פרופ' אביעזר רביצקי היווה דגם לאיש אקדמיה שאינו יושב במגדל השן, אלא משתף את הציבור בתובנותיו ובתפיסתו המוסרית. ספר היובל שיוצא כעת לכבודו של החוקר שנפגע בתאונה מנסה להשיב את קולו למרכז השיח

התכונה הערה, הרחשים וההסתודדויות באולם הכניסה של מרכז הכנסים במשכנות שאננים העידו משהו על ההתרגשות הרבה שאפפה את האירוע. כמה דקות לאחר מכן החל ערב ההשקה של 'על דעת הקהל', ספר היובל לכבוד פרופ' אביעזר רביצקי.

הספר – קרוב לאלף עמודים בשני כרכים עבי כרס, בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה ומרכז זלמן שז"ר – מכנס את מאמריהם של מיטב אנשי מדעי הרוח באקדמיה, חברים ותיקים וקולגות של רביצקי. החוקר הוותיק, לבוש חליפה ועניבה, פסע אל אולם הכניסה יחד עם אשתו, רותי, בירך לשלום את חבריו הוותיקים שבאו לחלוק לו כבוד וחייך למראה המאות שבאו להצדיע למפעלו המחקרי והציבורי.

חמש שנים חלפו מאז נפצע בתאונת דרכים, חמש שנים שבהן נדם קולו והלהט האידיאולוגי שלו, שלפנים כיכבו כמעט בכל דיון שעסק בדת ומדינה וביחסי דתיים וחילונים. קשה היה להתעלם מן המורכבות שבאירוע: מעמד חגיגי שבו הנואמים מתארים את חסרונו הכואב של רביצקי בנוף השיח הציבורי; מאמרים בספר היובל המעלים על נס את תרומתו למחשבה היהודית בדור האחרון, וכל המילים הללו, הנשמעות כמעט כדברי הספד, מכוונות כלפי אדם שיושב בקהל.

הפיכת השבר לחלקיות

אביעזר רביצקי החל את לימודיו בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים בסוף שנות השישים, ובו נשאר, למעשה, קרוב לארבעים שנה. מחקריו עוסקים בעיקר בימי הביניים ובעת החדשה: הרמב"ם וחוג תלמידיו, שאלת המשיחיות והיחס למדינת ישראל בקרב זרמים דתיים בני זמננו, סוגיות של דת ומדינה והיחס בין יהדות למודרנה. הקמפוס בהר הצופים היה ביתו האקדמי – פעמיים כיהן כראש החוג למחשבת ישראל – אך לצד פעילותו המחקרית, רביצקי גילם באופן מובהק את דמות האינטלקטואל הציבורי, איש רוח שאינו מסתגר במגדל השן אלא מביע את עמדותיו בשאלות העומדות על הפרק ותורם את תרומתו בזירה הציבורית.
בשנות השבעים והשמונים היה ממייסדי תנועות השמאל הדתי 'עוז ושלום' ו'נתיבות שלום', בהמשך היה מראשי תנועת מימד, ולאורך השנים – בימי גוש אמונים, המחתרת היהודית ורצח רבין – השמיע בבהירות את קולו של השמאל הדתי. רבים בציבור ראו בו מופת לשילוב בין יהדות להומניזם. חלקים בציבור הדתי זיהו את רביצקי כמי שמשמיע את קולם המוסרי והפוליטי. ימים ספורים אחרי חול המועד סוכות תשס"ז, בעודו חוצה כביש בירושלים, נפגע החוקר ואיש האשכולות בראשו מאוטובוס חולף. משך תקופה ארוכה היה מחוסר הכרה, ולאחר מכן נדרש לתהליך שיקום ארוך. באביב 2008 השתחרר מבית לוינשטיין. מאז לא שב אל מסדרונות הר הצופים, אך מפעם לפעם הוא מגיע לכנסים ולימי עיון, מאזין להרצאות ומשוחח עם הסובבים אותו.

ההצדעה לאדם שמפעלו נגדע משתקפת כבר בדברי הפתיחה לספר. "כולנו תפילה להתחזקותו ולהחלמתו של אבי", כתבו ארבעת העורכים, "אנו רוצים להאמין שכרך זה יוכל להשלים – ולו במעט – את החסר בשיח הישראלי בגין המחסור בקולו הצלול והחיוני של פרופ' רביצקי, שספר לא יוכל להחליפו אף על פי שהוא מבטא את הגעגוע אליו". ההתמודדות עם התאונה מקבלת ביטוי עז במאמר שכתבו ארבעת ילדיו של רביצקי, שגם הם, בעקבות האב, עוסקים בעולם הרוח, החינוך וההוראה. "מאז התאונה", הם כותבים, "זכינו באבא חדש-ישן, אבא בקצב אחר, רך ואוהב, שמציב לנו כמשפחה אתגרים חדשים ועוסק יותר בענייני העולם הזה – בביוגרפיה ולא בהיסטוריה. כולנו למדנו בשנים האחרונות להעריך חיים שאינם שלמים לגמרי, להיאחז בעולם בלתי נגאל, להפוך שבר לחלק ולהתפלל לתיקון מלא. אבא לימד אותנו במשך השנים להיאחז בחלקיות, ואילו אמא מלמדת אותנו בכל יום לברך על הטובה".

