחוי מוחלט לקולע לרחשי דורות שלמים. מרסל פרוסט צילום: AFP

האמנות כהצלה

באחד ממכתביו הראשונים לגאסטון גאלימאר, משכנע פרוסט את המו"ל העתידי שלו כי להבדיל מכל שאר "הגיבובים האקראיים של אנליזה תבונתית", השכיחים בספרות התקופה, ספרו שלו "ניחן לאין שיעור בטבעיות שבהתעוררות הפנימית" וכי "'הזמן שנמצא' אינו מותיר כל ספק בעניין". ואכן, אין ספק כי ב"הזמן שנמצא" פרוסט לא רק העמיק לבקר את יצירתו שלו יותר מכל מבקריה, אלא שבאופן די חריג ביקורת זו מהווה חלק אינטגרלי ומהותי מהיצירה הספרותית עצמה (בדומה לכרכו השני של "דון קיחוטה" לסרוואנטס, למשל).

ב"הזמן שנמצא" מוגדרים קווי היסוד של היצירה – התפיסה הרוחנית והחוקים הפסיכולוגיים המונחים ביסודה, וכן יחסו של המחבר לחיים ולאמנות, תוך שילוב אלמנטים אלו בסיפור המתמשך. בחשבון הנפש שעורך פרוסט, או ליתר דיוק, ב'אני מאמין' האסתטי שהוא פורש כסוג של אחרית דבר, נטועה האידיאה בדבר האמנות כהצלה, כמפלט מהמציאות – אידיאה המעוגנת כבר במשנתם של פלובר וניטשה – כאשר חידושו המרכזי נעוץ בגישתו הרגשית כלפי משנה זו, המעמידה את דבריו ב"הזמן שנמצא" בקטגוריה אחרת לגמרי מבחינה פילוסופית.

בעוד פלובר וניטשה ראו בספרות מקלט קיומי מתוך מיאוס כלפי החיים, או מתוך סוג של נקמה בחיים, פרוסט רואה במקלט זה את המקום שבו ניתן לו לאחד את הזדמנויות הפז של הזמן המתרחב ומתכווץ חליפות; את רגעי התגלותו של הזיכרון הבלתי רצוני; כאשר תחושה שולית, שאינה ניכרת כביכול, חוזרת ומעלה בהוויה האנושית חוויות שחי האדם בעברו הקרוב או הרחוק מאוד, ובכך מעמידה קיום נוסף, ולמעשה יחיד באמיתותו, הבנוי על חורבות המציאות היומיומית.

להבדיל מן הכרכים הקודמים של "בעקבות הזמן האבוד", פרוסט מבקש הפעם גם הכרה שכלית של חוויותיו הרגשיות, אשר תיאר בהרחבה בעבר, ולא רק שקיעה אינסופית בהן. "הפעם הייתי נחוש לא להשלים עם אי־ידיעת הסיבה, כפי שעשיתי ביום שטעמתי את המָדְלן הטבולה בחליטה", חרץ משפט בהתייחסו לקטע הנודע, אולי מהנודעים בתולדות הספרות, שבו תיאר על פני חמישים עמודים את הזיכרונות שעלו בו עם אכילת העוגייה הצרפתית המסורתית; אכילה שברצף הכרונולוגי של החיים נסתיימה כהרף עין.

"חדוות האושר שפשטה בי אכן הייתה כמו זו שחשתי באוכלי מן המדלן, זו אשר בשעתו דחיתי את הירידה לגורמיה… רטטים של צינה ושל בוהק התערבלו סביבי, וברוב תשוקתי להיאחז בהם, מבלי שהעזתי להניע איבר יותר מביום שהתענגתי על טעמֵי המדלן, ניסיתי למשות אל סף הכרתי את מה שניעור בי…".

פרוסט מזהה עתה מפורשות – לעתים באופן מסאי לחלוטין וללא מעטה ספרותי – כי כל חייו נתונים היו למרדף נואש אחר מנוסת הרגע החולף בחלל ארעיותו המתמדת של הקיום. מתוך ניסיון חיים זה הוא מסיק – באינדוקציה, בהבחנה מדוקדקת ובראייה ייחודית – כי גם שאר בני האדם (ולא רק הרגישים שבהם, כמוהו) נלחמים עם הזמן ומבקשים למצוא נקודת אחיזה בידידות או באהבה. אלא שלמרבה הדאבה הרְגשות אלו מוצאים להם ביטוי ביצורים שהם בעצמם חולפים ויוצאים לבסוף מתחום חיינו, או גרוע מכך – אנו עצמנו משתנים.

