גרשום שלום, מייסד המחקר האקדמי של הקבלה, העניק לה את היוקרה שנטלו ממנה ה"משכילים". שיחה עם רבנים וחוקרים על השלכות מפעלו במלאת שלושים שנה לפטירתו

"כולנו העמדנו תלמידים", אמר פעם מרטין בובר לש"י עגנון, "אבל רק גרשום שלום העמיד אסכולה שלמה". שלום, שנפטר בדיוק לפני שלושה עשורים, ייסד ענף מחקר חדש במדעי הרוח – חקר הקבלה המודרני. אמנם הוא לא הראשון שהביט בקבלה בעין ביקורתית – קדמו לו בכך אנשי "חכמת ישראל" ה'יקים' מן המאה התשע-עשרה – אך הוא, בניגוד לקודמיו, התייחס לקבלה בהשתאות ובהערצה והעניק לה מקום של כבוד בעולם הרוח היהודי, לכל הפחות מנקודת המבט האקדמית.
אין זה המקום לסקור את פועלו, ובוודאי שלא להעריכו במונחים אקדמיים. די שאציין שבשישים שנות פעילותו כחוקר חיבר כ-60 ספרים ופרסם כ-700 מאמרים. מלבד היותם של מחקריו מלומדים ועמוסי הפניות לכתבי קבלה ולמחקרים שונים, הם טעונים פאתוס וניכרת אהבתו הרבה למושא מחקרו. שלום בירר במחקריו את השתלשלות הקבלה ומתוך כך את תנודותיה של ההיסטוריה היהודית, ניסח בלשון קומוניקטיבית מושגי יסוד קבליים תוך העמדת פרספקטיבות אוניברסליות להבנתה, וכמובן בירר, ניפה והוציא לאור כתבי-יד קבליים עלומים.

מחקריו תורגמו לעשרות שפות, ובמידה רבה ניתן לומר שברחבי העולם מי שיודע דבר או שניים על קבלה לרוב כוונתו לדברים שהגיעו אליו בתיווכם של כתבי שלום.
שלום כאמור העמיד דור של חוקרי קבלה ודור זה העמיד את הדור הנוכחי של חוקריה. אמנם תלמידיו ותלמידי תלמידיו חלקו על רבות מהנחותיו ופרצו כיווני מחקר חדשים, אך דור הולך ודור בא, והדיסציפלינה לעולם עומדת; הקבלה מועמדת באור ביקורתי, מודרני, שאינו מחויב לאקסיומות המסורת היהודית אלא לאמת המדעית. דיסציפלינה זו, שהינה חילונית במהותה – כשם שכל המדע המודרני הגיח לעולם כשהוא בהדרגה משיל מעצמו את כל האקסיומות הדתיות – הביאה לכך שאנשים דתיים רבים הסתייגו ממנה.
כך, באופן מסורתי, הפרופסורים לחקר הקבלה היו חילונים, והפרופסורים לחקר הגות ימי הביניים היו דתיים. ברם, כיום, מי שיבחן הן את שורת המרצים והן את שורת הסטודנטים יגלה שדתיים רבים ודתיות רבות (אולי אף יותר מן הגברים!) ממלאים את שתי הפונקציות הללו. במילים אחרות, בשנים האחרונות חל מהפך בקרב רבים מן הציבור הדתי-לאומי, ותחת הרתיעה שהיתה מושרשת בו ממחקר אקדמי של הקבלה, יותר ויותר פותחים ספרים מעין אלו, לומדים קבלה במסגרות אקדמיות ואף מקדישים את חייהם לחקר כתבים אלו.
חצתה את השלולית היהודית
השינוי ביחס לקבלה בחברה הישראלית איננו מתמצה רק בשיוכם המגזרי של חוקרי הקבלה. השינוי הוא עמוק הרבה יותר. אף כותב שורות אלו, שזקנו טרם הלבין, זוכר כילד את אזהרותיהן של סבתותיו שלא לפתוח את ספר הזוהר מחשש נפילה לשיגעון. הקבלה נתפסה כמסוכנת וכעוסקת בהבלים. ואילו כיום, לא רק שהמחלקות למחשבת-ישראל באוניברסיטאות משופעות בקורסי קבלה, אלא שהקבלה הפכה למעין מיתוג של יוקרה לקורסים העוסקים ברוחניות. יתרה מזו, לימודי הקבלה פרצו את גבולות השלולית היהודית וחלחלו עמוק לתרבות הפופולרית העולמית.
לאחרונה צוינו שלושים שנים לפטירתו של גרשום שלום, ולמעשה ניתן גם לציין תשעים שנה להתחלת פועלו כחוקר – את עבודת הדוקטור המלומדת שלו הגיש בשנת 1922, והוא אך בן עשרים וחמש – התחלה שהינה למעשה גם תחילתו של עידן חדש בהתייחסות אל הקבלה מנקודת המבט האקדמית. מה משמעות עידן זה לחברה הישראלית? היכן ניתן לזהות את השלכות מפעל גדול זה על עולם התרבות שמחוץ למגדל השן? כיצד ראוי להעריך זאת מן הבחינה המסורתית-דתית?
חמוש בשאלות אלו יצאתי לסיעור מוחות בקרב כמה מן המובילים בתחום הקבלה כיום – מן הזווית הרבנית, המחקרית והתרבותית-חילונית. על אף שהיו לי אי אילו ידיעות בתחום, הופתעתי בעצמי לגלות עד היכן מגיעים הדברים.

