גל אורן

במערבולת השדים האנושיים

"האחים קרמאזוב"
פיודור מיכאילוביץ' דוסטויבסקי
מרוסית: נילי מירסקי
עם עובד, 2011, 998 עמ' (שני כרכים)

ב-23 באפריל 1849 ערכה המשטרה החשאית ברוסיה גל מעצרים בקרב החברים ב"חוג פֶּטְרָשֶׁבְסְקִי" המחתרתי-מהפכני. דוסטויבסקי – שנמנה עם אותו חוג – נעצר במיטתו סמוך לארבע בבוקר, ולאחר חיפוש בביתו נלקח למעצר. הצאר ניקולאי הראשון, שהיה עדיין תחת הרושם של אירועי "אביב העמים" שנה קודם לכן, ראה במפגשים ובדיונים שנערכו בחוג עניין חמור ביותר, ודרש למצות עם העצירים את הדין. מדוסטויבסקי נשללו הדרגות הצבאיות והזכויות האזרחיות, ויחד עם חמישה-עשר מהנאשמים האחרים הוא נידון למוות בירייה. ב-22 בדצמבר 1849 נלקחו חברי "חוג פטרשבסקי" לכיכר סמנובסקי בסנקט-פטרבורג, שם המתינה להם כיתת יורים. שלושה מבין חברי החוג כבר נקשרו לעמודים ועיניהם כוסו, אך בסופו של דבר הם לא הוצאו להורג. כמה ימים קודם לכן החליט הצאר לחוס על חיי העצירים, אך הורה להודיע להם על כך רק ברגע האחרון. גזר דינו של דוסטויבסקי הומר בארבע שנות מאסר עם עבודות פרך באוֹמְסְק שבסיביר הקפואה, ובשירות צבאי לזמן בלתי מוגבל. בתקופת מאסרו הרבה לקרוא בברית החדשה (הספר היחיד אותו התירו השלטונות לאסירים) ולבסוף דבק ביסודות האמונה הנוצרית. עשר שנים לאחר תחילת מאסרו חזר דוסטויבסקי לסנקט-פטרבורג בהיתר מיוחד מאת הצאר, ושם סירב מרצונו לחזור ולהתחבר עם החוגים המהפכניים שרצו לקרבו אליהם, שכן הסבל שעבר עליו במאסר ודביקותו הדתית החדשה עשוהו לאיש נאמן לשלטון ולכנסייה הרוסית. ממהפכן סוציאליסטי נהפך דוסטויבסקי למונרכיסט מושבע ולפרבוסלבי אדוק.
אנקדוטה זו, המוזכרת ללא הרף, היא אולי המכשול הגדול ביותר משבאים לנתח את יצירתו של האמן הרוסי הדגול, וזאת מפאת העובדה שהיא מציגה תמורה מהותית באישיותו – ומכך גם שינוי ביצירתו בעלת השורשים האוטוביוגרפיים המובהקים – עקב חווית המוות הממשית שהזדמנה לו באותה העת מטעם הממשל הרוסי; שינוי שבבסיסו מצביע על מהפך אידיאולוגי-רליגיוזי שבינו ובין יצירת דוסטויבסקי אין אלא קווי מתאר בלבד, שאך מסיטים את הדעת מכור מחצבתו האידיאית של הסופר אשר התקוממה באותה שעה הרת-גורל.