אט־אט עולה השכחה מן הנבכים העמוקים ומתייצבת כחומה בצורה נוכח הזיכרונות היקרים והאהובים ביותר, והזמן מתגלה כמחריב לא רק את האישיות בלבד, אלא גם חֲבָרות ועולמות. לשיטתו זו אין טעם לחזור למקומות שאהבנו בימי עבר, משום שהם פשוט אינם ערוכים בשטח הפיסי עצמו אלא מעוגנים בזמן, וכן משום שהאדם המנסה לגלותם בשנית איננו עוד ילד או נער המתייצב באותה הרגשת העזוּת ואומץ הרוח כמִקֶּדֶם.

יופיו של הזיכרון

לאחר שעזב בתחילת "הזמן שנמצא" את בית המרפא שבו השתכן שנים רבות חוזר פרוסט אל נוף ילדותו בקומברה העומד לכאורה בעינו, אם כי נגע הזמן כבר פשה בו ואיכלו.

לא זו בלבד שידעתי כי המקומות אינם זהים לתמונות שמצייר שמם, וכי כמעט רק בחלומותיי, בשנתי, קורה שמקום ישתרע לעיני באותה חומריות צרופה, המובחנת לחלוטין מזו של שאר הדברים הרגילים שאנו רואים ונוגעים בהם, אותה חומריות ששיוויתי למקומות גם כאשר העליתי אותם בדמיוני; אלא שאפילו בנוגע לדימויים מסוג אחר לחלוטין, דימויי הזיכרון, ידעתי כי את יופייה של בַּלבֶּק (היא קַבּוּר, שבה טייל בנערותו כמתואר ב"שמות מקומות: המקום") לא הרגשתי בשבתי בה, וכי זה שנחרת בי, יופיו של הזיכרון, לא נמצא לי בביקורי השני בה. פעמים רבות מדי התנסיתי באי־האפשרות להשיג במציאות את מה שהיה בתוכי; לא בכיכר סן מרקו, ולא בביקורי השני בבלבק, ולא בשובי לטַנסוֹנְוויל להתראות עם ז'ילברט, יכולתי למצוא את הזמן האבוד [ההדגשה במקור], והנסיעה, שנטעה בי שוב אשליה כי רשמים אלה מתקיימים מחוץ לעצמי, בפינת כיכר כלשהי, לא יכלה להיות האמצעי שאחריו חיפשתי. ולא רציתי לחזור ולהוליך את עצמי שולל פעם נוספת, כי היה עליי לברר סוף־כל־סוף, בהיותי מאוכזב תדיר נוכח מקומות ואנשים, אם אכן ניתן להשיג את מה שחשבתי כנבצר מהשגה.

מושג הפרספקטיבה מאבד לדידו של פרוסט את תוכנו במובן השטח, וכעת הוא מייצג רק את זווית הנטייה של רגשות האדם ואת גוון הזמן, שהוא מבינו לפי תפיסתו הנודעת של הפילוסוף הצרפתי אנרי ברגסון, שאצלו למד בסורבון.

ב"מסה על הנתונים הבלתי אמצעיים של התודעה" (1889), שהשפיעה עמוקות על פרוסט עד שאף ציטט ממנה ישירות ביצירתו, גילה ברגסון לראשונה את אופן ההכרה האינטואיטיבי המצוי בין השכל ובין התפיסה, או בין השכל לאינסטינקט, וכן סוג חדש של זמן שנקרא מֶשֶׁךְ (Durée), השונה מהזמן הפיסיקלי הנתפס כפריסה של רציפות לחלקים במרחב וחיבורם בשיטת הראינוע. בהבחינו בין הזמן בעל המציאות הממשית – ה‘משך‘ – ובין הזמן דמוי החלל התכוון ברגסון לכך שהזמן הממשי יש בו משום חידוש בלתי צפוי מראש, ואין גם אפשרות לחזותו, וזאת מחמת יצירתיות בלתי־פוסקת של נפש האדם.