קודם תלמד מסילת ישרים

פתחתי את המסע עם רבה של צפת, הרב שמואל אליהו – בן לאחד המקובלים המפורסמים של הדור האחרון, הרב מרדכי אליהו, ונכדו של מקובל, הרב סלמן אליהו שכתב סדרת ספרים בקבלה. עניין אותי לשמוע מבט על מחקר הקבלה האקדמי מנקודת מבטו של מקובל.
הרב שמואל, מה דעתך על מפעלו של גרשום שלום?
אענך לך לפי מה שקיבלתי מאבי מורי. יצא לו לפגוש את גרשום שלום בהיותו דיין בעניין אישי, שלא נאריך בו. התרשמותו של אבי הייתה שאדם זה הינו בלתי מוסרי בעליל. מאז אותו היום הוא שלל את דרכו מכול וכול. בנו של הרב יצחק ניסים (הראשון לציון לשעבר), פרופ' מאיר בניהו, למד אצל גרשום שלום והיה מדי פעם משמיע באוזני אבי תובנות ממה שלמד אצל מורו. בעקבות היכרותו של אבי עם שלום, בכל פעם שפרופ' בניהו היה מביא דברים משמו של שלום אבי היה ממש מואס בדברים ומסרב לשמוע.
לדעתך הקבלה שכה עסק בה לא השפיעה על האישיות שלו כאדם?
בוודאי שלא. צריך לזכור שהוא היה אחד הלוחמים הגדולים נגד הקמת המדינה היהודית ונגד עליית יהודים. הוא אפילו התנגד לתמיכה כלכלית של יהודי ארצות הברית בקניית נשק להגנה ולפלמ"ח. הוא וחבריו פנו לשם כך לסנאטורים אמריקנים בבקשה שיעצרו את הכסף שנאסף לקניית נשק להגנה על היישוב. לא יאומן. זאת ועוד. כשהייתה בארץ מערכה בשאלה האם לדבר בארץ עברית או גרמנית, גרשום שלום צידד, איך לא, בשפה הגרמנית. הוא הסביר את דבריו בכך שאם ידברו פה עברית – עלולים הילדים שלנו לחזור חלילה בתשובה. השפה העברית היא חזקה וקדושה מדי, והיא מסוכנת. למזלנו לא החשיבו אותו יותר מדי ולכן קמה מדינה יהודית ומדברים פה עברית. הוא היה כל כך מנותק ממה שהקב"ה פועל בעולם וממה שעם ישראל פועל בעולם, ולכן אני ממליץ לכל אחד לא לנגוע בספרים שלו, אם הוא רוצה נשמה בריאה.
יש יתרון לספרי המחקר בכך שהם מנגישים את הקבלה. אינך רואה בכך ערך?
אינני מעריך את הספרים משום שלא נכתבו אחרי שלמות מוסרית. לדעתי כל הלימוד האקדמי מערבב גן עדן וגיהנום, קודש וטומאה גם יחד. קבלה בלי מוסריות וקדושה היא ממש כמו נצרות. לכן הרמח"ל אחרי שכתב את כל ספריו הקדושים כתב את מסילת ישרים. אי-אפשר ללמוד קבלה בלי מסילת ישרים קודם לכול. יש מספיק תורה נפלאה, ארוכה, רחבה ועמוקה גם בלי לימוד הקבלה, המתאים רק לאנשי סגולה. ברוך ה' גם אפשר ללמוד קבלה אצל אנשים ישרים והגונים. אנשים שמחוברים אל מה שמתרחש פה.

