קשה לעשות מוזיקה חדשה ולהתבלט, אבל עבודה קשה ומוקפדת עשויה להשתלם ולהציע קולות חדשים. 
לבנת בן חמו מסמנת את מפת הכישרונות המבטיחים לשנה הקרובה

 היום, אחרי שברור לכולם שתוכניות הריאליטי המוזיקליות סיימו את תפקידן בעולם המוזיקה הישראלי כמי שמסמנות את השמות החדשים והמבטיחים, השאלה המרכזית היא מי יתפוס את מקומן – מהיכן תבוא הבשורה ומי יכוון זרקור אל המוזיקאים והמוזיקאיות ששווה לשים אליהם לב. בגלגלצ מספרים שמדי שבוע מתקבלים במערכת לא פחות מ־60 סינגלים חדשים, ואין ספק שצריך למצוא דרך להתמודד עם השטף הזה.

בעוד שיש מי שחושבים שהצמא למוזיקה חדשה לא שכך, נדב מנוחין, מבקר המוזיקה הישראלית של אתר וואלה, טוען שמוזיקה חדשה תהפוך להיות יותר ויותר פריט לאספנים או למכורים לדבר. יחד עם זאת, הוא מוצא גם פתח לתקווה.

“אולי תקום קבוצה חדשה שתגלה לעולם משהו על הקשר בין מוזיקה לחברה. אולי המאבקים החברתיים יצמיחו את השמות החדשים. שירים שרוכבים על רעיונות של פוליטיקת זהויות צוברים אוהדים שפעם לא שעו בכלל לכיוונה של מוזיקה כזאת. זה אגב תמיד היה ככה – בהיפ הופ, ברגאיי, בפאנק וברוקנרול: מוזיקה תמיד קידמה מאבקים ורעיונות חברתיים וכשלא עשתה את זה היא התנוונה. לכן התשובה חייבת להגיע מאנשים שמציעים אלטרנטיבה רעיונית, ולכן גם כל אמני האינדי שמדברים לעצמם על אסתטיקה היפסטרית ללא מהות ואמירה יחזרו למאורות שמהן הם באו בסוף“.

אז אולי המאבקים החברתיים יסמנו את השמות החדשים, ויכול גם להיות שהרדיו יתחזק ויחזור לימי הזוהר שלו כגוף תקשורת דומיננטי ומשפיע. ייתכן שברשתות החברתיות יצליחו למצוא דרך להתגבר על הביזור ולרכז תשומת לב באמנים בודדים, יכול להיות שהסלולר יביא את הפלטפורמה החדשה ואולי אפילו העיתונים יחזרו להיות מובילי דעת קהל. בכתבה הזאת ננסה אנחנו לתת את התרומה שלנו למאמץ המוזיקלי ולזהות מגמות עיקריות וכמה שמות בולטים שייתכן ש־2015 תהיה שנת הפריצה שלהם.

רוקנרול תימני

לפני מספר שבועות יצא אלבום הבכורה של שי צברי, "שחרית", ונדמה שהוא מסמן את תחילתו של יבול מזרחי חדש. השילוב בין רוק, מזרחית, השפעות אלקטרוניות, עיבודים תזמורתיים עשירים וקהל מגוון שלא ניתן לקטלג בקלות – תפס את האוזן של הישראלים וסלל את הדרך לעוד כמה אמנים שמשחקים עם המזרחיות שלהם ולוקחים אותה לכיוונים מפתיעים ומעניינים. המוזיקאים המזרחים הצעירים חיים בין העולמות – זה המסורתי בעל השורשים הדתיים והרבדים ההיסטוריים, וזה המודרני יותר שמבקש להיות מעודכן מבחינת תכנים, הפקה ועיבודים. ובין שני אלה הם מנסים להעניק לקהל שלהם גם את החאפלה השמחה וגם את העומק הרגשי והדמעה הנוסטלגית בזווית העין.

אחד השמות המסקרנים בגזרה המזרחית המתחדשת הוא לירון עמרם, בן 27. בימים אלה הוא עובד על אלבום בכורה בהפקתו של בנו הנדלר – מי שהפיק את האלבום האחרון של ברי סחרוף, לא פחות. כל ניסיון להגדיר ולתחם את המוזיקה שעושה עמרם מסתכן בצמצום של העושר שהוא מציע. כדי לא להסתבך שאלתי אותו איך הוא בעצמו היה מגדיר את המוזיקה שהוא עושה.

