מעבר להיותו תלמיד חכם ופוסק גדול, היה רבי כלפון משה הכהן, רבם של יהודי ג'רבה, פעיל ציוני ששילב בהגותו ריאליזם ואוטופיה. מורה דרך להשקפה ציונית-דתית

בי"ב בשבט לפני 137 שנים (התרל"ד, 1874) נולד הרב כלפון משה הכהן, רבה האגדי של קהילת יהודי ג'רבה. האי ג'רבה נמצא בתוניסיה הצפון אפריקנית, ותושביו היהודים ידועים בהקפדתם הגדולה בתורה ומצוות, כמו גם בייחוסם הכהני.

אביו של הרב כלפון משה, הרב שלום הכהן, ואמו תראכי, חיו ופעלו עם משפחתם באי ג'רבה, בדרך כלל תוך רווחה כלכלית, עיסוק בגמילות חסדים ותמיכה בעניי האי ובחכמיו. אולם במשך השנים הידרדר מצבה הכלכלי של המשפחה, מה שדרש מהבחור הצעיר משה לסייע בפרנסת הבית, בתחילה כמגיה וכמעתיק ספרים ולאחר מכן כשוחט ובודק. עקב תנאי העבודה הקשים והקיץ האפריקני הלוהט, חלה רבי משה הצעיר בקדחת ולקה בראייתו, מה שלא מנע ממנו מלהתעקש לפרנס את משפחתו. רק לאחר הפצרות רבות חזר לג'רבה והמשיך בלימודיו.

הרב התחתן עם בת דודו מסיעדה בשנת התרנ"ה (1895), ונולדו להם ארבע בנות ושלושה בנים (לימים, חלקם המשיכוהו ברבנות ובהנהגה). לאורך השנים סירב לכמה משרות רבנות ודיינות משום שהתעקש ליהנות מיגיע כפיו, ולאחר הפצרות רבות, בשנת התרע"ז (1917), התמנה לחבר בית הדין בג'רבה, והוא בן ארבעים ושלוש שנים. זאת לאחר שהתקבלה דרישתו כי יוגדר כשלישי בדין, ולא כראש בית הדין.

סיפורים רבים התהלכו על אודות עניותו גם לאחר שנתמנה לרבנות, משום הקפדתו הרבה שלא ליהנות ממנה. אחד מהם מספר על כך שפעם ראו את הרב פונה לקנות בחנות של גוי ולא בזו של היהודי. התברר כי ר' כלפון משה גילה שהיהודים מוזילים בעבורו את מחיר הקנייה משום כבודו. לאחר שהחזיר את כל ההנחות שנתן לו אותו מוכר, הוא הפסיק לקנות אצלו ואצל יהודים בכלל במה שאינו הכרחי.

מלבד מידותיו התרומיות והנהגתו האצילית, תיקן הרב תקנות חשובות בג'רבה בתחומים רבים ומגוונים, ועמד על משמר הדת בכל רחבי האי.

הרב כלפון משה נפטר בשבת, י"ח בטבת התש"י (1950) בג'רבה, ושם נקבר. מספרים שביום קבורתו כמעט התרוקנו ערי הסביבה מיושביהן היהודים. השוק הראשי של ג'רבה נסגר, ורבבות בני אדם – בהם גם נציגי הממשלה התוניסאית והצרפתית – השתתפו בהלוויה. כעבור 55 שנה, בז' במרחשוון התשס"ו (2006), הועלו עצמותיו מתוניסיה להר המנוחות, במסגרת מבצע מדיני סבוך שדרש בין השאר גם את עירובו של שר החוץ התוניסאי. במסע הלוויה שנמשך שלושה ימים נטלו חלק רבבות משתתפים מישראל, מתוניסיה ומצרפת, ביניהם גם הרב עובדיה יוסף. בנאומו אפיין הרב עובדיה את דרכו ההלכתית של הנפטר בהיצמדותו ההלכתית לפסיקות השולחן ערוך.