המחקר השפיע עלי עמוקות

אין כל ספק שדעתו של הרב שמואל היא דעה רווחת בציבור הדתי. עם זאת, בשנים האחרונות הולכת וגוברת מגמה אחרת, הפוכה לה. פניתי אל הרב בנימין (בני) קלמנזון, ראש ישיבת ההסדר עתניאל, שבה עוסקים גם בקבלה, ושאלתי אותו כיצד הוא רואה – כראש ישיבה – את מפעלו של שלום.
הרב בני, שלום ופועלו המחקרי הם לצנינים בקרב רבנים רבים, ובפרט מקובלים. מה דעתך בנידון?
אפתח בהערכת גרשום שלום האיש. הוא נולד למעשה כגרהרד שלום. בניגוד למרטין בובר, הוא ויתר על שמו הגרמני והקפיד שיקראו לו בשמו היהודי, גרשום. הוא מרד במשפחתו המתבוללת לכיוון הלאומי-ציוני, הורחק בשל כך מביתו ונושל מעבודתו. ההתמסרות שלו לקבלה הובילה לפריצת דרך בהסתכלות על הקבלה בקרב המשכילים היהודים. אם אתמקד לרגע בעבודתו כחוקר, הוא עיצב את ההיסטוריה היהודית ואת דמויות המופת בצלמו: את המורשת היהודית הוא חילק לשניים – "שומרי חומות" ו"פורצי מסגרות". הראשונים הם הרב הקלאסי, מורה ההלכה, והאחרונים הם המקובלים, שהעצימו את הספירטואליות היהודית וההלכה היוותה רכיב פחות חשוב בחייהם.
חוקרים שבאו אחריו קעקעו הנחה זו והראו שלא כל פורצי החומות היו ספירטואלים, ולהפך – מהפכות גדולות קורות גם בתחום ההלכה. אין זה אומר שמחקריו אינם מדויקים באופן כללי, אלא שיש להבין את המקום שממנו הוא מגיע למושא מחקרו. מצד אחד זה כמובן מעורר השתאות, ומצד שני יש לקרוא את דבריו בעין ביקורתית.
עדיין אינני מבין מדבריך האם מחקר הקבלה הוא עניין שיש לברך עליו מבחינתך. אתה מזהה השלכות חיוביות של פועלו על הציבוריות הישראלית, על הציונות הדתית?
"בהחלט. אינני בודק בציציות של מי שמקרב את ישראל לאביהם שבשמים. אך יש לדייק. את ההפצה הגדולה של החידוש החסידי והתורה החסידית המיוחדת בקרב הציבור הרחב, ובתוכו בציבור הדתי, יש לייחס לא רק לשלום, אלא גם לאנשים כמו מרטין בובר שאמנם היה לו זקן אך לא כיפה, ולאנשי תרבות כלליים, במיוחד בתקופת טרום המדינה, כמו אליעזר שטיינמן או שמשון מלצר, שערך למרבה ההפתעה את עיתון 'דבר'. רבנים כמוני וכמו אחרים, בתוכם מורי ורבי הרב שג"ר ז"ל, התקרבו לחסידות באמצעות אותם אנשים שהזכרנו. התקרבות זו היא שהביאה למעשה לפריחת החסידות והקבלה בציבור הציוני דתי.

