הרב שלמה גורן פסק מתוך אחריות גדולה לשגשוגה של מדינת ישראל, לטיפוח עצמאותה ולשמירת האחדות בעם. הגמישות ההלכתית שלו עוררה ביקורת, אך לפחות בעיניו דרכו ביטאה דרך קלאסית של פסיקה

בראשית שנות החמישים שקל דוד בן גוריון לעזוב את התפקידים שבהם נשא, ולפרוש לחיים פרטיים. "ראש שבטי ישראל", קרא לו אז הרב שלמה גורן במכתב אישי, "וימשחך ה' לנגיד על ישראל, וישלחך ה' בדרך ויאמר לך והושעת את ישראל". קריאה נרגשת זו אינה מלמדת רק על הבנתו של הרב גורן את תפקידו ההיסטורי של בן גוריון, אלא גם על היחסים הקרובים בין השניים.

הקשר ביניהם נוצר כמה שנים קודם לכן. בחפשו אחר רב לצבא ההגנה לישראל חיפש בן גוריון אחר אדם שיוכר על ידי הממסד הרבני, אך לא פחות חשוב מכך – יהווה דמות שאיתה יוכלו החיילים להזדהות. הרבנים הראשיים דאז, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג והראשון לציון הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, בעצה אחת עם הרב יהודה לייב פישמן-מיימון, המליצו על הרב גורן.

בן גוריון מצידו העריך את הרב גורן, גם אם לא תמיד היה שותף לעמדותיו. לימים, כשהרב גורן נבחר לתפקיד הרב הראשי לישראל, כתב לו בן גוריון: "זוכרני היטב פעילותך בצבא הגנה לישראל, ואין לי כל ספק בכשרך היוצא מן הכלל גם בפעולת ראש רבני הארץ. איני יודע אם אסכים לכל פעולותיך ודעותיך, אבל אני יודע שאין רב טוב ממך בישראל".

כרב הצבאי הראשי הרב גורן התמודד עם לחצים מבית ומחוץ. לצד ההערכה הרבה שלה זכה, רבנים אזרחיים – ובהם גם הרבנים הראשיים – ביקרו אותו על פסקים שונים ועמדות שנקט. גם הגורמים הצבאיים לא תמיד אהדו את הרב הצעיר שהתערב בפעילות הצבאית.

עם זאת, ריח רע דבק בבחירתו של הרב גורן לרב הראשי לישראל באשר זו הייתה כרוכה בשיקולים פוליטיים, וספק אם היה נבחר לולא דאג זרח ורהפטיג לשינוי החוק לבחירת רבנים ראשיים ולהרחבת מעגל הבוחרים. לצד תמיכה ציבורית ורבנית רחבה, היו שראו ברב גורן "רב מטעם" המתאים את פסיקותיו לדרישות ראשי המדינה שלהם היה מקורב. מתנגדים כאלה היו לא רק במחנה החרדי, אלא גם בקרב רבני הציונות הדתית.

הרב גורן סיים את כהונתו כרב ראשי בראשית שנות השמונים, אך מעורבותו ההלכתית בחיים הציבוריים לא פסקה. הוא פרסם את עמדותיו בעיתון "הצפה", והביך לא פעם את הרבנות הראשית.

כך, למשל, לקראת סוף שנות השמונים החל הרב גורן לעודד עלייה להר הבית. בראשית שנות התשעים קרא לחיילים לסרב לפקודה המורה להם לפנות יישובים. מנגד, הוא הביע עמדה הלכתית שלפיה הגולן אינו חלק מארץ ישראל, ולפיכך יש לתמוך בהסכם שלום עם סוריה הכולל נסיגה ישראלית ופינוי יישובי הגולן.

פעילותו הציבורית של הרב גורן ומאבקיו על דמותה של מדינת ישראל באו לקצם עם פטירתו בליל שבת, כ"ד בחשון תשנ"ה.

ראיית המלחמה במצווה עצמאית, לא כהרחבה של מצוות פיקוח נפש. הרב גורן עם רפול, 1982. צילום: יעקב סער, לע"מ.