פרוסט, בניגוד לברגסוניזם, או בהקצנה ביחס אליו, מאפיין את הזמן כמשך אחד ארוך, ללא קיום של ממש לזמן הפיסיקלי שמתגלה כנטול משמעות, ולפיכך כלא מציאותי. מנקודת מבטו של פרוסט – כפי שהדבר בא לידי ביטוי מקיף בדמויות הרבות והשונות ב“בעקבות הזמן האבוד“ – בילדותנו הזמן הוא ידיד, הוא עומד לצדנו בשלווה ובלי תנועה, העולם כולו שייך לנו ולהנאתנו, אולם אחר כך שובר הזמן את ההרמוניה של חיינו, ועם הצער הראשון מתחיל המסע האיטי לקראת המוות, ואנו מקבלים על עצמנו את התפקיד הקשה שבו אנו מבקשים ‘להשיג‘ בחזרה, או ‘למצוא בשנית‘ את אשר אבד לנו. בשלב זה – שעבור פרוסט התחיל במות אמו (“במותה אמא לקחה איתה את מרסל הקטן“, אמר לסלסט) – רק הזיכרונות המשתלטים על הדברים הם היוצרים אותם שנית, ורק אז מתגלה הזרם התמידי של החיים ודיוקנם האמיתי.

“לא מה שהוא חווה הוא העיקר לגבי המחבר הנזכר, אלא אריגת הזיכרון, מלאכת־פנלופה של שמירת הזֵכר“, תמצת הוגה הדעות ולטר בנימין במסתו “לדיוקנו של פרוסט“ משנת 1929 – שנתיים לאחר פרסומו של “הזמן שנמצא“ – את התיאוריה שלו בדבר תהליך ההיזכרות ב“בעקבות הזמן האבוד“; תיאוריה שיש בה כדי להתחיל לענות על השאלה שפרוסט מציב בסוף עבודתו כראי למלאכה כולה.

פרוסט המתכונן לקראת ‘יצירת ביכוריו‘ מגלה כי הוא אינו מסוגל להסתפק בחיים הנטועים בין שני קטבים מנוגדים של זמן, וכי מבחינתו תוכל יצירתו העתידית להתקיים רק לאחר סיומה של זו שהתחיל בכתיבתה בזמן ההווה. הסאגה “בעקבות הזמן האבוד“, הנטועה במציאות שלה נתן פרוסט כעת ב“הזמן שנמצא“ גט כריתות אכזרי, הן מבחינה עיונית־מסאית והן בהצגת שאיפותיו לזמן שעתיד לבוא ולהתגלות בפניו עם שחרורו מגופו, מצטיירת כלא יותר ממצע, ממתאר, מאוסף קווי יסוד ליצירה הרוחנית המושלמת המתגשמת בפניו ככל שהולך וקרב מותו הממשי; ככל שהולכת וקרבה חירותו מן הזמן (או ליתר דיוק – עם גאולתו הקרבה מהזמן הפיסיקלי הבלתי אפשרי עבורו, שבו נאלץ לדור כאסיר במושבת עונשין).

לכן רק בחלקו האחרון של “הזמן שנמצא“ מגלה המספר את ייעודו האמנותי, שכן רק אז – כששכחת המציאות הריאלית הופכת למציאות ריאלית – יוכל לבטאו באמת. כשפרוסט מסכם במשפטו המפורסם את תגליתו בדבר “החיים האמיתיים, החיים שלבסוף התגלו והתבהרו ולפיכך הם החיים היחידים שנחיו במלואם, [אשר] הינם הספרות“, הוא למעשה מצביע לא רק על ליקוטי הרגעים המיוחדים – בבחינת זיקוק ההוויה – שצבר בספרו, אלא בעיקר על החיים העתידיים שהולכים בקרוב להיחיות במלואם ובשלמותם.

המציאות הגסה, המקוטעת וחסרת הפשר רוב הזמן הולכת ומפנה את מקומה לממלכת הקיום הרוחני – שבה לא יישמעו יותר יגון ואנחה – אשר אליה צעד פרוסט באיטיות עד כה מתוך הכנה מדוקדקת לקראת הרגע הגדול שבו יבוא בשערי השמים האינסופיים.