הזנה דו צדדית

נפלאות דרכי הבורא אם כן. דווקא המחקר המדעי-חילוני הביא לרנסנס קבלי-חסידי בקרב שומרי המצוות.
שוב, לא כל כך הדיסציפלינה המדעית, אלא יותר התרבותית, כמו בובר, שהיה יותר פילוסוף מאשר חוקר. אותו דבר אפשר לייחס גם לש"י עגנון, לפנחס שדה ולנוספים.
אין מדובר בתהליך של פרה ועגל אלא בתרומה הדדית, וזאת משתי בחינות. האחת היא תרומת חסידים ומקובלים שסיפקו לחוקרים כתבי יד נדירים ותובנות עמוקות על מושא מחקרם, ואזכיר שתי דוגמאות. האחת היא גיסי, פרופ' צבי מרק, שהצלחתו הגדולה היא בעקבות שיתוף פעולה נדיר בינו לבין חסידי ברסלב אותנטיים שמהם למד וקיבל חומרים. השנייה היא יהושע מונדשיין, שהוא ספרן בספרייה הלאומית אבל ידיעתו הפנומנלית שאותה הוא מפזר לכל דורש-דעת הניבה לא מעט קריירות אקדמיות. בחינה שנייה היא תרומתם של בחורי הישיבות שלנו לעולם המחקר. אני יודע שהבחורים שלמדו בישיבות שלנו מבוקשים מאוד באקדמיה, דווקא על סמך הרגלי הלימוד וההעמקה שלהם הורגלו בישיבה.
אני מבין שאינך חושש, כמו רבנים אחרים, מזילותה של הקבלה באקדמיה.
יש לי חששות רבים ביחס ליראת השמים של הצעירים – זליגה לכיוון תרבות זולה, עבודת ה' ישנונית וכדומה, אבל החשש שמא מישהו יקרא את ספרו של שלום וזה יפגע ביראת השמים שלו הינו בתחתית סולם החששות. באופן אישי, כשאני רוצה להבין משהו בקבלה אני הולך למקובלים, או לרב פדיה נגר שמלמד אצלנו. ואני אומר לתלמידיי מראש – בספרי הרשב"א, כל מה שכתוב זה קדוש ועליכם לשבור את הראש להבינו. אבל עם כל הכבוד הראוי, לא כל מה שכתב גרשום שלום הוא קדוש.

אכן, לא נדיר להיכנס כיום לישיבות הסדר ולמצוא ספרי מחקר מונחים על השולחנות, דבר שעד לפני כמה שנים היה נדיר יחסית. הקרבה בין העולמות הולכת וגדלה. עם זאת, מעניין לציין כי במכללות להכשרת מורים כגון 'מכללת הרצוג' ו'מכללת ליפשיץ', וכל שכן במכללות לנשים, לא תמצאו קורסים אקדמיים בתולדות הקבלה, על אף שכל שאר תחומי מחשבת ישראל נלמדים שם באינטנסיביות ותוך הסתמכות על המחקר האקדמי. אינני יכול לומר האם זה מפני יראת הכבוד מפני הקבלה או מפני תפיסתו השלילית של המחקר האקדמי של הקבלה שעודנה רווחת בציבור הדתי.
על כל פנים, אין ספק שמחוץ לציבור הדתי לימודי קבלה הפכו להיות "יסוד" שממנו מתחילים ממש.