'זה העיקר: בוודאות'
באחד הרומנים הגדולים שלו, "אידיוט", מתאר דוסטויבסקי על ידי דמותו של הנסיך מישקין, מהו הרושם האמתי של הגליוטינה על המובל למוות. לא מוות מהיר ונטול ייסורים רואה דוסטויבסקי בהוצאה להורג אלא עונש שהשפעתו על מושאו היא אחרת לגמרי, כמעט אפשר לומר מנותקת מהמוות עצמו וקשורה לשאלה אקסיסטנציאלית השבה ועולה בכל כתביו מאז אותה הזמנה בלתי-ממומשת לגרדום. "ושמא ככה רע עוד יותר? בעיניך ייראה הדבר מגוחך, אולי מטורף, אבל עם קצת דמיון עשויה גם מחשבה כזאת לעלות על הדעת. תאר לך: מרתפי עינויים, למשל; כאן יהיו מכאובים, ופצעים, וייסורי-הבשר, וכל אלה, אתה מבין, ישכיחו ממך את ענוּת-הנפש: לא תתייסר אלא בפצעים לבדם, עד שתגווע ותמות. אבל הרי אפשר שהכאב הגדול, הנורא מכולם, כלל אינו בפצעים, אלא בעצם הדבר שאתה יודע בוודאות גמורה, שהנה בעוד שעה, ואחר-כך בעוד עשר דקות, ואחר-כך בעוד חצי דקה, ואחר-כך הנה עכשיו, כרגע – תפרח נשמתך מגופך, ולא תהיה אדם יותר, וכל זה – בוודאות. זה העיקר: בוודאות [ה"ב]. הנה אתה מניח את הראש תחת הסכין ממש, ואתה כבר שומע איך היא מחליקה וצונחת על ראשך – ורבע-השנייה הזה, הוא-הוא הנורא מכל… מיתה של בית-דין איומה לאין שיעור ממיתה של מרצחים. הנופל בידי מרצחים – אותו שוחטים באשון לילה, בלב יער או כיוצא בזה, והוא מקווה בכל מאודו, עד הרגע האחרון ממש, להינצל… ואילו כאן, כל התקווה האחרונה הזאת, שהמוות עמה קל עשרות מונים – אותה נוטלים ממך בוודאות [ה"ב]. כאן – גזר-דין. ובכך שבוודאות [ה"ב] לא תמלט את נפשך, בכך נעוצה כל הענוּת האיומה, ואין בכל העולם כולו ענוּת קשה ממנה."
הוודאות המוחלטת בחייו שהתערערה בשעת המוות נותנת את רישומה מעתה והלאה בכל יצירותיו של דוסטויבסקי. דוסטויבסקי חש כמי שצל קולוסאלי רודף אחריו ומחייב אותו להביט אל נפשו פנימה, ללוע התהום האנושית מלאת השדים ורבת הפנים שלא מניחה לו, בעודו ממשיך ללא הרף לדבוק באמונתו הדתית שאמורה ליישר את הדוריו. קטבים מנוגדים לחלוטין קורעים מידי יום ביומו את נשמתו בין שני עולמות בלתי-אפשריים בהם הוא נאלץ לדור בו-בזמן, ולפיכך החזות הדתית של כתביו, המשקפת כי הפתרון הסופי לכל השאלות הוא תמיד פתרון נוצרי, אינה מעידה על כך שדוסטויבסקי מציג לפנינו 'שולחן-ערוך' כפי שנדמה, אלא מדגישה את חוסר-האונים שלו בניסיונותיו לפרוש את מפת חייו כהלכה. "שווה בנפשך שבסופו של חשבון איני מקבל את עולמו זה של אלוהים" מתוודה איוואן בפני אליושה ב"האחים קרמאזוב". "ואף כי אני יודע שהוא קיים, אני שולל אותו מכל וכל. לא את אלוהים איני מקבל, עליך להבין, אלא את העולם שברא איני מקבל, ולא אסכים לקבל… זו המהות שלי, אליושה, זו התֵזה שלי… לא על אלוהים רצית לשמוע, רצית לדעת איך ובה חי אחיך האהוב עליך. והנה אמרתי."
