התרחיש הדמיוני של הקמת המדינה היהודית באפריקה מלמד שגורלה ועלילותיה לא היו שונים בהרבה מאלה של זו שקמה במזרח התיכון. רומן מבריק מציע בעיקר סאטירה שנונה

הרצל אמר, יואב אבני; זמורה-ביתן, 2011, 381 עמ'

בנהרות אוגנדה הישראלים החדשים לא יושבים ובוכים כשהם נזכרים בציון, מן הטעם הפשוט שהם כמעט לא נזכרים בציון. לא בירושלים שהפכה בינתיים לאל-קודס, ובטח לא בערים הקדושות צפת וטבריה שהפכו לצפד וטבריא. עבור הישראלים נחלת אבות היא מושג השייך לעבר הרחוק, שלא מעורר שום רגשות בנפש יהודי הומייה.

ב-1903 יזם חוזה המדינה הרצל את תוכנית אוגנדה שלו, ושם, ממערב לקניה וממזרח לאגם ויקטוריה, חלם להקים את מדינת היהודים. תוכניתו הסהרורית, שהושלכה למרבה המזל לפח האשפה של ההיסטוריה, מתגשמת ברומן של יואב אבני, המעניק לה חיים חדשים. התרחיש הספרותי שכתב אבני הוא בנוסח מה היה קורה אילו היהודים לא היו מקימים את מדינתם בארץ ישראל, והיא אכן הייתה מוקמת במקום שהציע בשעתו שר המושבות הבריטי צ'מברליין להרצל.

בשמאל הישראלי אימצו את הסיסמה: "שתי מדינות לשני העמים". אבני עושה בה שימוש א-פוליטי, ואכן מעניק שתי מדינות לשני העמים אבל כאלו ששוכנות בקצווי תבל ורחוקות זו מזו. מדינה אחת, ישראל האלטרנטיבית, שוכנת באפריקה וחיים בה ישראלים חילונים, והמדינה השנייה, פלשתין האלטרנטיבית, מוקמת במזרח התיכון וחיים בה ערבים פלשתינים וטמפלרים, וגם מיעוט יהודי הזוכה לאוטונומיה מלאה בתוך חומות הרובע היהודי. 

הרומן של אבני מהפך תפקידים: לא הישראלים הם אלה שמעניקים אוטונומיה לפלשתינים, אלא הפלשתינים הם אלה המעניקים אוטונומיה ליהודים שחיים בארצם במיעוט. סיטואציה ספרותית כזו עלולה לעורר מן הסתם אצל חלק מהקוראים את השאלה האם יש ברומן מסר פוליטי, אבל קריאה קפדנית תגלה שאבני לא התיימר לכתוב רומן פוליטי, וכל מה שהוא חפץ זה לכתוב רומן סאטירי ולשעשע את הקורא בסיטואציות שנונות עד מבריקות.

רחוב באוגנדה

מהרומן של אבני קשה ללמוד על דעותיו הפוליטיות, כפי שקשה ללמוד זאת מהרומן של אשכול נבו, "נוילנד", העוסק בתמה דומה. עם זאת, קשה להתעלם מכך שיותר ויותר סופרים עכשוויים מפרסמים רומנים היכולים לענות להגדרה "ספרות פוסט-ציונית". פימה, אחד מגיבוריו של נבו, אומר: "היינו צריכים ללכת לאוגנדה", ואולי השליך בכך את הכפפה לעבר אבני. אבל בעוד נבו, המעמיד אלטרנטיבה לציונות, מסתפק במושבה לשעבר של הברון הירש (חווה מרוחקת בארגנטינה), אבני הולך בגדול ומעמיד אלטרנטיבה של מדינה שלמה ביבשת אפריקה, אלטרנטיבה שהיא למעשה חלק מהנרטיב הציוני, ועושה בה שימוש מתוחכם.

האם מדובר בתופעה של "סופרים חדשים" על משקל ההיסטוריונים החדשים? כנראה שלא. בעוד שלהיסטוריונים החדשים יש אג'נדה ברורה, הרי שלסופרים החדשים אין אג'נדה ברורה. רומן על מדינת ישראל בצפון אמריקה כבר ראה אור (2005), "אישראל" של נאווה סמל, והוא עוסק בתוכניתו של הדיפלומט היהודי מרדכי מנואל נוח להקים בסוף המאה ה-19 מדינה יהודית בשם אררט באי גרנד איילנד הסמוך לניו יורק. הרומן של אבני מקיים דיאלוג לא רק עם ספרו של נבו אלא גם עם זה של סמל. בשניהם, המדינה היהודית מוקמת הרחק מגבולות ארץ ישראל וליהודים יש צרות עם הילידים המנושלים שדורשים את זכות השיבה (אצל סמל אלה הם האינדיאנים ואצל אבני האפריקנים). שני הרומנים גם מסתיימים בביקור בארץ ישראל, שנשארת מחוז שכוח-אל.