הלכות צבא

הרב גורן פסק בתחומי הלכה רבים ושונים, אך הזיקה בין אידיאולוגיה וערכים לפסיקה שזורה בכל מפעלו הגדול.

חותם משמעותי ביותר הטביע הרב גורן בתחום ההלכה בצבא. כאן יש להבחין בין פסיקת הלכה לחיילים דתיים הפועלים במרחב הצבאי לבין דיונים הלכתיים הדנים במחויבויות של המערכת הצבאית בכללותה.

חידוש עקרוני של הרב גורן היה ראיית המלחמה כמצווה עצמאית, ולא כהרחבה של הלכת פיקוח נפש. הרב גורן טען שהיתר הלחימה רחב יותר, והעוסק בלחימה אינו צריך, למשל, להפחית את מספר האיסורים שהוא עובר בשבת. לא מדובר רק בדיון הלכתי, אלא בהצהרה שלפיה המלחמה אינה קטגוריה החלה רק "בדיעבד", בדומה לפיקוח נפש, אלא עניין רצוי ומבוקש, כשאר מצוות.

עם זאת, בחינת הוראותיו הפרטניות של הרב גורן מלמדת על כך שבדרך כלל הנחה בפועל את החיילים למעט בחומרת האיסורים, על ידי עשיית הפעולות באופן שונה מזה שבימות החול ("שינוי" בשפה ההלכתית). שוני זה אינו סתמי. לצד הרובד ההצהרתי, הרב גורן ביקש לשמר אצל החיילים את תחושת קדושת השבת, גם אם באופן עקרוני חילולה הותר להם. בכך הוא ביקש להגן עליהם מהידרדרות לעבירות בלתי מוצדקות, וחשוב מכך, לשמור על הקשר הנפשי שלהם לקיום המצוות.

את הזדהותו עם עקרון "טוהר הנשק" ניתן למצוא בדיון על אודות הסרת המצור הצבאי מעל ביירות. עקב לחץ בינלאומי, צה"ל נדרש לאפשר למחבלים לברוח מביירות דרך הים. הרב גורן פרסם מאמר ובו הבהיר כי לדעתו מהלך זה היה מוצדק, ומהרגע שבו המחבלים עזבו את נשקם שוב אין לפגוע בהם, ואפילו אם סביר שיחזרו לאחוז בנשק.

אחד העקרונות שהנחו את הרב גורן היה שיש למעט ככל הניתן את השימוש בגויים לפתרון בעיות הלכתיות. את עמדתו זו הוא ביטא בנחרצות בדיון הנוגע ללימודי הרפואה בישראל.

הוויכוחים ההלכתיים סביב ניתוחי מתים לצורך לימודי רפואה התקיימו עשרות שנים קודם לדיונו של הרב גורן. לענייננו חשוב במיוחד לציין שעמדתו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק הייתה שאין להתיר זאת אלא אם הניתוחים נערכים בגופות של גויים. בדרך זו הלך גם הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג. בפסיקה עקרונית הנוגעת לעניין זה קבע הרב גורן שדרך זו פסולה, באשר לפיה יהודים לא יוכלו להתקיים ללא עזרתם של הגויים (תורת הרפואה, עמ' 215):

לא ייתכן שמדינת היהודים תבסס את מערכת הרפואה שלה שיש בה משום פיקוח נפש לעם ולמדינה על מתים של גויים. הרי היסוד לקיום תורתנו הקדושה הוא המצווה "וחי בהם" (ויקרא יח, ה), שניתנה לחיות בה, ולא ייתכן שלא נמצא דרך על פי ההלכה לקיים רמה רפואית מודרנית גבוהה, על ידי נתיחת מתים משלנו, כפי המקובל בעולם.

הדרישה לעצמאות יהודית במדינת ישראל אינה נוגעת רק למישור הפוליטי הבינלאומי, אלא קוראת לשחרור מוחלט מכל תלות בגויים. יש לשים לב שבכך הרחיב הרב גורן את המשמעות של הדרשה "וחי בהם – ולא שימות בהם" מהתייחסות אל האדם הפרטי אל הקיום העצמאי של עם בארצו.