לירון עמרם. צילום: דנית רוט

"שאלת ההגדרה היא מורכבת מבחינתי, נראה לי שצריך לפתח קטגוריה חדשה. אם את ממש מצמידה אותי לפינה אז הייתי קורא לזה מוזיקת נשמה וקצב מזרחית, עם השפעות של אלקטרוניקה ורוקנרול".

עמרם גדל בפתח תקווה למשפחה ידועה בקהילה התימנית והוא בנו של אהרון עמרם – פייטן, מלחין ומשורר שעסק בין השאר גם בחקר הדקדוק ומסורת הקריאה התימנית מן התיג'אן. הוא התחנך במוסדות ממלכתיים דתיים – מדרשיית נעם, ישיבת עתניאל וישיבת שיח יצחק. עמרם מספר שהעיסוק שלו במוסיקה החל עוד בבית אבא.

"המוזיקה הייתה קיימת כבר בשנים המוקדמות דרך הקריאה בתורה בבית הכנסת והעובדה שהייתי הולך להופעות עם אבא. לאחר השחרור מהצבא התחלתי לכתוב חומרים חדשים, להפיק ולעבד שירים של אבא בתימנית ויצאתי לסיבוב הופעות ניסיוני שהתקבל באהדה. הופעתי כמעט כל שבוע במשך שנה וחצי. בעיקר בתל אביב ובירושלים אבל גם במועדוני הופעות בבאר שבע ובצפון. באיזשהו שלב התקבלה החלטה לפרק את ההרכב הישן ולעלות שלב".

האלבום, שהוקלט ברובו בלייב, יכלול גם שירים מקוריים וגם חידושים לקלאסיקות תימניות. סינגל כפול מהאלבום כבר יצא, ואתם יכולים לחפש ביוטיוב את הקליפ המעניין ל"השחר" ואת הביסייד "סאפרת" – עיבוד מחודש לשיר של אביו. יחד עם ההרכב שלצידו, "הפנתרים", עמרם ממשיך להופיע, והאלבום צפוי לצאת בקיץ הקרוב.

עוד מוזיקאיות שעובדות באהבה וביצירתיות עם השורשים התימניים שלהן הן A־WA, שלוש אחיות ממושב שחרות שבערבה שעושות מוזיקה תימנית בעיבודים חדשים. לירון, תאיר ותגל חיים הספיקו כבר להופיע בפסטיבלים בעולם ובארץ ואפילו לתרום קולות רקע לאלבום החדש של שי צברי. את האלבום מפיק להן תומר יוסף, איש הבלקן ביט בוקס והוא צפוי לצאת במהלך השנה הקרובה.

קולות שהושתקו

ומתימן לצפון אפריקה. נטע אלקיים, 34, מופיעה בשנים האחרונות עם שירים מתוך הרפרטואר השעבי (העממי) של יהדות מרוקו, בעיבודים חדשים. בשנה הקרובה ישנם שני פרויקטים של אלקיים בקנה: אלבום שהוא למעשה הקלטה של המופע הקיים שצפוי לצאת בפסח ואלבום מקורי שכולל שירים בשפה המרוקאית שכותבת אלקיים ומלחין בן זוגה, עמית חי כהן, בהשראת הרוח של המוזיקה המרוקאית. אלקיים חוזרת בשיריה אל ימי הזוהר והפאר של יהדות מרוקו, והמוזיקה שלה בהחלט יכולה לדבר לא רק אל חובבי הז'אנר אלא גם לחובבי מוזיקה באשר היא.

נטע אלקיים. צילום: עמית חי כהן

היא גדלה בנתיבות ולמדה במגמת מוזיקה באולפנת אבן שמואל, והיום היא חיה ויוצרת בשכונת הקטמונים בירושלים. לאורך השנים היא עברה בין כל מיני סגנונות מוזיקליים: החל משירי ארץ־ישראל, ג'אז, בלוז, ועד להקת רוק שהקימה. באף אחד מהם לא מצאה את עצמה, עד שהגיעה אל השפה המרוקאית.