ישראל האלטרנטיבית מוקמת אמנם ברומן באפריקה, אבל שמות הערים והיישובים שלה (תל אביב, בית שמש, שדה בוקר, כפר דרום) זהים או כמעט זהים לאלה שבארץ ישראל. אזרחי "ישראל" משרתים בצבא, והיא סובלת מאותן בעיות שמהן סובלת ישראל האמיתית: מלחמות, פיגועי טרור וירי קטיושות מדרום סודן, שהיא המקבילה של דרום לבנון האפריקנית. גם ההיסטוריה המודרנית של "ישראל" זהה כמעט לחלוטין לזו של ישראל מן המזה"ת – דהיינו, סיום שלטון המנדט הבריטי, מלחמת עצמאות שבסיומה מוקמת המדינה, סכסוכי גבול ואיומי מלחמה (בעיקר עם אידי אמין), ניסיונות לחתום על הסכם שלום במסגרת קמפ-דיוויד (עם דרום סודן), דרישות שמציגים הפליטים (כאן הם בני שבט המסאי) ותוכנית התנתקות שמעוררת הפגנות ועימותים. גם המנהיגים הם אותם המנהיגים: בן גוריון בעת הקמת המדינה, ברק בקמפ-דיוויד, אריק שרון בתוכנית ההתנתקות. המפונים מניפים שלטים נגדו שבהם הוא מצולם עטוף בגלימת מסאי אדומה, וצועקים לעבר החיילים: "אתם יותר גרועים מהחיילים של אידי אמין!" (99).

גם הארגומנטים של הצדדים בסכסוך האפריקני דומים לארגומנטים במזרח התיכון. השמאל משתמש באותן סיסמאות, המסאי טוענים שישראל כולה היא שלהם ("אם שואלים את המסאי, גם תל-אביב שלהם", 53), והימין הישראלי, שמתנגד לתוכנית ההתנתקות מהמסאי, מכריז: "יש להם 54 מדינות! לנו אחת… הם יכולים להתיישב בכל מקום באפריקה! לנו אין לאן ללכת" (79).

אבני רוקח סיפור היסטורי שבו לא התרחשה כלל שואה (היטלר התאבד לפני שהצליח לבצע את מזימתו), ושבו חיים 30 מיליון יהודים, רובם ככולם בארצות הברית ובאירופה, מקצתם בפלשתין ובאפריקה (מספר האוכלוסין בישראל לא מצוין). הישראלים של אבני מדברים אמנם עברית, אבל חיים במדינה חילונית שהפרידה את הדת מהמדינה, מתנערים למעשה מן העבר היהודי ומההיסטוריה של ארץ האבות ומקיימים רק סוג של מסורת יהודית תלושה למדי.

השבר חל כאשר שני צעירים ישראלים משוחררי צבא, ארי וכפיר, מחליטים לנסוע לביקור בפלשתין. המניע שלהם לטיול אינו חזרה לשורשים, אלא אירוע השקה בעיר אל קודס לעוד ממתק של חברת צוקרברג, שאביו של ארי הוא בעליה. אמו של ארי מנסה להניאו מהנסיעה באומרה: "לשם אתה רוצה לנסוע… חול ומוות?… לפלשתין מגיעים רק תמהונים עם נטיות משיחיות. או כל מיני חסידים ומתחסדים מהתפוצות שבאים לקנות חלקת קבר בירושלים. זה מסוכן מדי" (61-62). הזלזול, כך מסתבר, הוא הדדי. גם החסידים החיים בפלשתין מזלזלים בישראלים, רואים בהם נחותים מהם ומכנים אותם "טאפעלניקים", דהיינו עוסקים בטפל, ולטענתם בגלל שהם לא שומרי מצוות "הביא עליהם בורא עולם… את המלחמות עם השווארצעס" (268).

הביקור של שני הצעירים מתחיל כמו עוד טיול מאורגן תחת הכותרת "פלשתין האותנטית לצעירים", אבל הופך בהדרגה לסוג של מסע להכרת החגור, להכרת פלשתינה על נופיה הערביים (כל היישובים הם בעלי שמות ערביים) ונופיה התנ"כיים והבראשיתיים, ובכל זאת גם לסוג של מסע שורשים המעניק לשניים הזדמנות להכיר יותר לעומק את היהדות החסידית על ריבוי פניה.