תשובה מעניינת נוספת נוגעת ללימודי רפואה לכוהנים ולכניסתם לבתי חולים. מאחר שלכהן אסור להיטמא למת, ומפני שמת מטמא לא רק במגע אלא אפילו כאשר הכהן נמצא עמו תחת קורת גג אחת, ישנו איסור הלכתי לכוהנים להיכנס לבתי חולים שבהם עלולים להיות מתים, וחמור מכך, על לימודים הכרוכים בניתוחי גופות.

בתשובה לשאלה לגבי לימודי רפואה בחוץ לארץ, התייחס הרב גורן גם לבעיית ניתוחי גופות של יהודים. אין זה המקום להיכנס לפרטי התשובה, ודי לציין שהרב גורן עמד על כך שהדיון מורכב מכמה שאלות שונות, וכי כדי להתיר יש צורך לבחור בכל אחת מן השאלות בעמדה אחת מני רבות. רק צירוף התשובות הנכונות בכל הבעיות ההלכתיות יביא את ההיתר המבוקש. הרב גורן הסביר בדבריו מה הטעם לכך שהוא מוכן לנקוט דרך הלכתית כה דחוקה ובעייתית (תורת הרפואה, עמ' 255):

אין לטעון כנגד זה שהרי יכול ללמוד אומנות אחרת, ולאו דווקא רפואה. התשובה היא – שאין אדם למד אלא מה שליבו חפץ, כמו שאמרו במס' ע"ז (יט, א) לענין לימוד תורה. הוא הדין בשאר חכמות שבעולם, כי יתכן שרק ברפואה שקרוב ללבו יראה ברכה ויצליח, וגם היא מקצוע המפרנס ומכבד את בעליו, ונפשו חשקה במקצוע זה.

דומה כי הזדהותו של הרב גורן עם כמיהתו של הכהן ללמוד מקצוע הקרוב ללבו היא אשר הביאה אותו להגדיר את המצב כ"שעת דחק" המספקת הצדקה לפוסק לנקוט דרכים לא שגרתיות.

הלכה ומדינה

תחום שלישי שבו הרב גורן התבלט היה זה הנוגע להשקה בין ההלכה והמדינה. הרב גורן היה מודע לכך שההלכה מצטיירת כמי שמפריעה להתנהלות הטבעית של המדינה, וגורמת לחיכוכים ופיצולים בעם ההולך וקם בישראל. לפיכך, בבואו לדון בבעיות הלכתיות שעל סדר היום האקטואלי הוא ביקש להציע פסקי הלכה שיתקבלו בברכה בציבור הישראלי. בכך ביקש הרב גורן לעצור את ההתרחקות מן המסורת, ואולי אף להצליח לקרב את הציבור הישראלי לתורה וההלכה.

לפני שחרורו של הרב גורן מהצבא הוא היה מעורב בפרשייה שהסעירה את המדינה. הלן זיידמן, עולה מארצות הברית, התגיירה בגיור רפורמי וזה לא הוכר על ידי רשויות המדינה. עניינה היה למקרה דגל אשר הביא לסערה פוליטית. היועץ המשפטי לממשלה, מאיר שמגר, סירב לייצג את עמדת המדינה, המפד"ל איימה לפרוש מהממשלה והקואליציה עמדה בסכנה.

מעט לפני הדיון בבג"ץ בנידון הודיע הרב גורן שהבעיה נפתרה, שכן הגב' זיידמן התגיירה בבית דין צבאי בראשותו. גיור הבזק זיכה את הרב גורן בברכתו של הרב הראשי איסר יהודה אונטרמן מחד, ובחיבוק דוב מהתנועה הרפורמית מאידך.