אם לפני אותה הוצאה להורג יצירתו הספרותית נחנה בעיקר ביכולתה הבינונית להידמות לנושאים ולסגנונות (רומן אפי/פסיכולוגי/חברתי) של יוצרים שהעריץ (בלזק; גוגול; פושקין), מעתה פורצים מעייניו של דוסטויבסקי ומתיזים לכל עבר את המשקעים שהצטברו בתוכו ושעיצבו את אישיותו מאז הרגע שוודאות מותו התנפצה לרסיסים ויצרה בתוכו אדם בעל טבע כפול פנים. "מדבר אתכם איש אציל, אציל שמעטים כמותו" מדבר דוסטויבסקי מפיו של החשוד מיטיה ב"האחים קרמאזוב". "והעיקר – אל נא תתעלמו מזה – איש שעשה המון מעשי נבלה, אבל תמיד היה ונשאר יצור אצילי מאין כמוהו בתוכו פנימה, בעומק לבו – נו, בקיצור, אני לא מצליח להתבטא… אבל זה מה שעינה אותי כל החיים: שהשתוקקתי לאצילות, שהייתי חולה אצילות, אפשר לומר, שחיפשתי אחריה בפנס, בפנסו של דיוֹגֶנֶס, ויחד עם זאת עשיתי רק נבזויות כל החיים – כמו כולנו, רבותי… כלומר, כמוני לבדי, רבותי, לא כולם אלא רק אני, סליחה, טעיתי, רק אני, אני לבדי!… רבותי כואב לי הראש."
Motus animi continuus
התחושה האינטנסיבית האמינה השוררת ביצירותיו מדגישה כי דוסטויבסקי חזה מבשרו לא רק את עולמם של רסקולניקוב ואיוואן קרמאזוב המתייסרים בעוונם, או של הנזיר הטהור אליושה קרמאזוב והנסיך התמים מישקין הנדמים כקדושים מוחלטים, אלא גם את עולמו האינטימי של מיטיה קרמאזוב – הן ברגעי התעלותו המעטים, והן בשכרותו, הוללותו, פריצותו וגסותו. היצרים ככוח הפועל והמפעיל ביצירתו של דוסטויבסקי הם-הם הקווים החיים והמוחשיים שבהם: זעזוע חיים עז, מוסרי או רוחני, מסעיר את נבכי יצרי דמויותיו, והם קופצים בן רגע מחיים שקטים ורדומים לפעילות בלתי-פוסקת החורגת מכל מסגרת, אותו "motus animi continuus" שבו גלום, על פי קיקֶרוֹ, הלוז של חכמת המליצה. הינף המטוטלת של מהותם, עלילותיהם, מחשבותיהם והרגשותיהם רעוע לחלוטין, והחילוף מאהבה לשנאה, ממסירות נכנעת לאכזריות בהמית, מאהבת אמת נסערת לרדיפת תענוגות נפסדת, מתמימות מאמינה לציניות אכזרית מצוי לעיתים קרובות באותו איש עצמו, כמעט ללא מעבר, בטלטלות עצומות ובלתי-צפויות עד שנפערים בדבריהם ובמעשיהם תהומות אינסטינקט מחרידים המהווים הלכה למעשה את תכלית יצירתו של דוסטויבסקי; תכלית הבאה להעיד כי בחיי האדם אין שום דבר של קבע, שבניין עולמנו אינו יציב כפי שהוא נדמה, ושהכל תלוי ועומד. "הטבע הקרמאזובי שלנו הוא רחב ופתוח כל כך – הלוא לשָם אני חותר – עד שיש ביכולתנו להכיל את כל הניגודים שבעולם, להתבונן בשתי תהומות בו בזמן: התהום שמעלינו, תהום האידיאלים הנשגבים, והתהום שמתחתינו, תהום הנפילה הכי שפלה והכי מבאישה."
החל מ"כתבים מן המחתרת" (1864) בו התגלו במעורב שני עולמות אשר למראית עין נפרדים הם בדרך-כלל – עולם התודעה, השכל; ועולם ההוויה, היקום – הוכיח דוסטויבסקי שמיזוג השניים הוא מהותי ואינו ניתן להפרדה גם בספרות. ה'גיבור' בכתבים אלו הוא נידון ודיין כאחד, תלוי ותליין, פילוסוף ואיש-מעשה; הוא מושא הסאטירה והקנטור, ובה-בעת מבטא אמתות ליריות עמוקות; הוא מגוחך ודוחה, ובד-בבד, בכל אשר הוא אומר טמונה אמת עמוקה וכנה. יכולתה של המחתרת הנפשית למסור תחושות של אמת שלמה, לא מעושה ולא מזויפת, היא תמצית חידושו האמנותי הגדול של דוסטויבסקי, המבדילו משאר מעמיקי-הלכת בין סופרי אירופה. "ברומן צריך גיבור, ואילו כאן קובצו בכוונה [ה"ב] כל תכונות האנטי-גיבור, והעיקר, כל זה יעורר רושם דוחה ביותר, כי הרי כולנו התנתקנו מהחיים, מי פחות ומי יותר." חותם דוסטויבסקי את 'הכתבים' שהופכים למניפסט של יצירותיו הגדולות הבאות: "החטא ועונשו" (1866), "אידיוט" (1868), "שדים" (1872), ו"האחים קרמאזוב" (1880) – אשר במרכזן עומדת סוגיית האדם הכן, המתלבט, המודע למעשיו ולחולשותיו, שאינו מוצא פתרון למצוקתו הקיומית.