"שרתי לאמא שלי שיר ליומולדת בשפה המרוקאית, ואנשים הגיבו בהתלהבות. הרגשתי שמצאתי את המקום שלי וגם סוג של ייעוד – כי אותם קולות הושתקו בזמנם ולא מצאו את הדרך החוצה. אני מאמינה בהשגחה, זה סוג של בחירה שצריך לעשות. כנראה הייתי צריכה להתבגר ואז הרשיתי לעצמי לפרוץ ולצאת החוצה. התחלתי לחפור ולמצוא עוד חומרים וגיליתי את העושר המוזיקלי ואת האוצרות שלצערנו לא כל כך החזיקו מעמד בארץ. את רוב המוזיקה אני מוצאת באינטרנט, וגם אצל האחים אזולאי בכיכר השעון ביפו, שדאגו להקליט וליצור תיעוד ארכיוני של כל האמנים המרוקאים שפעלו פה. יש אפילו אנשים שבאים במיוחד ממרוקו כדי לקנות אצלם תקליטים, כי יש להם חומרים נדירים".

בשנים האחרונות היא מופיעה בפסטיבלים שונים בארץ, מתל אביב ועד ירוחם. למרוקו היא הוזמנה כבר כמה פעמים, בין היתר לפסטיבל אטלנטיק אנדלוס שמארח אמנים מכל הדתות במרוקו, ואפילו לקראקוב היא הספיקה להגיע ולהתקבל בחום על ידי הפולנים.

בינתיים יש באזז מאוד חיובי בתקשורת וברשתות החברתיות בכל הנוגע לשמות שהוזכרו, כאשר השנה הקרובה תהיה מבחן הקהל: האם בדומה לדיקלה שלקח לה כמעט עשרים שנה לפרוץ מקהל אניני הטעם לקהל הרחב גם הם יישארו בינתיים הסוד הכמוס של מביני עניין, או שהם ידלגו על החומה בקלילות ויצליחו להגיע אל ההמונים למרות ואולי בזכות החדשנות והתעוזה.

היפהופ אתיופי רסמי

ומהגזרה המזרחית המתחדשת לגזרת ההיפ הופ הישראלי, שידע ימים טובים יותר וטובים פחות. בתחילת שנות האלפיים השטח בער עם סאבלימינל, שב"ק ס' והדג נחש, אבל מאז חלה דעיכה איטית ומתמשכת, כאשר רק הדג נחש מצליחים לשמור על מעמדם, הרבה בזכות כיוונים מוזיקליים חדשים ששילבו יחד עם ההיפ הופ המסורתי. כל זה השתנה ב־2014. בשנה החולפת פרץ לקדמת הבמה נצי' נצ', אחרי שנים של עבודת שטח סיזיפית, עם אלבום שני, "בור ועם הארץ", שכבש את הפלייליסט של גלגלצ.

יחד איתו יש עוד כמה אמנים שמצליחים להיות מאוד חזקים בהופעות, ברשת ובקרב קהילת חובבי ההיפ הופ, למרות שעדיין לא הוציאו אלבומים. למשל, בן בלאקוול בן ה־22 מקהילת העבריים בדימונה. לבלאקוול יש טונה כריזמה וכישרון, להיט יוטיוב כיפי ומדבק בשם "לבד במכונית שלי" ועוד קליפים מושקעים שהוא מביים בעצמו. כבר בגיל 15 הוא הקים לייבל משל עצמו, FAMO, ומאז הספיק להופיע בני יורק ובמועדונים בכל רחבי הארץ, מחיפה דרך תל אביב וכמובן גם בדרום שם הוא עדיין גר. במהלך השנה הקרובה אמור לצאת אלבום הבכורה של בלאקוול, “בן ישראל“, בהפקתו של אורי שוחט – מפיק העל של ההיפ הופ הישראלי ומי שהפיק גם את האלבום האחרון של נצ‘י נצ‘. אם לשפוט לפי השירים שכבר שוחררו לרשת, שעוסקים בצדק חברתי, שוויון זכויות ואהבה, זה כנראה הולך להיות אלבום פוליטי, סוער ומרגש.

