תמיד יש חירות חדשה / עמיחי חסון

"כל אחד רוצה להיות זמר", שרו פעם אריק איינשטיין ושלום חנוך, אבל ספק אם שיערו עד כמה השאיפה הזאת תמלא את המסך של ערוצי הטלוויזיה בישראל 2012. כשעל פסגת הרייטינג מתגוששות להן תוכניות ריאליטי עמוסות זמרים פוטנציאלים – מ'כוכב נולד' ו'דה ווֹיס' ועד 'בית הספר למוזיקה' ו'אייל גולן קורא לך' – נדמה שהחיפוש צריך להיות אחר קהל, לא זמרים.

באופן עקרוני, בתוכניות הללו לא מנסים לחשוף יוצרים שיודעים לנגן או לכתוב. הדגש מושם על מבצעים, ובשל כך זמרים וזמרות מבצעים, בדרך כלל, רק גרסאות כיסוי. סיפור חיים קשה או מראה חיצוני יוצא דופן יוסיפו תמיד כמה נקודות, אבל הרעיון הבסיסי הוא קצת כמו ערב קריוקי בבר – לוקחים שיר מפורסם, נותנים לו פרשנות אישית ומחכים למחיאות כפיים.

כדאי להיות זהירים בביקורת: רבים שהוציאו את דיבת 'כוכב נולד' רעה מצאו את עצמם בהמשך משתפים פעולה עם אחת מהמכונות המשומנות. אמנם כולם רוצים להיות זמרים, אבל בארץ, איך נאמר, אין מזה פרנסה של ממש.

גם אחרי עשר עונות של תוכניות כאלה ואחרי מאות חידושים (קאוורים) שבוצעו למוזיקה ישראלית ולועזית – אפשר לספור מעט חידושים טובים באמת וביצועים בלתי נשכחים שהועלו שם. יש כמה של נינט טייב, יהודה סעדו ומרינה מקסימיליאן בלומין; פעם אחת עברה בי צמרמרת כשעומר אדם – אז ילד בן חמש עשרה עם זיפים של בן עשרים וחמש – שר את 'אבא' של שלומי שבת; אבל הנה מגיע האלבום "My Middle Name Is Misery" של רות דולורס וייס ומספק יותר חידושים בלתי נשכחים מכל העונות של 'כוכב נולד' גם יחד.

רות דולורס וייס היא מבצעת נפלאה, גם של החומרים שלה וגם של חומרים אחרים. הקול וההגשה שלה הם ההצגה הכי טובה בבר: אולי תשבו אדישים כשהבחורה המחוצ'קנת תשיר משינה ותמשיכו לנשנש זיתים כשהערס הצעיר יסלסל ב'צליל מיתר', אבל הזית ייתקע בגרון כשגברת וייס תעלה לשיר.

מהו חידוש טוב? חידוש טוב, כשמו כן הוא: מחדש. הביצוע לא חייב להביא את השיר ל'קצה השני', אבל יכול לפרש אותו, להטעין באנרגיות אחרות או להיות סתם יפה מאוד מאוד. דוגמה? באלבום הקודם שלה, "בעברית", שרה וייס את "משירי ארץ אהבתי" של לאה גולדברג. היא לקחה את הלחן של דפנה אילת למקום הכי רחוק שאפשר מהגרסה המפורסמת של חווה אלברשטיין. צהלות ה'לה-לה-לה' האלברשטניות הפכו אצלה לזעקת שבר של מלכה שאין לה בית, מלך שאין לו כתר, ואין שום עליצות בעניין. בקריעת לב של ממש היא הולכת לכל רחוב ופינה. שיר שיכול להיות קשה לאוזניים מסוימות.

ב-"My Middle Name Is Misery" מציעה וייס את גרסאות הכיסוי שלה לתשעה עשר שירים שהיא אוהבת במיוחד. האלבום, בהפקתו המוזיקלית של הקונטרבסיסט יהוא ירון, מחולק לשני תקליטורים שהם שני צדדים של תקליט אחד: הצד הכחול והצד האדום. בתפריט: הרבה אלביס פרסלי, בילי הולידיי, נינה סימון, רוברט וואייט, בריטני ספירס, בוב דילן, דיוויד בואי, ניק קייב, ליאונרד כהן, "קינג קרימזון", "הביטלס" ואפילו "הצ'רצ'ילים" המקומיים.

וייס הולכת בגדולות, למרות שרוב השירים שנבחרו הם לא להיטי ענק. גם כשהיא מבצעת  שיר שכוסה כבר בכל מקום אפשרי (כמו "Feeling Good", המוכר בעיקר בביצוע של נינה סימון), העוצמה שהיא מגיעה אליה והאנרגיה שיוצאת ממנה הופכות את הביצוע הזה למיוחד, ובסופו אפשר למצוא גם עדות חביבה להקלטת הלייב של האלבום.

הביצוע המקסים ל"Moonchild" של "קינג קרימזון" ((King Crimson  החזיר אותי לגיל שש עשרה בחוף דוגית, זמן שאתה חושב שרוק מתקדם (Progressive rock) הוא רעיון גדול, ומסתכל על עקבות העשן המסתלסל לשמים בזמן שילדי הירח משתכשכים במים. ביצוע מהפנט נוסף הוא ל-"And No More Shall We Part" של ניק קייב. הביצוע לא רחוק כל כך מהמקור, אבל מקושט יותר ונוגה פחות, ובעיקר מוגש בהטחה גדולה.

וייס נעה בקלות מבלוז וג'אז לפולק ורוק. לפעמים, כמו ב-"Here Comes The Sun" של הביטלס ו-"To Make You Feel My Love" של בוב דילן, היא משאירה את השירים כמעט עירומים ומנהלת דיאלוג בין הקול שלה לקונטרבס של יהוא ירון; לפעמים היא מגבירה את הקצב, כמו ב-"Ain't No Cure For Love" של לאונרד כהן.

אפשר היה לוותר על כמה שירים (ובמיוחד על שילוב השירה של האח, איתי וייס, שלא תורם לאלבום דבר משמעותי), אבל רוב החידושים באלבום מצדיקים את עצמם, ומצליחים לעמוד לעצמם גם ללא המקור.

באופן מעניין – ובדומה לאלבום חידושים אחר (ומומלץ), ") "Strange Little Girls2001) של טורי איימוס – רוב השירים שמבצעת וייס נכתבו במקור על ידי גברים, מה שהופך חלק מהם למעניינים מבחינה מגדרית (אגב, שימו לב מה איימוס עשה שם ל-"Enjoy The Silence" של דפש מוד).

אי אפשר לסיים ביקורת על רות דולורס וייס בלי לציין את האלבום הקודם שלה, "בעברית" (2008), שהוא, לפחות בעיניי, יצירת מופת – לא פחות. מי שיקשיב לו, ימצא שם בין רגעי שירה נדירים את וייס זועקת ש"תמיד יש חירות חדשה" ("שיר נחמה"). זה בדיוק מה שהיא עשתה באלבום הנוכחי: נתנה חירות חדשה לתשעה עשר שירים, חירות של מבצעת ויוצרת שלא תמצאו כרגע על המסך. כיוון שאני לא שומע אתכם מתקתקים מסרונים או מסובבים את הכיסא – כנראה שלא הייתם מעבירים אותה לשלב הבא.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ד בניסן תשע"ב, 6.4.2012 

לקריאת הראיון עם רות דולורס וייס

פורסמה ב-6 באפריל 2012, ב-גיליון פסח תשע"ב - 765, צליל ביקורתי ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

כתיבת תגובה