שני חצאים מפולגים
"האחים קרמאזוב" נחשבת ליצירתו הגדולה ביותר של דוסטויבסקי ול Summa Summarum שלו, שכן השלימה שלושה חודשים קודם למותו. עלילת הרומן מתחילה במפגש טעון מאוד, שתוצאותיו ישפיעו על מהלך חייהם של כל המשתתפים בו, ובמיוחד אלו של פיודור פאבלוביץ' קרמאזוב, אשמאי זקן ושטוף זימה והוללות, מוקיון חסר עכבות, שדבר אינו קדוש בעיניו. שתי נשים קבר חדל האישים, מהן נולדו לו שלושה בנים חוקיים, אשר בחינוכם ובגידולם לא השקיע לא זמן, לא כסף ולא שמץ של עניין. עתה, משבגרו, ניצב פיודור פאבלוביץ' לפני עימות עם בנו הבכור, דמיטרי (מיטיה), התובע את נכסי ירושת אמו המגיעים לו בדין, ואשר נאבק מול אביו על אהבתה של העלמה הפוחזת והנהדרת אגראפנה אלכסנדרובנה סבטלובה (גרושנקה). בירור העניינים נקבע במנזר המקומי, בהנחייתו של הסטארץ זוסימה – סמכות רוחנית מקומית, קדוש המטיף לאהבה והמנטור לכל דבר ועניין של צעיר הבנים לבית קרמאזוב – אלכסיי (אליושה), הנוכח גם הוא, כשמשו של הסטארץ. כן מצטרף למפגש איוואן פיודורוביץ', הבן האמצעי, בחור חמור סבר ומורכב, שרק לאחרונה נחל הישג מרשים כשזכה לשלל שבחים על מאמר חריף-מחשבה שפרסם. המפגש הטעון במנזר נוחל את הכישלון הצורב והמביש שכולם ציפו לו, ומיטיה המטורף מזעם מכריז, לא בפעם הראשונה ולא בפעם האחרונה, כי אביו יביאנו לכדי רציחתו. כשהאב אכן נרצח, נופל החשד המידי על מיטיה – שמתקשה להפריך את האישומים נגדו, ונעזר רק בגאוותו, במילת הכבוד שלו, ובחסדי האל מול החוקרים והשופטים. עם זאת, על אף הרושם הבלשי, צביונו של הרומן אידיאי לחלוטין: האב קרמאזוב ושלושת בניו מייצגים תפישות שונות של מהות האמונה באל, ומבטאים את המלחמה בין הטוב לרע שבנפש האדם, בעודם מסמלים אגב אורחא צדדים מנוגדים ברוחו של העם הרוסי. ברומן מסכם דוסטויבסקי גם את דעותיו על הנצרות הפרבוסלבית והקתולית בדמותו של זוסימה ובדמותו הדמיונית של 'האינקוויזיטור הגדול' בהתאמה. אך מעל לכל מציג הרומן באופן מושלם ממש את נקודת השבר של האדם הנאלץ לחיות בתווך שבין שני חצאיו המפולגים.