בן בלאקוול. צילום: נדב דירקטור

ב“לבד במכונית שלי“ מארח בלאקוול את קפה שחור חזק – הרכב ראפ/היפהופ מגניב מנתניה. בהרכב חברים בני הדודים אילק סהלו בן ה־25 ואורי אלמו, 23, וגם הם חזקים מאוד ברשתות החברתיות. סביר להניח שאם תתעניינו אצל האחים הקטנים שלכם הם כנראה יכירו את השם. יש להם להיט גדול עם הכוכב העולה נצ‘י נצ‘־ “יהיה בסדר“־ שיש לו כמעט מיליון צפיות ביוטיוב, ועוד אחד לא פחות ממכר, “רק לעלות“. כן, אופטימיות זה שם המשחק אצל הצמד הכובש הזה.

קפה שחור חזק. צילום: משה נחומוביץ

הם התחילו כלהקה במתנ“ס המקומי, הופיעו בכל הארץ מצפון עד דרום ואפילו עשו שלושה סיבובי הופעות בארצות הברית, כאשר בין לבין העלו קליפים לרשת באופן עצמאי. בשירים שלהם אפשר לאתר לא רק קצב טוב אלא גם מסרים חברתיים וקשיים מחיי היומיום: “אני אתיופי רסמי, אל תאמר לא ידעתי, לתת לא רצו אז לקחתי, במלחמות הם עסוקים אני בשאנטי בעטתי“. הם עצמם מגדירים את המוזיקה שלהם כ“מוזיקה עם הרבה מסר חברתי ומוטיבציה, אבל בעיקר שמֵחה ומקפיצה“. את אלבום הבכורה שלהם מפיקים עמית שגיא מהתקווה 6 וגיא ראף גבריאלוב, הוא צפוי לצאת בסוף אפריל ומתארחים בו הרבה שמות מסצנת ההיפ הופ: איזי, נצ‘י נצ‘, סולג׳י, עידו בי וצוקי.

מזרחי, קצת אחרת

לעומת ההיפ הופ, במוזיקה המזרחית מרגישים כבר הרבה זמן את העייפות. את השליטה של הגדולים (אייל גולן, שרית חדד, ישי לוי ועופר לוי) קשה מאוד לערער ומצד שני אם אתה מציע משהו חדשני מדי הקהל מתייחס לזה בחשדנות. קשה להצליח ככה, לכן הרבה זמרים וזמרות מעדיפים לשחזר את המוכר. יש הצפה מתמשכת של יותר מדי זמרים שנשמעים כמו זמרים אחרים ולא תמיד ברור מה הערך המוסף שהם מביאים איתם.

איתי לוי מצליח להתבלט מעל כולם. נכון, יש עוד צעירים מוכשרים כמו חיים איפרגן, מתן גלילוב ועוד, אבל אם צריך לחשוב למי יש הפוטנציאל לפרוץ בגדול ב־2015 כמו שעשה פאר טסי בשנה החולפת, כנראה שאיתי לוי זה השם. לפני כמה חודשים יצא אלבום הבכורה שלו, "מה עובר עלייך", שבו נמצא להיט ענקי ויפהפה בשם "כמעט שיר אהבה" שצבר כבר יותר מ־6 מיליון (!) צפיות ביוטיוב, עם הפקה מבריקה ומעברים ייחודיים. עוד שירים חזקים מאוד ברפרטואר שלו הם "אף אחת אחרת" ו"ילדות של פעם" הנוסטלגי.

ההפקה בשירים שלו אינטליגנטית ויוצאת מהשבלונות שהרבה פעמים רגילים למצוא בגזרת הפופ המזרחי. סגנון השירה שלו מעודן ונקי והוא לא נשמע כמו אף זמר אחר, בניגוד לאחרים. הוא גם מקפיד שלא לקטלג את עצמו כמוזיקה מזרחית אלא כ"שילוב של מוזיקת עולם לצד מוזיקה אתנית" ואפשר גם להבין אותו. במציאות שבה למרות ההצלחה הגדולה של הזמרים המזרחיים עדיין יש באמצעי התקשורת מי שמנסה לגמד ולהגחיך אותה – לוי מנסה לדלג על המשוכות ולפנות לקהל הישראלי באשר הוא.