מתוך ספריו יצאו לאור למעלה משבעים חיבורים בכל ענפי היהדות, ורבים אחרים נותרו בכתב יד. הוא נודע במיוחד בשל שני ספריו ההלכתיים: שמונת כרכי שו"ת "שואל ונשאל" והספר "ברית כהונה" על מנהגי ג'רבה. מעניין מאוד הוא יחסו הייחודי של הרב לתנועה הציונית ולמעשה הציוני, וננסה לאפיין זאת בחמש הארות.

אהבה לארץ

ראשית לכול, היה הרב ציוני נלהב. פרופ' צבי זוהר כתב על כך מאמר ובו הוכיח כי בניגוד לדעה הרווחת במחקר על מקור ציוניותם של חכמי ספרד, עמדתו של הרב כלפון לא נבעה מתמימות או מעיוורון כלפי המציאות. הרב ידע בדיוק מהי הציונות החילונית והכיר גם את ההתנגדות החרדית אליה, ואף על פי כן החזיק בעמדותיו.

בין השאר הוא תיקן שיחגגו בג'רבה את יום העצמאות למדינת ישראל הצעירה במשך שלושה ימים רצופים (ד'-ו' באייר). השיבה אל ארץ האבות הייתה בעיניו תחילת מימוש חזון אחרית הימים ובוא ימי המשיח והגאולה. אירועים פוליטיים ומדיניים שהתרחשו בעולם לפניו ובתקופתו נתפרשו אצלו לאור התוכנית הא-לוהית הגדולה: להשיב את ישראל לארצו ולהביא את הגאולה. בין האירועים האלה מנה הרב את מתן הזכויות ליהודים בצרפת, את מלחמת העולם הראשונה ותוצאותיה – הקמת "חבר הלאומים" והצהרת בלפור, את קיבוץ היהודים מהגלויות השונות ואת ההישגים הטכנולוגיים החדשים.

הרב כלפון עקב אחרי ההתרחשויות בעולם ובארץ ישראל וכתב מכתבים למנהיגים ציוניים ואף לנציב הבריטי העליון הראשון בארץ ישראל, סר הרברט סמואל. אהבתו לארץ ישראל ולמפעל הציוני עודדה את היהודים בתוניסיה ובכל רחבי צפון אפריקה לתמוך בעלייה ולעלות לארץ.

בביאורו לספר תהילים, "משה ידבר", מדגיש הרב נקודה מעניינת. בעת שהוא כותב בשבח האומות שישבו בוועידת סן רמו והחליטו לכלול במנדט את הצהרת בלפור, הוא יוצר קישור לחורבן בית שני על ידי הרומאים: "כמו שהסכימו מלכי התבל, אדיריה הנאורים בסאן רימו, מקום שם יצאה פקודה לפנים בימי טיטוס להחריב ארץ ישראל ועתה נהפוך הוא, כי משם יצאה פקודה נמרצה לקיים אומת ישראל ולתת לה נחלתה אשר נתן לה ה' מאז". בכך מראה הרב כי א-לוהי ההיסטוריה לא מזניח שום רמז אפי בעלילות עם ישראל. הוא בוחר לסיים את הקטע בדברים קשים המכוונים למתנגדי הציונות: "אשרי המסייעים, ואוי ואבוי למתנגדים כי ה' באפו יבלעם ותאכלם אש כל עוד שלא ישובו מדרכם אם במרד ואם במעל".

נקודה שנייה המאפיינת את משנתו היא העובדה שמעבר להיותו הוגה רעיוני ואידיאולוג, שרטט הרב קווים מעשיים ליישום החזון הציוני, והיה שותף במהלכים ממשיים לטובת העניין. בחיבוריו שקדמו להקמת המדינה מופיעים גם רעיונות מדיניים מפורטים. בחיבורו "גאולת משה" הציע הרב הצעה משלו למבנה הארגוני של המדינה שתקום. בין שאר הרעיונות מופיעה, למשל, הצעה ל"סיור מקדים" של אחד מבני המשפחה טרם העלייה לארץ. כך, לדעתו, יקל על השליחים הציוניים לשכנע את יהודי הגולה לעלות ארצה, שהרי יוכלו לראותה קודם לכן ביישוב הדעת ובבחינת כל הנצרך. הצעות נוספות נוגעות למסחר הימי של המדינה שבדרך, לפיתוחה של השפה העברית, לביטחון הפנים ולשלטון הצדק ברחובות הארץ, לענייני בריאות, תעשייה ומסחר, ביטחון וצבא. בין השאר מקדיש הרב מספר מילים ליחסי דת ומדינה ולאיזון הראוי בין "חוקי החופש והדרור" ובין "הכבוד לבורא עולם".