"ממש לא נסבל בעיני שאדם פלוני, בעל לב נאצל ושׂכל נעלה, פותח באידיאל המדונה ומסיים באידיאל של סדום." שוטח מיטיה בפני אליושה את רגשותיו אודות שירו של משורר הפותח בהלל לטבע הנהדר ומסתיים בתאוות בשרים נלוזה. "ועוד נורא ממנו מי שכבר טמון בנפשו האידיאל של סדום, ובכל זאת אין הוא שולל את אידיאל המדונה, ולבו בוער באש לנוכח המדונה, בוער באמת ובתמים, כמו בשנות הנעורים שלא ידעו טעם חטא. כן, רחב הוא האדם, אפילו רחב מידי, הייתי מֵצֵר אותו קצת. השד יודע מה כל העניין הזה, כן! מה שנראה לשׂכל כחֶרפּה, נראה ללב כיופי בטהרתו. האם יש יופי בסדום? תאמין לי, בשביל רוב רובם של בני האדם נמצא היופי בסדום דווקא: הידעת את הסוד הזה? וזה הנורא, שהיופי אינו רק דבר אָיוֹם, אלא גם מסתורי. השטן נאבק עם האלוהים, ושדה המערכה הוא נפש האדם. אבל בעצם, מי שכואב לו משהו, ידבר רק על הכאב הזה."
דמויות במלכוד
דוסטויבסקי מדבר על 'הכאב הזה' לכל אורך הרומן, ומפיה של כל אחת מן הדמויות. היחס התמים כלפי האל אינו קיים עוד, וגופתו המצחינה מוקדם מן המשוער של הסטארץ זוסימה – מי שמהווה סוף לשושלת של מחשבה בהירה ויצרים ממוזגים – היא אות ראשון לכך. טרם מותו מצווה הסטארץ את אליושה לרדת אל ארץ החיים מתוך המנזר נטול הממשות, וכצפוי מוצא עצמו פרח הכמורה במצב בלתי-אפשרי של התנגשות אידיאלים טראגית, על אף שהוא נשאר תמיד נאמן לאלוהיו ולערכיו. הוא יושב על ברכיה של זונָה, על אף שלא זונֶה עמה; מהרהר הרהורי כפירה ומחזיק בצדקת הדרך האלוהית בנשימה אחת. "זהו 'הכוח הקרמאזובי הארצי'… כוח ארצי פרוע, גולמי, משתולל… אין לי מושג אפילו אם רוח אלוהים מרחפת מעל הכוח הזה." מקונן אליושה בפני ליזה ידידתו. "רק זאת אני יודע, שגם אני עצמי קרמאזוב… אני נזיר, נזיר? האם אני נזיר, ליזה?.. ואני, אולי, אפילו לא מאמין באלוהים… [ומוסיף המספר:] היה בהן, במילים הפתאומיות כל כך הללו, איזה דבר מסתורי מדי, סובייקטיבי מדי, שלא היה ברור, אולי, גם לו עצמו, אך בלי ספק גרם לו עינויי נפש."
להבדיל מאליושה שנמצא בשלב מוקדם של חיבוטי נפשו, אחיו מיטיה, המאמין התמים והכופר הגמור בעת ובעונה אחת; החוטא המושחת ביותר, ובעל הנפש האצילית ביותר, שאינה יכולה אלא לחטוא על מנת לעשות את הטוב בעולמו של הבורא, נמצא כבר בלב לבו של המשבר. גם כשהוא מואשם ברצח אביו על לא עוול בכפו הוא מקבל על עצמו את העונש מראש כדי שאולי יוכל לתקן את דרכו, בסוברו כי רק בסבל המכאובים ייטהר, וכי רק מכת גורל שתלכוד אותו כמו בפלצור ותכפה עליו הר כגיגית תוכל לשנות את טבעו – אך על אף הכל, כמובן מאליו, השינוי לא קורה. "מה אומר ומה אדבר, רבותי המושבעים!" פוצח מיטיה בנאום הסיכום של משפטו. "זה יום הדין שלי, אני חש את זרוע אלוהים נטויה מעלי. הקיץ הקץ על ההולל! אך כשם שאני מתוודה לפני האל, כך אני אומֵר גם לכם: 'לא, אינני אשם, לא ידי שפכו את דמו של אבי!' אני חוזר בפעם האחרונה: 'לא אני רצחתי.' אכן, שֵׂירכתי דרכַי, אבל את הטוב אהבתי תמיד. כל רגע בחיי נכספתי לתיקון, אבל חייתי כמו חיית פרא. תודה לקטגור, דברים רבים אמר עלי שנעלמו ממני, אך לא אמת היא שרצחתי את אבי: טעה הקטגור! גם לסנגור תודה, בכיתי כשדיבר, אך לא אמת היא שרצחתי את אבי, אפילו בתור הנחה אסור היה לומר זאת! ולרופאים אל תאמינו, אני שפוי לחלוטין, רק נפשי כבדה עלי. אם תחוסו, אם תשַלחוני לחופשי – אתפלל למענכם. איטיב את דרכי, בהן צדקי אני מבטיח, מול פני האלוהים אני מבטיח. ואם תרשיעוני – אקח את החרב ובו ידי אשבור אותה מעל ראשי, אשבור ואנשק את השברים! אבל חוסו-נא, אל תגזלו ממני את אלוהַי. מי כמוני יודע – אתחיל לבעוט!"