בדברי הילדים על אודות התאונה מהדהד אחד מעקרונותיו הדתיים והחינוכיים של רביצקי, שאותו הנחיל לילדיו ולתלמידיו ואותו חרז במחקריו השונים: חיוב הפשרה, והניסיון למצוא את הטוב ולקיימו גם במציאות חלקית, ריאלית, לא אידיאלית. "ככל שאנו מדפדפים בספריו של אבא", ממשיכים הילדים וכותבים, "כן אנו מזהים מוטיב השוזר כחוט השני את עיקר עבודתו, הן האקדמית הן הציבורית – הנכונות לחיות בעולם של חלקיות ושל פשרה, לקבל את החלקי, להעריך אותו ולא לראות בו שבר".
הפיכת השבר לחלקיות, החיפוש אחר משמעות וערך גם בחלקי, בנתון, בקיים, הם אלה שאפיינו את ערב ההוקרה ואת ספר היובל לכבוד רביצקי. העיקרון החינוכי והדתי הִיתרגם, למרבה הצמרמורת, למציאות חיים.

בגידת האינטלקטואלים

את האהדה הציבורית לחוקר ניתן היה לחוש כבר בשבועות הראשונים לאחר פציעתו. דבר התאונה פורסם בכלי התקשורת, ואלה המשיכו לעקוב גם אחרי תהליך השיקום. מעמדו כאיש ציבור נקנה ביושר: רביצקי הרבה להשתמש במונח 'בגידת האינטלקטואלים' שטבע הסופר הצרפתי ג'וליאן בנדה בשנת 1927. במקורו כוון המונח נגד אינטלקטואלים שביקשו לעסוק גם בפוליטיקה ולהשפיע מחוץ למסדרונות האקדמיה. בכך, סבר בנדה, הם בוגדים בייעודם המקורי – המחקר האקדמי הטהור, המנוכר והמנותק מהשפעות סביבתיות.

רביצקי הפך את משמעותו של המונח, והשתמש בו כנגד אנשי רוח שמסתגרים במגדל השן ונמנעים מלהביע עמדה בנושאים העומדים על הפרק. "האינטלקטואל קרוא לשמש 'כלב שמירה' של החברה, סובייקט ערני ופעיל", כתב באחד ממאמריו על הרמב"ם; "עליו לבלום ולרסן מגמות אחדות ולעודד ולהמריץ מגמות אחרות. אל לו למשכיל לערוק משדה ההתרחשות הרוגשת ולהתייחד עם עצמו ועם עמיתיו בתחומו של העיון הטהור, מעבר לזמן ולמקום".

במובנים רבים נדמה כי רביצקי הצליח בהגשמת החזון הזה. אם בקריירה המוקדמת שלו עסק בפעילות ציבורית לצד המחקר האקדמי ובמנותק לו, הרי שבשנות התשעים והאלפיים החל לשבור את החיץ שבין שני העולמות, הציבורי והאקדמי, ומיקד את מחקריו ופרסומיו בסוגיות רלוונטיות לנושאים האקוטיים במדינת ישראל: יחסי דתיים וחילונים, דת ומדינה, דמוקרטיה ויהדות, מלחמה ושלום. בכך הציב דגם ייחודי של איש רוח בשירות הציבור; אך הדגם הזה גבה מחיר.

"העוקב אחר פעילותו של רביצקי", כותב ד"ר אבינועם רוזנק בספר היובל, "רואה – ואולי בעיקר חש – שלבו לא היה שבוי בעולמו של המחקר ולא היה נתון לחלוטין לעשייה הציבורית. הוא נע ביניהם במיומנות רבה, אבל לכאורה לא תקע את יתדותיו עד תום באחד מהם". רוזנק מדגים באריכות את המורכבות הזו במפעלו של רביצקי, את המשיכה הדו-קוטבית אל המחקר הטהור כמו גם אל ההשפעה הציבורית.