בשנת 1919 היה הרב כלפון ממקימי תנועת "עטרת ציון", שעמדה בקשרי מכתבים עם ההסתדרות הציונית העולמית והייתה קשורה עם האגודה הציונית שבתוניס. האגודה עודדה עלייה לארץ ישראל ותמכה במוסדות היישוב בתרומותיה לקק"ל ולקרן היסוד וברכישת השקל הציוני. מקצת חבריה של התנועה הקימו גם חברה שנקראה "דבר עברית", ועסקה בהוראת השפה העברית ובטיפוחה.

ד"ר ראובן מאמו, במאמריו על הרב כלפון, כותב כי על שולחנו של הרב היו מצויים עיתוני "הארץ", "העולם" ו"התורן". עוד בהיותו בג'רבה רכש הרב דונם אדמה בבית הכרם בירושלים, ובערוב ימיו, עם הקמת המדינה, החליט לעלות לארץ. בנו, הרב שושן, יצא לתוניס להסדיר את אישורי העלייה, אך בעקבות התערערות מצב בריאותו של הרב בוטלה העלייה.

מותיר מקום לריאליה

הנקודה השלישית במשנתו נוגעת לרוחב המשרעת של חזונו. מעייניו היו נתונים לא רק לרעיון הלאומי של עם ישראל, כי אם גם לרעיונות קוסמופוליטיים מובהקים. שנים מספר לפני שהוקם ארגון האומות המאוחדות ב‑1945, ואחרי קום חבר הלאומים, הציע הרב הצעה משלו לחבר לאומים חזק יותר ומורחב לפתרון סכסוכים בינלאומיים בדרכי שלום. הצעתו כללה את האפשרות שמקום מושבו של הגוף החדש תהיה בירושלים, שהלא הובטחנו כי משם תצא תורה לכל העולם. עם זאת, לצד היותו בעל חזון לעתיד, הקפיד הרב גם לשבח ולכבד את מעשי האומות הנוכחיים, בשעה שהן פועלות למען הצדק העולמי או למען שיבת ישראל לארצו.

בהמשך להצעה בדבר "חבר הלאומים", מופיע בכתביו גם חזון ל"בג"ץ עולמי לזכויות אדם", וכלשונו: "יהיה הרשות לכל איש פרטי להשיג עצומותיו גם נגד ממשלתו ולהעמיד מורשה שם בחבר וחייבת הממשלה להשיב. כי זה גורם גדול לצדק ויושר. ובתנאי שימצאו בתביעתו ממשות מה". בכלל, ניכרת במקומות רבים בכתביו רגישותו הרבה למצוקותיהם של אנשים ועמים שלא שפר עליהם גורלם.

נקודה נוספת, רביעית, המייחדת את משנתו הציונית‑דתית של הרב כלפון משה מתבהרת על רקע משנתם של הוגים אחרים. בספרו "גאולת משה" מונה הרב חמש סיבות מדוע יש לתת כתף למעשה הציוני, וזו לשונו:

א. כי לדעתי מכבר נבאו לנו רז"ל ואמרו: זכו – אחישנה, לא זכו – בעיתה. והכוונה כי אם תהיה הנהגת ישראל בתורת ה' ויראתו בכל מכל כל אז הקב"ה יחיש יגאלנו גם טרם הקץ. אך אם ח"ו יד ישראל רפתה מהתורה והמצווה ולא זכו אז בעיתה, הכוונה בעת אשר יהיו ישראל ראויים לתשועה, ואז יהיו נגאלים בגאולה טבעיית…