אסון התפוררות הערכים

נדמה שעל אף מצג הגבורה בפני המוות וההתנתקות מההווה שמעלה המחבר, המציאות היומיומית לא יכולה הייתה שלא להשפיע על יצירתו, ופרוסט עצמו אף טרח להדגיש זאת על ידי מיקום עלילתו של "הזמן שנמצא" בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, מלחמה שלה נודעה השפעה מכרעת לא רק על החברה הצרפתית בפרט והאירופית בכלל, אלא גם על הגדולים שביוצרי הדור כמאן ("הר הקסמים"), מוסיל ("האיש בלא תכונות"), רות ("מארש ראדצקי"), עגנון ("אורח נטה ללון" ו"עד הנה"), די־גאר ("בית טיבו"), סלין ("מסע אל קצה הלילה"), בּרוֹך ("הסהרורים") ועוד רבים וטובים אחרים אשר הציבו את המלחמה כגורם משמעותי ביצירותיהם.

המספר ב"בעקבות הזמן האבוד" אפוף תחושה אפוקליפטית בחוזרו ב־1916 לפאריס השרויה בעיצומה של המלחמה, ולא בכדי. פרוסט חש את עצמו נתון בשיאה של תקופה היסטורית; תקופה שבה כל עולם הערכים שתיאר במהלך יצירתו כנתון בשקיעה איטית הולך ומתפוגג עתה לעין־כול במהירות יוצאת דופן, ולכן, על אף שחיבור "הזמן שנמצא" נעשה ברובו לאחר המלחמה, פרוסט מציב את דמויותיו ברגעיהן האחרונים כנתונות ממש במרכזה.

"האפיקאי של זמננו הרגיש לסימפטומאטיות של מלחמת העולם הראשונה, שהייתה רק הביטוי המרוכז ורב־הנפץ לתהליך התפוררות הערכין, שאת התהוותו נִבאה לו נשמתו", תיאר בחדות ברוך קורצווייל במסתו "דמות האזרח ברומאן המודרני" (1948). "וכך, ביודעים או שלא ביודעים, מביאה מלחמת העולם הראשונה לסיום תהליך רוחני וחברתי, שעל סימניו הראשונים והמסוכנים מצביע כבר הרומאן החברתי, בחשפו את הפרצות והתהומות של חיי החברה האיתנים למראית עין. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה נחרתה במצפון האפי הרגיש ההכרה שעולם הערכין המקובל… בחברה – חדל מהתקיים".

עם זאת, השינוי הקטסטרופלי טמן בחובו גם תמורה יוצאת דופן מבחינה אמנותית, הן עבור כתיבתו של פרוסט והן עבור קהל קוראיו. "בעקבות הזמן האבוד", שלכתחילה היה מתוכנן להתפרסם כטרילוגיה, לא הודפס עקב מאורעות המלחמה. פרוסט, הנתון תחת מכבש הרגשת המוות הקרב ובא, נדחף בעל כורחו בלילות לכתיבה קדחתנית, בדרך כלל תוך כדי שכיבה במיטתו, עד שהכפיל את מאסת עבודתו, שאותה התמיד לשייף וללטש.

ב־1913, כשיצא לאור הכרך הראשון "בצד של סוואן" על חשבון המחבר, עקב דחייתו על ידי כל ההוצאות, איש לא עמד על גדולתו של פרוסט. אנדרה ז'יד, שהיה בזמנו אחד מעורכי בית ההוצאה NRF (לימים גאלימאר), דחה את כתב היד שפרוסט שלח, ואפילו אנאטול פראנס, הסופר שפרוסט אולי העריץ יותר מכול – עליו בנויה דמותו המופתית של הסופר ברגוט ב"בעקבות הזמן האבוד" – אמר בצער כי ספריו של פרוסט "דומים בעיניו כערפל עב".

אך הפלא ופלא, כאשר יצא לאור כרכה השני של יצירה קולוסאלית זו ב־1919, שנה לאחר תום המלחמה, זכה "בצל עלמות מלבלבות" להצלחה יוצאת מגדר הרגיל. היצירה זיכתה את פרוסט, על אף גילו המתקדם – מה שהיה בסיס לשערורייה־זוטא – בפרס גונקור היוקרתי ובהכרה עולמית שהלכה וגדלה עם פרסומם של "צד גרמאנט" ו"סדום ועמורה" בחייו, ושל "הכלואה", "אלברטין איננה" ו"הזמן שנמצא" לאחר מותו.