על אף הרתיעה ממודל האינטלקטואל הציבורי וממחיריו, ניכר כי לא מעט חוקרים מחוג ידידיו ותלמידיו של רביצקי הושפעו ממנו והולכים בעקבותיו. הדברים קיבלו ביטוי משמעותי בדברים שנשא פרופ' ידידיה שטרן בערב ההוקרה. שטרן, מרצה למשפטים באוניברסיטת בר אילן וסגן נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה, פתח בחוויה אישית כתלמיד ישיבה ולאחר מכן כסטודנט למשפטים. "למדנו בישיבה גמרא בעיון", סיפר, "אבל לא עסקנו במציאות. המציאות מעולם לא חדרה לבית המדרש. בחוץ הסער המה, ואנחנו התעסקנו באביי ורבא. הרגשתי כך גם לאחר מכן, כשהלכתי ללמוד משפטים: האידיאות המופשטות, הלימוד שמנותק מן החיים. ישנם הבדלים רבים בין ישיבה לאקדמיה, אך הצד השווה ביניהם היה שאני, ידידיה, לא הייתי שם. כשנדרשתי להחליט מה אעשה בחיי המקצועיים, בחרתי בתחום שבו הזהויות לא מתנגשות: משפט עסקי. האם משהו בזהותי הדתית היה רלוונטי לעיסוק הזה? הייתי דתי בהווייתי האחת, ואדם בצאתי".

התפנית המחקרית בחייו של שטרן הגיעה בבוקר שלמחרת רצח רבין, עת כיהן כדיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר אילן, שבה למד הרוצח יגאל עמיר. "ירדתי במדרגות של הבניין עם שני ילדיי הקטנים, ופגשתי את השכן מלמעלה. הוא אמר לי שלוש מילים: 'מה עשיתם לנו?'. אותו שכן הכיר אותי ואת עמדותיי, אך הוא כלל אותי יחד עם הרוצח. התגובה הזו ושאר התגובות הציבוריות לרצח רבין גרמו לי להבין שהעיסוק שלי במשפט עסקי הוא בזבוז זמן, הוא לא אחראי ולא ראוי. רוצחים ראש ממשלה במדינה, ואני אעסוק במשפט עסקי? הבנתי שעליי לעשות מהלכים אחרים בחיי. התברר לי שהזהות הדתית במדינת ישראל היא לא רלוונטית למדינה במקרה הטוב, ובמקרה הרע היא הרסנית, ועליי לעשות כל שביכולתי כדי לשנות זאת".

איש הרוח כמתקן עולם

הדילמה הזו באה לידי ביטוי גם בדברים שנשא פרופ' מנחם לורברבוים בערב ההוקרה. לדבריו, בעוד האינטלקטואל של ימי הביניים עומד אל מול המדינה, מתחבא מפניה ועוסק במחקרו האזוטרי, הרי ש"האינטקלטואלים של העת החדשה החליטו לעשות ברית עם הרפובליקה, ללכת איתה יד ביד ולהשמיע את קולם. להיות אינטלקטואל ברפובליקה פירושו לדבר מבפנים, להתלוות למסע המדיני, להשמיע קול בשאלה לאן הולכת המדינה, או במקרה של מדינת ישראל – לאן הולכת היהדות. אבי רביצקי הוא אחד הבודדים בחברה הישראלית שהצליח להשמיע קול שניתן לזהותו כקול יהודי. מדובר במחויבות, בהתייצבות, בהכרעה להביע עמדה גם כשהיא לא עמדה פופולרית".
בדברים אלה רומז לורברבוים למחיר נוסף: המחיר האישי, מנת חלקו של מי שמתייצב נגד החברה שבה הוא חי ומביע עמדות שאינן מקובלות בה. "אנו זוכרים ימים שבהם היה אבא מתרוצץ מדי ערב, חדור מוטיבציה מוסרית גבוהה, להתעמת לפני קהל עם ידידים ויריבים בכל רחבי הארץ – בסניפי בני עקיבא, בישיבות ובבתי כנסת", כותבים ילדיו של רביצקי, "הוא זכה לגידופים, למחאות ולאיומים. גם אנחנו קיבלנו את מנת חלקנו בפעילויות של בני עקיבא, שבהן חברינו ומדריכינו ראו לנכון להתגרות בעמדותיו של אבא דרכנו".

בשנים האחרונות לפועלו המחקרי מיקד רביצקי את עיסוקו בשאלות החברה והמדינה, מתוך אמונה עמוקה באחריותו של איש הרוח לעיצוב החברה שבה הוא חי. רוחו, המתבטאת בספריו ובמחקריו האחרונים וכן בספר היובל לכבודו, משקפת את הדגשת תפקידו של הפילוסוף במרחב הציבורי ואת ראיית ההתנערות מתפקיד זה כבגידה. השבת קולו של החוקר שקולו נדם תתרום לא רק להעשרת הדיונים המתנהלים בחברה הישראלית, אלא גם להצבה מחודשת של המודל הזה, ולקריאה כי אנשי הרוח ייטלו על עצמם לסייע במחקרם ובפועלם לתיקון עולם.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ט באייר תשע"ב, 11.5.2012