רחוק מהטמפרמנט ההפכפך של מיטיה ניצב אחיו הקר והשקול איוואן – בר הפלוגתא החריף ביותר של דוסטויבסקי אשר במקביל היה גם לקרוב ביותר לדעותיו טרם המהפך הדתי – הסבור כי קיומו של האל בלתי-אפשרי, ושהאלוהות והשטניות שורשן אך ורק בנשמתו רבת-התהפוכות של האדם. איוואן רואה את עצמו אשם ברצח אביו, על אף שבינו ובין המעשה לא היה דבר וחצי דבר בעולם המעשה. התגלמותו הממשית של השטן בפני איוואן – נקודת שיא ביצירה – ממחישה את הבעייתיות שבה כלואות כל דמויותיו של דוסטויבסקי: ההתבוננות הטהורה בדברים, ההסתכלות ה'מדעית', מגיעות תמיד לכדי התנגשות קטסטרופאלית עם כוחות השאול התהומיים העולים וצפים ממעמקי התודעה. איוואן, היודע כי לפניו עומדת פיקציה פסיכולוגית, תוצר של נוירוזה, הוא אותו איוואן הנאלץ להכיר בקיומו הבלתי-מעורער של אותו שטן מדומיין. "לעולם, אף לא לרגע, לא אראה בך יצור ממשי!" צרח איוואן בעת ההתגלות בחרי אף. "אתה שקר, אתה החולי שלי, אתה צל רפאים! רק שאין לי מושג איך להשמיד אותך, ולכן אצטרך, כך הבנתי, לסבול אותך עוד איזה זמן. אתה פשוט הָלוּצינַציה, התגלמות שלי עצמי – של צד אחד שלי, בעצם… של מחשבותיי ורגשותיי, אבל רק הכי נתעבים והכי נואלים."
בא באש ובמים
דמויותיו של דוסטויבסקי, שהן-הן גוף יצירתו, נועדו להציב ברומנים שלו ציוני דרך אל הישועה בעודן שרויות תמיד בקרבת התופת. דוסטויבסקי נהג להתפאר במכתביו כי אמונתו עלתה לו בספקות שלא היו כדוגמתם, וכי ייסורי הכפירה שבהם קנה את אמונתו נראו לו כמצדיקים לחלוטין את אמונת הברזל שבה ניחן כלפי חוץ. הוא ביקש להוכיח כי אמונתו אינה תמימה, שכן החיוב אינו נקנה אלא במחיר השלילה האדירה, ולפיכך כתב בגאווה רבה באחת מאיגרותיו ש"כוח שלילה כזה כמו ב'אינקוויזיטור הגדול' שלי אין למצוא דומה לו בעוצמה אפילו בספרות אירופה המערבית." גישתו התאולוגית, שכמו נבנתה כולה על עברי פי תהום, בעידן של משבר רוחני עמוק ברוסיה ובעולם המערבי כולו, מניחה כי 'מדת האמונה היא נטייה דקה מעדינות הנפש', ושעלינו לבוא באש ובמים כדי לזכות בה ובפתרון קיומנו. "דרך כור המצרף של הספקות עברה ה'הושענא' שלי" כתב דוסטוייבסקי בהשתמשו במילה 'הושענא' במקור, המבוטאת ברוסית "אוֹסַאנָה", ומבוססת כמובן על "הושע-נא" העברית.