פרוסט, שהפך מדחוי מוחלט לַקולע המדויק לרחשי דורות שלמים מאז ועד היום, העביר מן העולם את קני המידה שהיו נהוגים לפי רוח הרומן הריאליסטי, והשליט קנה מידה חדש, שלמעשה רק חשף את אשר היה חבוי תחת מעטה כבד לאורך השנים: הרגישות. האינטימי והסובייקטיבי התגלו כאובייקטיביים ביותר, ותשומת הלב הוסבה סוף־כל־סוף אל חדות עינו של הכותב לתמורות שבהלכי הרוח ולתעתועי המחשבה והמעשים של הפרט.

כוחו של הכלל, אשר דחף את אירופה אלי שאול תחתיות (ועוד עתיד היה לשוב ולעשות זאת), הופר לעין כול. הפטריוטיות גוועה, הלאומנות התפוגגה, האידיאולוגיות 'האובייקטיביות' קרסו בזו אחר זו, ורק האדם הבודד, בהסתכלותו האישית והאילמת, נותר בעבור עולם פגוע ומוכה שהחל בחיפושיו אחר עידן חדש שנמצא באופן מפתיע בנתיב שאותו סלל פרוסט בעקבות הזמן האבוד.

————

דילוג מתוך דחיפות 

על התרגום העברי והמעבר לכרך האחרון

"הזמן שנמצא" בגרסתו העברית הוא ללא ספק מלאכת מחשבת. תרגומה של הלית ישורון, תחת עריכתו של מנחם פרי, גואל את פרוסט מסד השפה הצרפתית הנדמית כבלתי ניתנת לפיצוח, ומעניק לקורא העברי חוויה שמעטות כמותה בנוף הספרות בארץ.

עם זאת, ראוי להדגיש כי מלבד השהות הארוכה והמייסרת בין תרגום כל כרך, הדילוג הגס מן הכרך השני המקורי אל השביעי והאחרון (להוציא את "אלברטין איננה") ראוי לכל גנאי. בביקורת חריפה ונבונה, שאיני מהסס להחרות־להחזיק אחריה, כותב אוריאל קון ("נגד הזמן שנמצא", 'מגפון', 18 ביולי) בצדק נגד "העוול הנורא שנגרם לקוראי ספריו של מרסל פרוסט הנוכחים פתאום כי 'הזמן שנמצא'… יוצא לאור בעברית בטרם הושלמה הוצאת היצירה 'הזמן האבוד' במלואה". ההסבר שלו לכך מובן מאליו. "במקרה של מרסל פרוסט, השלמת ההוצאה של הכרכים על פי סדרם המדויק היא תנאי הכרחי, בלתי נמנע, חובה מוסרית ואמנותית, היגיון פשוט וחד משמעי – לפני שחושבים על האפשרות להוציא לאור את 'הזמן שנמצא'. […] הממד הבלתי ניתן להפרדה, הממד הקדוש, הוא ממד ההמשכיות… מי שלא יקרא את ההשתנות המדויקת בתוך המרקם הטקסטואלי לא יוכל להשתתף במלואו במהלך הפרוסטיאני".

פרי עצמו, כפי שכתב בגב הספר, נראה כמסכים חרש עם הדברים. "האם אפשר לקרוא אותו [את "הזמן שנמצא"] בנפרד? אפשר". הווה אומר לא רצוי, לא כדאי ולא נכון – אפשר, אך לא באמת אפשרי.

ישורון מבינה אף היא את הקושי ומסבירה את הקפיצה כנטועה בסיבות אישיות. "החלק האחרון, שדילגתי אליו מתוך דחיפות, אך גם מתוך מודעות לדילוג ואי־נוחות על הדילוג", היא כותבת ב"הערת המתרגמת", מוקדש לזכר בנה שנהרג לאחרונה ("אביָם בני בני אביָם, אל תרחק", היא כותבת לו בפתיחת הכרך), ותורגם דווקא עכשיו מתוך דוחק "לצרף את קולי לשאלתו של פרוסט המהדהדת בדפיו האחרונים, על סף הספר שבראשיתו/סיומו הוא עומד: 'האם עוד יש לי זמן? האם יהיה בכוחי?'". על כך אין אלא להוסיף ולומר כי העוסק במצווה פטור מן המצווה.

 פורסם במוסף  'שבת', 'מקור ראשון', י"ט תשרי תשע"ג, 05.10.12