מנהרה תת-קרקעית

התחנה הבאה במסלול הייתה אצל דב אלבוים העוסק רבות בנושא ההתחדשות היהודית. ספרו "מסע בחלל הפנוי" (עם עובד, 2007) תפס אותי חזק משום שהוא השכיל להשתמש בתובנות מן הקבלה לאינטרוספקציה אישית מרשימה, שאותה הוא שוטח בספר זה. כיום הוא מלמד ב"ישיבה החילונית" בתל אביב ובבית המדרש החילוני "בינה", ולענייננו משמעותית העובדה שהוא החליט ללמד בשתי המסגרות האלה דווקא קבלה.
איך אתה מעריך את השפעת המחקר האקדמי של הקבלה על הציבוריות הישראלית?
לדעתי מחקר הקבלה מצמיח המון כוחות יצירתיים בחברה הישראלית. אמנם מעטים יכולים או מצליחים למצוא פנאי ללמוד את ספרי המחקר, אך אנו רואים במפורש שהרבה אנשים מהשכבה הראשונה של ההתחדשות היהודית מושפעים עמוקות מספרים אלו, ויוצרים דברים ברוח הקבלה והחסידות, והדבר משפיע בסופו של דבר על הציבור הרחב.
למה קבלה ולא מדרשי חז"ל או תנ"ך?
כפי שלימד אותנו פרופ' משה הלברטל, הקבלה תמיד הייתה מנהרה תת-קרקעית שהבריחה את הרעיונות היותר חדשניים ורדיקליים. כך בימי הביניים וכך ביתר שאת כיום. ראה למשל את כל נושא הפמיניזם או העיסוק בגוף ובמיניות. אלו נושאים שקשה למצוא להם שפה בשאר שטחיה של היהדות, ואילו מבעד לקבלה ניתן לעסוק בהם בעומק וברוחב. הקבלה מצמיחה גם עיסוק פסיכולוגי עמוק. בקבלה נפש האדם היא שדה ראוי לשיח, מה שאין כן בתלמוד. וזה אפילו מאפשר שיח עם בני דתות אחרות, בעיקר עם המיסטיקנים שבהם.
ומדוע אתה מייחס את הפריחה הזו בהכרח לאקדמיה?
תראה, לפני גרשום שלום כל הקבלה נתפסה כ"ממבו ג'מבו", שטויות והבלים שאין מה לבר-דעת לחפש שם. אני הכנסתי בישיבה החילונית לימוד קבלה, דבר שלא היה יכול לעלות על הדעת בלעדי שלום שהעניק את היוקרה לתחום זה. ובכלל, ברמת התכנים, לא היינו מגיעים לטקסטים הקבליים הראשוניים ולא היינו חולמים לראות ולזהות אותם אילולא שנבר בספריות ברחבי העולם, הביא את כתבי היד ארצה והוציא אותם לאור.
אגב, גם החברה החרדית מאוד מושפעת מן הענין הזה. הראשונים שרוכשים את המהדורות האקדמיות הינם החרדים. עם זאת, הפריחה וההתחדשות היהודית הינה מחוץ לאקדמיה. הרבה מאוד אנשים שעברו הכשרה בחקר הקבלה רוצים להיות יוצרים, ולא רק ממחזרים או חוקרים. במיוחד ניתן לראות זאת בתחום השירה. יוצרים כמו חיה אסתר וחביבה פדיה הם יוצרים קבליים חדשים, שנולדו בעקבות המחקר האקדמי.