איתי לוי. צילום: ALEX & DAVID CREATIVE PHOTOGRAPH

הוא בן 27, גדל בשכונת שעריים לאם חד הורית, ומספר על עצמו שכל החיים הוא שר: בערבי קריוקי ובכל הזדמנות שהייתה. מההתבטאויות המעטות שלו בתקשורת משתקף בחור משפחתי, צנוע וחרוץ. ניכר שיש מחשבה מעמיקה במהלכי הקריירה שלו ובעיקר ניסיון מודע להתנהל בעולם המוזיקה בצורה איטית וזהירה: הרבה הופעות, וחרישה רצינית של השטח במקביל לעבודה אינטנסיבית ומחושבת באולפן. כנראה שככה עושים את זה, כי בחודשים הקרובים אמור לוי להופיע בזאפה הרצליה (23.3), בזאפה ירושלים (25.3) ובברלה בלהבות חביבה (9.4). בימים אלה הוא כבר עובד על אלבום שני שמתוכו יצא סינגל ראשון ומסקרן, "עוד יום", דואט מחוספס שלו עם מרגול – מהאמהות המייסדות של המוזיקה המזרחית. השיר עוסק בקשיים ובחוסר ביטחון עצמי – לא נושאים שכיחים בז'אנר. לוי ממשיך לבחור את החומרים שלו בקפדנות, ואפשר בהחלט להניח שהוא כאן כדי להישאר.

קטבים נמשכים לאמצע

כשסוקרים את שורות המגזר הדתי־לאומי בחיפוש אחר הישי ריבו הבא, אפשר למצוא את חנן בן ארי שהוציא לאחרונה את "ממך עד אליי" – סינגל ראשון ויפה מאלבום בכורה. את הסגנון אפשר להגדיר כסול־גרוב־יהודי עם נגיעות של מוזיקת פיוטים, שילוב של סלסולים מאבא הפייטן וגרוב של אלישיה קיז ואיימי ווינהאוס שיוצר סוג של צ'ט פייקר יהודי. מדובר בסאונד שמאוד חזק בפופ העולמי (סם סמית', ג'ון לג'נד) אבל עדיין לא הגיע לארץ. אולי עכשיו באדיבות בן ארי הוא יעשה עלייה.

חנן בן ארי. צילום: בועז נובלמן

בן ארי, 27, נשוי עם שלושה ילדים, גדל בקרני שומרון, הדרים לישיבה הגבוהה במצפה רמון, סיים את מסלול ההסדר בישיבה החסידית ברמת גן והיום גר באור יהודה. בחמש השנים האחרונות הוא מתפרנס ועושה שמח כסולן להקת קולות, מה שמאפשר לו מרחב כלכלי ליצירה המקורית שלו. במקביל הוא רץ בכל הארץ עם המופע המוזיקלי שכתב, "מתבגרים", שמיועד בעיקר לנוער והורים. בסוף הקיץ אמור לצאת אלבום הבכורה של בן ארי, בהפקת אייל מזיג, חבר להקת הדורבנים בדימוס שהפיק גם לקובי אפללו ושלמה גרוניך.

עוד הרכב מסקרן הוא צינורות, צמד פולק־רוק עם השפעות אלקטרוניות שהוציא לאחרונה את השיר ״נתחיל הכל מחדש״, סינגל ראשון מתוך אלבום הבכורה שלהם שנתמך על ידי הקרן לעידוד היצירה של אקו"ם. צינורות הם אמיתי בן־נון, 30, וליאור זיסמן, 36. שניהם פלרטטו עם המוזיקה לאורך השנים, הופיעו והוציאו אלבומים בנפרד ובשנים האחרונות החליטו לאחד כוחות. הם ירושלמים ואנשי משפחה, נשואים עם ילדים. בן־נון חוזר בתשובה, זיסמן חילוני מוצהר.

צינורות. צילום: אביעד זיסמן

"אני אדם חילוני לחלוטין", הוא מספר, "בחרתי להתחתן בחתונה אזרחית ולמול את בני הבכור בתהליך רפואי ולמרות זאת אני מרגיש יהודי שמחובר אל הנרטיב ואל הממדים ההומאניים של היהדות. אני ואמיתי חולקים עולם מושגים משותף ומאוד דומים בהשפעות התרבותיות ובמקורות ההשראה, ויחד עם זאת מושכים אחד את השני אל איזשהו אמצע – אמיתי גרם לי להתנקות מתפיסות עולם ציניות ואני מנגד גרמתי לו לחזור להתעסק ביצירה שמושפעת ממקומות יותר אפלים בנפש".