ב. כי לבי אומר לי, כמו שכתבו החוקרים, כי כל מה שאפשר בדרך הטבע, צריך השתדלות טבעיית, ויד הרוחנית מעת תכלה יד הטבע. ואם כן, צריך השתדלות טבעיית…

ג. כי אם נניח כי עוד ימים ידברו והנהגת הגאולה תהיה רק רוחנית, על כל פנים אין ספק כי לא דבר קטון ומזער הוא הישוב העולה מעלה מעלה בארץ הקודש. והנה זה ממש קיום ופיקוח נפשות ומצוות עשה ליישוב ארץ ישראל לדעת הרמב"ן. ומצווה דרבנן מיהא איכא גם לדעת הרמב"ם…

ד. כי זה הוא ממש מסך וגדר גדול לבלתי התבולל ישראל בעמים ולהפיח בלב אחינו התקווה הנושנה אשר בעוונות הרבים, רבים כמעט נתייאשו מהגאולה באורך הגלות. ועל ידי התנועה הלזו ירהיבו בנפשם עוז ותעצומות לקוות עוד. ויוצא מזה מעצור להתבוללות ותתחזק האמונה אל הגאולה האמיתית.

ה. כי לפי דעתי, רחוק מאוד שתהיה תנועה זו תנועה גשמית, ולדעתי תנועה שמיימית היא זו, רק שאינה נרגשת כאשר כה וכה יש כמה וכמה ניסים נסתרים…

מרשימה זו ניתן ללמוד על שילוב מעניין שהיה במשנת הרב. ידוע ההבדל בין התפיסה הציונית מבית מדרשו של הרב ריינס לבין זו שמקורה בבית מדרשם של הראי"ה והרצי"ה קוק. הראשונה מאופיינת כריאלית יותר, הן מבחינה הלכתית והן מבחינת התפיסה ההיסטורית, ואילו השנייה מאופיינת כמיסטית יותר, הן מבחינת הנפח והעוצמה שהיא נותנת לגאולה ולמימוש חזון הנביאים בתהליך שנגלה לעינינו, והן מצד הוודאות בכך. לדעתי ניתן למצוא בדברי הרב כלפון שהבאנו שילוב מעניין ומקורי בין שתי התפיסות הללו.

הרב כלפון מדבר בשפת הגאולה, באופן כללי בכתביו ובקטע זה בפרט. הוא מתייחס לתנועה הציונית ככלי משמעותי בדרך למימוש חזון הנביאים וגאולת עם ישראל והעולם כולו. בנימוקיו הראשונים הוא מלמד עיקרון מעניין: כל דבר שניתן לעשותו בדרך הטבע, יש להשתדל בעשייתו. עד כאן, כביכול, מדובר בתפיסה גאולית רוחנית של התהליך, המזכירה את תפיסתו של הרב קוק, המחוברת לגאולת עם ישראל ולמימוש חזון הנביאים. אולם, נשים לב לכך שחשוב לו להדגיש את הדברים הבאים: "כי אם נניח כי עוד ימים ידברו והנהגת הגאולה תהיה רק רוחנית, על כל פנים אין ספק כי לא דבר קטון ומזער הוא הישוב העולה מעלה מעלה בארץ הקודש". יפה לראות את ענוותו של הרב בהעמדת תפיסתו. לדעתו, התהליך הוא תהליך גאולי א-לוהי, אך ייתכן אחרת. הרב מניח מקום לטעות אפשרית, ומלמד כי גם במקרה שיתברר שהתפיסה הגאולית טעות הינה, ערך רב יש לו לתהליך שיבת ציון מכל מקום, ערך של פיקוח נפש ושל מצוות יישוב הארץ וערך של מניעת התבוללות בעם היהודי. בסעיף האחרון בדבריו חוזר הרב ואומר כי לדעתו, מכל מקום, התהליך הוא אכן תהליך גאולי, כך הוא בהחלט נוטה להאמין.