את מהלכו החריג, גיור בן-יום ללא הליך ארוך של לימוד והיכרות, הסביר הרב גורן במכתב לרב יחזקאל אברמסקי. הוא מפרט שיקולים הלכתיים שונים הנוגעים לחומרת האיסורים הכרוכים בגיור או בהימנעות ממנו ומסתייע בדברי פוסקים אחרונים, אך לאלה הוא הוסיף שיקול ריאל-פוליטי (תרומת הגורן, ב, עמ' 124):

שמעתי איך שמתנגדי התורה והדת התכוננו לכך, שהנה בא הזמן עבורם לתקוע יתד בארץ ולקבל לרשותם את הרבנות, ולהשיג הכרה בכל מה שיעשו בגירות, נישואין וגירושין, עד שהיה חשש גדול להנהיג באופן רשמי חוקי נישואין וגירושין אזרחיים, ח"ו, מה שעלול היה להרוס את כל חיי המשפחה בעם. והנה ברגע האחרון ממש באה ישועת ה' כהרף עין להצלת המצב, וזכות התורה והרבים עמדה לנו בזה, שיכולנו לקדש שם שמים ושם ישראל, ולהציל את אחדות התורה והעם במדינה ובתפוצות.

בעיניו של הרב גורן החשש מפני לחץ פוליטי שעלול היה להביא לידי הפקעת מוסד הנישואין מידי הרבנות מצדיק מהלכים הלכתיים חריגים. מוטב לגייר גיור חריג אחד ולא להרחיק את המוני בית ישראל מחתונה כדת משה וישראל.

באופן דומה, לדעתי, יש להבין את היתרו המפורסם של הרב גורן בעניין "האח והאחות", חנוך ומרים לנגר. מדובר באחים שנולדו לאמם מנישואין שניים, אולם הנישואין השניים נערכו קודם שהאם קיבלה גט מבעלה הראשון שהיה מוכר בציבור כגר. לפיכך השניים הוכרזו כממזרים האסורים לבוא בקהל. המקרה הסבוך נדון בכמה הרכבים בבתי הדין הרבניים, ובית הדין הרבני הגדול אישרר את ממזרותם. הרב גורן מצא פתח להיתר בעובדות שלא היו ידועות להרכבים הקודמים, ומהן עלו ספקות לגבי עצם גיורו של הבעל הראשון, כמו גם לגבי תוקפו ההלכתי. אם הבעל הראשון לא היה יהודי, הרי שעל פי ההלכה האם לא נישאה לו, והאח והאחות כשרים לבוא בקהל.

קצר המצע מלפרט את המהומה שקדמה למתן הפסק, ואת התגובות החריפות שבאו בעקבותיו. חשוב רק לציין שבראיונות רבים מאותם ימים הרב גורן שב וטען שיש להיזהר ממצב שבו החמרה הלכתית תביא לידי חקיקה חילונית שתרחיק את העם היושב בציון ממסורת ההלכה. דומה כי בעיניו ההקלה במקרה האח והאחות נועדה לא רק להקל עליהם, אלא לפתור משבר ביחסי ההלכה והמדינה.

גישתו העקרונית של הרב גורן הייתה כי על המדינה לנהוג על פי ההלכה. את ההלכה הוא ראה כמרחב הכולל אפשרויות רבות, אשר ההכרעה ביניהן צריכה להתחשב בלחצים סוציו-אקונומיים וריאל-פוליטיים. לפיכך, אין הפוסק רשאי להסתפק אך ורק בפנייה לסברות ופסקים מן העבר, וחובה עליו להיות יצירתי. המבקש להנהיג את העם בדרך ההלכה חייב להביא בחשבון את המקורות השונים הנוגעים לעניין הנידון, לבחון את מגוון הפרשנויות הסבירות ולהביא בחשבון בהכרעותיו את נסיבות הזמן והמקום, גם אם בכך יגיע לכדי סטייה מקיום ההלכה כפי שנהגה בדורות הקודמים.

בשל תפיסה זו, מאמריו ההלכתיים של הרב גורן כוללים ניסוחים אידיאולוגיים לצד דיון במקורות ההלכתיים, עד כדי כך שמתעורר הספק האם ההלכה עיצבה את האידיאולוגיה ושמא ההיפך הוא הנכון.