ודוסטויבסקי אכן 'בא באש ובמים' עבור חידת חייו. להבדיל מאנקדוטת ההוצאה להורג הידועה ישנה אנקדוטה אחרת על דוסטוייבסקי – המוכרת פחות אך חשובה הרבה יותר – המדגישה את הקונפליקט בו היה שקוע יומם וליל. באוגוסט 1867, כשראה לראשונה את תמונתו של האנס הוֹלְבַּיין, "ישו המורד מן הצלב" (1521–1522), במוזיאון של באזל, זועזע דוסטויבסקי כל כך עד שלקה בהתקף אפילפסיה קשה במיוחד. בתמונתו מחללת הקדושים של הולביין המציגה את ישו המת בגודל מקורי כשעינו הימנית מחליקה מאחורי העפעף, פיו פעור מריקבון, וכשלגווייתו גוונים ירקרקים המעלים על הדעת את מק הבשר, מועלת למעשה אפשרות בה כביכול גובר המוות על חזון התחייה. עבור דוסטויבסקי אבדן האמונה פירושו היה בראש ובראשונה כפירה בתחייתו של ישו מן המתים; תקומה העומדת בשורשה של האמונה הנוצרית לסוגיה, המבטיחה לכל מאמיניו של הצלוב באשר הם את ההתגברות על המוות. דוסטויבסקי הדגיש לא אחת שאין הוא מייחל ל"איזושהי תחייה ערטילאית ברוח, אלא לתחייה בבשר", ושבלעדי אמונה זאת אין בעיניו ערך לחיי אנוש ולתורות המוסר. אך השאלה שמעלה אנקדוטה זו – ושהתשובה לה מובנת מאליה משבוחנים לעומק את יצירתו – היא כיצד בעצם הגיע דוסטויבסקי למצב שהתבוננות בתמונה מערערת על כל עצם הווייתו, ומביאה אותו בגוף ובנפש להבעת פקפוק עצומה בכל אשר האמין עד אותו רגע. על כך אולי ניתן יהיה לענות באופן אובייקטיבי בעזרת הידיעה הביוגרפית המספרת כי פרקי החיוב ב"האחים קרמאזוב" נכתבו תוך שלושה חודשים, וכי פרקי חילול-השם – תוך שלושה שבועות.

על התרגום [מסגרת]:
הדבר הראשון המתיישן בכל תרגום הוא הדיאלוג, הדיבור הישיר המובא מפי הנפשות הפועלות, שכן לשון הדיבור משתנה במהירות גדולה יותר מכל מבע לשוני אחר, והדבר נכון שבעתיים לגבי השפה העברית, שמאז תחייתה, דרך גלי ההגירה השונים, ועד ימינו אנו משתנה ללא הרף. כפי שהוצג גם במאמר, דיאלוג זה הוא הבסיס של יצירת דוסטוייבסקי, ולפיכך התיישנות השפה בתרגומים הקודמים של "האחים קרמאזוב" (אליהו ז'אק, ורשה, 1921-1928; מ. ז. ולפובסקי, 1965; צבי ארד, 1993) חייבה תרגום מחודש של יצירת המופת הגדולה ביותר של דוסטויבסקי. ידידתי נילי מירסקי – כלת פרס ישראל לתרגום – מביאה לנו בתרגומה מלא התנופה וטעוּן הרגש את דוסטויבסקי כהוויתו, על הערבוב הרוסי המיוחד שבלשונו בין שפה תקנית, עשירה ומלוטשת ובין שפת רחוב דלה וגסה, ולמעשה מציגה בפנינו יצירה חדשה. בעוד דוסטויבסקי מוטרד היה כל ימיו בשאלת תחייתו של ישו, טרחה נילי בכל תרגומיה לדוסטוייבסקי (עליהם נמנים גם "אדיוט" ו"המהמר") על החייאת שפתו והנגשתה האמנותית לבני דורנו. אישית אוכל להעיד שבתחיית מתים אחת לפחות חזיתי לאחרונה, או ליתר דיוק: קראתי.