אם יש לרומן איזו שהיא מסקנה היסטורית, הרי היא ברורה: הישראלים לא היו מרוויחים דבר אילו הקימו את מדינתם באוגנדה. זו הייתה למעשה אותה הגברת בשינוי האדרת. גם שם היינו נשארים עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב. גם שם היינו נשארים מוקפים מכל עבר באויבים, שאמנם לא קוראים להם ערבים אלא בני שבט המסאי, אבל אויב הוא אויב. גם הפרדת הדת מן המדינה לא משנה באופן עמוק את החיים בישראל ולא תורמת לפתרון בעיות. מאידך גיסא, גם העצמאות שלה זוכים הפלשתינים אחרי השחרור מעול המנדט הבריטי לא הופכת אותם בהכרח למדינה מתקדמת הרבה יותר מכפי שהיא כיום. הפלשתינים תופסים אמנם את מקומה של ישראל כידידה מספר אחת של ארצות הברית באזור, אבל בשוליים צצות קבוצות של קיצונים הקוראות להשתחרר מעולם של האמריקנים והטמפלרים. יתרונם הבולט של הפלשתינים ברומן על אלה שבמציאות הוא בכך שהם דווקא ידידותיים מאוד לישראלים וליהודים, מחפשים את קרבתם ומחפשים גם לעשות איתם עסקים.

תיאורי הביקור בפלשתין, הנכתבים בגוף שלישי על ידי המספר, הם מעניינים, במיוחד החל מהמפגש הידידותי עם פלשתיני מהעיר יפא שמארח את שני הצעירים בביתם. אלא שהישראלים מנצלים לרעה את הכנסת האורחים שלו ושוכבים עם אשת איש – מעשה שהופך אותם לנרדפים ואת מסעם בישראל לוויה דולורוזה מרובת תהפוכות. הדבר מאלצם לחפש את קרבת המיעוט היהודי ולבקש את חסותו של הכוהן הגדול שלהם (דמותו וגם גינוניו זכו, כמדומה, להשראה מדמותו של אדמו"ר ידוע), אבל זה לא מתמסר להם בקלות – דבר המעניק לרומן אלמנטים לא רק של סאטירה אלא גם של ספר מתח.

הרעיון לכתיבת הרומן הוא ללא ספק שנון ואף מעלה את התהייה כיצד סופרים לא חשבו עליו עוד קודם לכן. אבני מקפיד על האמינות של הפרטים הקטנים, מדייק בתיאורי השירות הצבאי והחיים בישראל האפריקנית. הוא לא שוכח לשתול בעלילה שבט אפריקני שחובר ליהודים (מעין דרוזים מקומיים), וסיפור האווירה מסביב נשמע כמעט תמיד אמין. לא פותחים את הדלת כדי שלא ייכנסו זבובי הצה-צה; הרוח המערבית נושבת מאגם ויקטוריה; השקט מנצנץ ממעמקי מכרה יהלומים נטוש.

הרומן ברובו רהוט וכתוב היטב, אולם דווקא היומן שכותב אחד הצעירים (כפיר) על ביקורו בפלשתין, המשובץ בין הפרקים, אינו מצליח להתעלות לרמת יומן מסע באיכויות של פעם. זהו לעתים החלק הפחות שנון בעלילה, המתאר תיאור סכמטי או פולקלוריסטי מדי את הביקור ולא מעניק תובנות מעמיקות על ארץ ישראל.

"הרצל אמר" הוא רומן בחלקו מצחיק ובחלקו מעורר מחשבה. הביצוע של הרעיון, המבריק כשלעצמו, לא מגביה אותו למדרגה של ספר עקרוני כמשל, אלא בוחר בנתיב סאטירי יותר. זהו רומן יותר קישוני מאשר קאנוני. אבני, שהולך עד הסוף עם הדמיון הפרוע שלו, עדיין לא הולך עד הסוף כסופר. מן הרומן לא מצטייר א"ב יהושע, דויד גרוסמן או אשכול נבו חדשים.

"הרצל אמר" הוא רומן ראוי בהחלט המכבד את יוצרו ואת המדף. למרות קלילותו היחסית, הרי שבזכות מקוריותו הוא עשוי בכל זאת להתייצב בשורה אחת עם רומנים כבדי משקל יותר, המייצרים בסיכומו של דבר פחות עניין אצל הקורא, גם אם לכאורה הם עמוקים ואליטיסטיים יותר.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ז' בניסן תשע"ב, 30.3.2012