נצחיות ההלכה וגמישותה

הרב גורן היה מודע היטב לכך שדיוניו ההלכתיים אינם מנותקים מן ההקשר ההיסטורי שבו הם נערכים. בדיון פומבי שנערך בשנת 1964 הרב גורן טען בהסתמכו על התלמוד הירושלמי כי "אילו ניתנה התורה קבועה כמו קוד, כך תעשה וכך לא תעשה, לא הייתה אפשרות לעמוד על הרגלים ולחיות על פיה. היא ניתנה בצורה גמישה". לדבריו, דווקא נכונותה של ההלכה להתגמש ולהתאים עצמה לזמנים המשתנים היא אשר הופכת אותה למערכת חוק התואמת את הנצחיות הא-לוהית:

נצחיותה של התורה היא במרחב התמרון והאפשרויות הפתוחות לפני שומריה, חוקריה ומקיימיה.

למרות האמור, לא נכון יהיה לצייר את הרב גורן כפלורליסט הסבור שישנן אמיתות הלכתיות רבות המתקיימות במקביל. להבנתי, הרב גורן סבר שלכל שאלה הלכתית יש תשובות הלכתיות רבות, ואולם כל אחת מן התשובות מיועדת לתנאים מציאותיים מסוימים. במלים אחרות, למציאות נתונה יש רק פתרון הלכתי ראוי אחד, ואילו במציאות אחרת יהיה פתרון ראוי אחר. תפקידו של פוסק ההלכה המנהיג את הציבור הוא להתאים את הפסק הנכון למציאות הנתונה.

בנוסף, לשיטת הרב גורן, לא רק על פוסקי ההלכה ומקיימיה מוטלת החובה למצות את הגמישות שבשיטה ההלכתית, אלא אף נושאי דגלים אחרים במדינה קרואים למצות את גמישות המערכות שבהן הם דוגלים. דברים ברורים הוא אמר בנאום ההכתרה שנשא עם התמנותו לרב ראשי לתל-אביב:

אם ברצוננו לשמור על שלמות התורה ואחדות העם, עלינו להתמודד עם בעיות אלו, למצות כל אפשרות וכל רצון טוב מכל הצדדים כדי לפתור את הבעיות העומדות ברומו של עולמנו ואשר מהוות סכנה לקיומה, שלמותה ואחדותה של האומה.

אם האידיאליסטים כולם ינהגו בגמישות, או אז יוכל השלום לשכון בעם ישראל.

*

פעילותו של הרב גורן בחיים הציבוריים התחילה מעט לפני קום המדינה, והסתיימה באמצע שנות התשעים. בצעירותו חגג את הולדת מדינת ישראל, ובזקנותו חרד שהסכמי אוסלו יביאו לחדלונה. דומני שהניסיון להתחקות אחר עקבותיו של מנהיג הלכתי שכזה אינו יכול שלא להיות מושפע מאופיו ונטיותיו של המבקש להלך בדרכו. הרב גורן לא זכה בחייו להעמיד תלמידים הרבה, אך כתבים שהותיר רואים אור לצד הדפסות חדשות של ספריו הישנים ותורתו זוכה לעניין מחודש בישיבות ובעולם המחקר. כדאי הוא הרב שלמה גורן שישובו וילמדו בספריו, ויצירתיותו ההלכתית תהווה מקור השראה לכל המבקשים למצוא את הדרכים שבהן התורה וההלכה תהיינה לכוחות המנהיגים ומקדמים את המדינה ואזרחיה.

ד"ר אביעד הולנדר מרצה באוניברסיטת בר-אילן במסגרת המרכז ללימודי יסוד ביהדות, תכנית "ראשית" והמדרשה. את עבודת הדוקטורט כתב על פסיקת ההלכה של הרב שלמה גורן. הערות והארות, כמו גם תעודות ומסמכים הקשורים בפועלו של הרב גורן, יתקבלו בברכה בכתובת הדוא"ל aviad.hollander@gmail.com

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון',א' אב תשע"ב, 20.7.2012