הקוטביות הזו מקבלת ביטוי ביצירתם המשותפת שעוסקת בתכנים של זרות מול שייכות, ייאוש לצד תקווה ואמונה בצל הספק, עם השפעות תנ"כיות. על האלבום הם עבדו בשנתיים האחרונות עם המפיק אורי זך, שהפיק גם למירי מסיקה ולרוני דלומי. תוך כדי העבודה על האלבום שצפוי לצאת בקיץ הקרוב הם הופיעו בירושלים ובתל אביב במקומות כמו צוזאמן, בית אביחי ואברם בר ז"ל ואפילו הספיקו לכתוב שני שירים לאלבום האחרון של מירי מסיקה.

עבודת שטח

ולסיום, קאנטרי. סגנון מאוד פופולרי בארצות הברית, שעד לא מזמן לא ממש תפס בארץ. אלא שיכול להיות שעם ההצלחה בישראל של זמרות כמו טיילור סוויפט ולהקות כמו ליידי אנטבלום, כנראה שהגיעה השעה לקאנטרי עברי, ישראליאנה, על משקל אמריקנה, אם תרצו.

להקת ג'יין בורדו מתייצבת בדיוק על המשבצת הזו עם אלבום הבכורה שלהם שיצא בנובמבר האחרון, והוא נשמע בדיוק כמו שאפשר לדמיין: אקוסטי, אינטימי ובעיקר נעים. טריו הפולק־קאנטרי כולל את דורון טלמון הסולנית, מתי גלעד ואמיר זאבי. יש להם כבר שיר אחד שמושמע היטב בתחנות השונות ויש לו פוטנציאל להפוך ללהיט: "איך אפשר שלא". ההרכב התגבש דרך ההיכרות שלהם בלהקה צבאית ובבית הספר למוזיקה "רימון". גם הם לא הסתפקו בהקלטת אלבום, אלא הופיעו בשלוש השנים האחרונות בכל מקום אפשרי שקונטרבס יכול להיכנס אליו. הם ממשיכים בסיבוב ההופעות שלהם ואם בא לכם לקפוץ אז הם יגיעו לאוזן בר בתל אביב ב־27.2, לסירופ בחיפה ב־9.3 ולצוללת הצהובה בירושלים ב־24.3.

ג'יין בורדו. צילום: חן תמרי

אם יש מכנה משותף לכל השמות המבטיחים כאן, זה עבודת השטח. כל האמנים שנזכרים כאן מופיעים שנים, צוברים רפרטואר עשיר ומתבשלים לאט ובטוח. ההופעות יוצרות גם הייפ, ששילוב שלו יחד עם תשומת לב מהמדיה התקשורתית יכול להיות מפתח להצלחה. גם דןדן מטיוק, עורך מוזיקה בגלגלצ, מסכים שצריך בסיס איתן ויציב כדי לתפוס וגם לשרוד.

"ההיפ הופ הישראלי מייצר תשתית טובה לקהל שלו דרך הרשת וההופעות. כמובן גם המוזיקה המזרחית וגזרת הרוק הכבד. דווקא נישות צריכות לייצר את ערוצי הקיום שלהן בעצמן כי הן לא יכולות לסמוך על זה שיזמינו אותן לתוכניות אירוח וישמיעו ברדיו. אז הם מייצרים סרטונים, בלוגים, תרבות של עצמם במו ידיהם, ואז כשיש התעניינות מהממסד זה כבר נופל על מערכת משומנת ויציבה".

עוד נקודה שצריך להדגיש היא ההקפדה על ההפקה, ויישור קו עם מגמות עיבוד והפקה בינלאומיות. מי שרוצה באמת לחדש ולתפוס את האוזן כבר לא יכול לחפף. מילים ולחן חזקים זה לא תמיד מספיק, צריך שילוב שלהם יחד עם עבודת אולפן יצירתית ומעודכנת. כנראה שלהיות אמן אמיתי, גם בעידן האינטרנט המהיר, זה תהליך ארוך שיכול לקחת שנים אבל בסופו של דבר גם להיות משתלם.

לבנת בן חמו היא שדרנית, קריינית ומנחה. משדרת את “נעים“ בגלגלצ ואת “ציפורי לילה מוזיקליות“ בגלצ

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' א' אדר תשע"ה, 20.2.2015