משענת בטוחה

מדמותו של הרב כלפון ברצוני לצאת ולדון ביהדות ספרד בכללה. המציאות כיום היא שתלמיד בבית ספר יסודי ובתיכון לומד מעט מאוד על מורשת יהדות ספרד וחכמיה לעומת מורשת יהדות אשכנז (מדובר כמובן על מאות השנים האחרונות, ולא על ימי הרמב"ם, הכוזרי והשולחן ערוך). פער זה בולט גם בתחום ההגות היהודית, וכאן נראה שיש לעניין מחיר כבד במיוחד.

תלמיד מערכת החמ"ד, שגדל הן על ההשקפה הציונית‑דתית כיסודית בעולמו והן על ההשקפה התורנית הקלאסית, הרואה בחכמי ישראל את מורי הדרך הראויים ליהודי בחייו ובחיי עמו, נתקל בדיסוננס שמקורו בתת ההכרה. הדיסוננס נובע מן העובדה שחלק גדול מחכמי ישראל, לפחות מבין אלו שדעתם בעניין ידועה לנו, התנגדו – מי יותר ומי פחות – לתנועה הציונית. כך שגם אם הוא ילמד לשכנע את עצמו, בעידוד מוריו, שהעמדה הציונית נכונה יותר בעיני בורא העולם על פני זו החרדית, לעיתים קרובות המאמצים הללו לא יספיקו, ותישאר אצלו התחושה שרוב גדולי ישראל אינם סבורים כך.

אפשר להתייחס לבעיה זו מכיוונים שונים. ניתן לומר שרושם זה אינו נכון, ושרק מעטים התנגדו לרעיון הציוני (הרצי"ה נהג לומר שרק ארבעה מבין גדולי ישראל התנגדו לציונות(. אפשר גם לומר שלעולם האמת נישאת על ידי מעטים. אפשרות נוספת היא לומר שגם רבים מגדולי הציבור החרדי אחזו בעמדות הדומות להשקפותינו בעניינים העיקריים של הציונות.

אלא שכתמיד, לעולם עדיפה האמת על התירוצים כולם. והאמת במקרה הזה היא שכל הדיסוננס שתואר לעיל רלוונטי רק אם מדירים את חכמי ספרד מן הדיון. אכן, אצל גדולי האשכנזים הייתה, באופן יחסי, התנגדות קשה לציונות ולחידושים רבים שהעידן המודרני נשא בכנפיו, כמו השכלה והתחדשות דתית. אולם בקרב חכמי ספרד נראה שהמציאות שונה לחלוטין: רבים מגדולי יהדות ספרד בדורות האחרונים תמכו בהתלהבות רבה ברעיון הציוני, ובהם גדול ישראל וקדושו הרב כלפון משה הכהן זצ"ל. למעשה, קשה למנות אפילו אחד מגדולי ישראל הספרדים שהתנגד באופן קטגורי לציונות.

אם כן, ההפסד של מערכת החינוך הדתי ושל החברה כולה בעניין זה הוא כבד מאוד. לו היה מתקיים לימוד נרחב יותר של מורשת חכמי ספרד, ייתכן שהשקפת עולמם של בני הציונות הדתית הייתה בטוחה יותר ונשענת על רוב רובם של גדולי ישראל ברבות מהשקפות היסוד שלה. מעבר לכך, עולם מעין זה, הכולל את מגוון היצירה התורנית ממזרח וממערב, הוא עולם רחב ועשיר יותר, אמיתי יותר. רצוי אפוא מאוד שתילמדנה תורותיהם של גדולי ישראל מאשכנז ומספרד בחינוך הממלכתי דתי, ותהדהדנה בשיח החברתי והתורני בכל הסוגיות, ובפרט בסוגיות הייחודיות לעולמנו המתחדש: ארץ ישראל, עם ישראל, מדינת ישראל, היחס לאומות העולם, המודרנה, ועוד סוגיות רבות אחרות.

 אבי גז מסיים תואר שני בפילוסופיה יהודית בבר אילן

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ח בניסן תשע"ב, 20.4.2012