אבולעפיה אצל מדונה

ומהשפעות לוקאליות להשפעות גלובליות של חקר הקבלה. לשם כך שוחחתי עם בכיר החוקרים של תחום זה, פרופ' בועז הוס מאוניברסיטת בן גוריון, העוסק בין השאר בזיקת הגומלין שבין תרבות פופלרית למחקר אקדמי.
מה אתה יכול לומר על חדירת מפעלו של שלום ממרום האקדמיה עד התרבות הפופולרית?
אתן לך דוגמה מובהקת. קח את המקובל הימי-ביניימי רבי אברהם אבולעפיה. אבולעפיה הוחרם על ידי הרשב"א וספריו הרבים נידונו לגניזת עולמים. אמנם פה ושם הם צוטטו אך בלי לדעת מיהו המחבר. גרשום שלום, ובעקבותיו ביתר שאת משה אידל, הם שהוציאו אותו מן הנפטלין ורוממו אותו כאחד מחשובי המקובלים. ספריהם של שלום ואידל תורגמו לשפות רבות, ומשם פרח לו שמו של אבולעפיה וקנה לו שביתה בקרב כל שוחר קבלה בעולם. אגב, גם החרדים הושפעו מכך והם מדפיסים כיום את כתביו. על כל פנים, הדברים הגיעו עד כדי כך שבאחת מההופעות של מדונה ראיתי עיגולי אור על הבמה עם אותיות בעברית. בחנתי את סרטון ההופעה בהילוך איטי וזיהיתי שמדובר בלא פחות מכתב יד של אבולעפיה שהוקרן על הבמה! דוגמה אחרת היא הסרט "לגעת במילים" (ארה"ב, 2005) בכיכובו של ריצ'רד גיר, שבטבורו לימוד שיטותיו הקבליות של רבי אברהם אבולעפיה. במילים אחרות, אחד הצינורות המרכזיים של הקבלה אל תוככי התרבות הפופולרית הינו המחקר".
ההשפעה לא עוצרת רק בכך שהיא מעלה נשכחות, כמו יצירתו האדירה של ר' אברהם אבולעפיה שהזכרת. עצם הדימוי של הקבלה כ"מיסטיקה" הוא תולדת המחקר.
נכון. צריך להבין שהחוקר מגיע עם הנחות היסוד שלו למחקר. גרשום שלום סבר שהקבלה היא מיסטיקה (מדיטציה וטכניקות להתקשרות עם ישויות עליונות, ר"ה). אלא שמה לעשות, קשה למצוא מיסטיקה בכתבי רוב המקובלים, בוודאי בספרים המרכזיים כגון ספר הזוהר וקבלת האר"י. לכן העלו באוב את אבולעפיה, שאכן עסק רבות במדיטציה.
הזיהוי בין קבלה למיסטיקה הביא לכך שכל מי שמתעסק בקבלה ואיננו מקובל קלאסי מייצר 'מדיטציות על פי הקבלה'. כך למשל הרב אריה קפלן, שבוודאי למד הרבה מספריו של שלום והייתה לו השפעה עצומה בארה"ב, וכן הרב יצחק גינזבורג. כמובן יש לציין גם את כל מפעליו של פיליפ ברג, מייסד "מרכזי הקבלה", ומי שלימד קבלה את הסלבריטאים האמריקנים. כולם מציגים את הקבלה כתורת מדיטציה לשינוי התודעה ולמפגש עם כוחות עליונים או פנימיים. כך יצא שמחקר הקבלה היווה למעשה גורם מתווך בין ה'ניו אייג" לבין הקבלה.
שלום חשב שמחקר הקבלה אולי יוביל להתחדשות המיסטיקה. אתה חושב שלו היה חי היום כל התופעות שהזכרת היו לרוחו?
צריך להבין שהתפיסה של שלום את הקבלה היא לאומית. לדעתו הקבלה היא סוד הקיום של עם ישראל, הכוח הוויטאלי שבזכותו שרד בגלות. לשיטתו ההלכה היא כוח מנַוון והמיסטיקה כוח מחַיה, רעיון שהיה מקובל מאוד בקרב האינטלקטואלים במאה התשע עשרה. כיוון מחשבה זה מוביל לכך שבאופן פרדוקסלי, כאן בארץ ישראל הקבלה היא מיותרת. כשיש ציונות אין צורך בקבלה. כשהיינו בגלות היינו צריכים אותה ככוח ויטאלי, אבל עכשיו הקיום הלאומי עצמו הוא כוח החיים. לכן, לדעתו, מחקר הקבלה הוא הוא ההמשך הלגיטימי של הקבלה. לכן אין אצלו קריאה להפצת קבלה, די בכמה פילולוגים שיעשו זאת.
אמנם שלום התבטא פעם ואמר "אולי יתעורר בי או בכם הניצוץ המיסטי", אך כוונתו הייתה ככל הנראה לספרות. הדוגמה האולטימטיבית היא כמובן פרנץ קפקא שספריו מלאים ניחוח מיסטי. אך לדעתו לא יהיו תנועות קבליות חדשות. לדעתי הוא לא צפה את התחייה המחודשת של הקבלה.

הקבלה וזהות יהודית

פרופ' חביבה פדיה מאוניברסיטת בן גוריון, נצר למשפחת מקובלים ידועה, מצליחה באופן נדיר למדי לשלב את המסורת שהיא מביאה מן הבית עם מחקר אקדמי ולחלץ מהם אמירה משמעותית לציבוריות הישראלית.
להערכתך, עד כמה יש למחקר האקדמי של הקבלה תפקיד וחלק בשיח הזהות היהודית העכשווי?
ראשית, תפקיד האקדמיה הוא שימור והרחבה של המודעות והזיכרון היהודיים. בדרך המלך של לומדי הקבלה, בישיבות המקובלים, מתמקדים במשהו אחד, בדרך כלל בזוהר או בקבלת האר"י. יתרונה של האקדמיה בכך שכל סוגי המיסטיקה היהודית עולים למודעות וזו כבר תרומה מכרעת לשיח היהודי.
שנית, אנשי "חכמת ישראל", משכילי גרמניה מן המאה ה-19, ניסחו את השאלות הבוערות של היהדות וניסו לחלץ ממקורות היהדות תשובה מגובשת. הם השמיטו את הקבלה מן הקורפוס היהודי, ובזכות שלום הקבלה נכנסה. אצל הדור הראשון ובקרב חלק מן הדור השני של חוקרי הקבלה אכן מחקר הקבלה היה חלק מבירור זהות יהודי, חיפוש אחר דבר מה רלוונטי שניתן להיאחז בו ולרוות רוחנית ממנו.
ועתה אנו בדור השלישי של חוקרי הקבלה. עדיין ניתן לומר שמחקר הקבלה הינו חלק מבירור הזהות היהודית?
הדור השלישי של חוקרי הקבלה כבר ממוקם בתוך היצירה הישראלית ופחות בולט אצלו הלהט שאפיין את הדורות שחוו בעצמם הגירה וטלטלות סביב אבדן הזהות היהודית. כיום יש מתח מסוים בין החוקרים העוסקים בקבלה בצורה אינדיפרנטית ובין אלה שהדבר בא להם מתוך חיפוש זהות אישית. בתוך אלו האחרונים אפשר לראות אנשים שהפעילות האקדמית והחיבור שלהם לשאלות קבליות מכילים מעגלי זהות יהודית הבאים ממסורות המזרח, כמוני וכמו ד"ר אבי אלקיים.
מעניין! לדעתך ישנו הבדל בין חוקרים ששורשיהם עמוק במזרח לבין אלו הבאים מן המערב?
ההבדל הוא משמעותי, כיוון שבאירופה משבר הזהות ותהליכי הסקולריזציה למעשה יצרו נתק בין עולם האינטלקטואלים לבין המסורת הקבלית החיה. מרטין בובר, אגב, הוא יוצא דופן בעניין זה, כיוון שהוא שב לעולמו של הסבא הדתי שלו. שולם לעומתו הגיע מבית מתבולל ולא החזיק בשום מסורת חיה. גם במזרח כמובן הורגש השבר, אך במידה פחותה. זה הביא לכך שהמסורות החיות לא נותקו ממי שהתעתד להיות אינטלקטואל.
כיצד המהלך השפיע עלייך למשל?
זה משפיע עליי בשני אופנים לפחות. ראשית, במודעות למקורות מיסטיים שבאים מן המזרח. שנית, זה השפיע עליי בניסוח השאלות שלי בחקר הקבלה. למשל, מסורת פירוש החלומות של אבי סבי, המקובל יהודה פתיה, השפיעה על החיפוש אחר תמונות העומק של הקבלה.

לימוד ללא נשמה

בתור מי שזכתה להסתופף מקרוב בחיקו של מקובל, ראתה את אורחותיו ואת האופן שבו הוא לימד קבלה, ומצד שני בתור מי שמלמדת קבלה באוניברסיטה, מה את יכולה לומר על היחס בין לימוד קבלה אצל מקובלים לבין לימוד קבלה במסגרות אקדמיות?
זה כמו היחס בין מי שקרא מאמר של פרויד לבין מי שהתנסה בעצמו בפסיכואנליזה. בכלל, בכל מיסטיקה באשר היא כמעט אין משמעות ללימוד בלי התנסות. כך ביוגה וכך במיסטיקה. אין ללימוד כל משמעות רוחנית.
אז מה המשמעות של המחקר בעבורך?
לדידי למחקר יש משמעות אינטלקטואלית. האקדמיה היא לא דבר נפרד מן המשימה של האינטלקטואל. המשימה שלי כאינטלקלאואלית יהודייה היא להיות טרנספורמטור למכלול הידע היהודי ובכללו, או אולי בראשו, הקבלה. אך זה לא כחלק מקיומי כאדם מיסטי. אני רואה עצמי כאחת מבית מדרשו של הרמב"ן שמשלבת מיסטיקה ושכל. האקדמיה היא לא רק ידע טכני. זו מעבדה לאפשרות של שיח אינטלקטואלי, ואי אפשר לקיים שיח כזה בלי המטען היהודי ובמרכזו הקבלה והחסידות, שהם הכלים לרדת לבאר של התת-מודע היהודי, המסייעים ליהודי לתקשר עם עצמו, עם עברו ועתידו.
ובכל זאת, האם את חשה שהקבלה משלמת מחיר בכך שהיא נלמדת באקדמיה?
הזכרתי שיש הרבה רווח, אבל מצד שני אכן יש מחיר לכך שידע שהיה אמור להיות אזוטרי הפך להיות גלוי לכול. היו מקובלים, מן הזוהר ועד הרב קוק, שסברו שזה דווקא אחד מסימני הגאולה, אך המחיר הוא שהקבלה נלמדת ללא קשב עמוק. תופסים רק חלק ממנה וחושבים שתפסו את כולה. מי שבאמת מרגיש מחובר לקבלה לפעמים מרגיש שהחוקרים תופסים רק בדבר שולי או אפילו מבוזה ולא בעיקר. עם זאת, יש לי כמה תלמידים שאמרו לי שרק מן ההרצאות שלי למדו על ר' נחמן מברסלב באמת, ושניים מהם אפילו ממש הפכו לברסלברים, כך שבסופו של דבר הכול קשור לחוקר ולשאלה עד כמה המחקר אצלו קשור לשאלות זהות.

סוף דבר הכול נשמע

מאלפת הדרך שעשתה הקבלה מגרהארד שולם, הנער הלומד עברית בכוחות עצמו כיוון שאין בגרמניה מי שילמדוֹ, ואחר כך שובר את שיניו בפיענוח טקסטים קבליים עתיקים שאיש לפניו לא התאמץ כל כך להבהירם, עד ללִבו של הציבור הדתי, ללִבה של התרבות היהודית-ישראלית המחדשת ולמרכז התרבות הפופולרית העולמית. אמנם גזרת הבורא היא שבכל אליה יש קוץ, ויש אומרים שבמקרה הזה הקוץ גדול כל כך עד שהאליה כבר איבדה ממשמעותה, אך לדעתי בעולם שבו הידע כה נגיש ופרוץ, תהליך הפצתה של הקבלה היה בלתי נמנע. ואם הוא כבר חייב היה לקרות, זכות גדולה נפלה בידינו שנעשה הדבר בידי גרשום שלום.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ב באייר תשע"ב, 4.5.2012