תופעת הרווקות המאוחרת הביאה להקמתם של מכונים וסדנאות המבקשים לתת מענה. מטפלים מכל המגזרים מנסים לאתר את הגורמים לתופעה ואת המצוקות המשותפות, וגם להציע כיווני פתרון

בשנים האחרונות, עם עליית גיל הנישואים ועם השיעור ההולך וגובר של רווקים ורווקות, מתפתח ענף שלם שמבקש להתמודד עם תופעת הרווקות: בתי ספר לזוגיות, סדנאות למציאת בני זוג, ומאמנים אישיים המציעים עזרה לרווקים ולרווקות, מסייעים להם לפתח את כישורי הזוגיות שלהם ומאתרים יחד איתם את הסיבות שבגללן החיפוש אחר זוגיות נתקע. לכולם מטרה אחת, וכולם מגדירים את ההצלחה באותו אופן – נישואים ויציאה מן הרווקות. הם גם מעידים על כך שתופעת הרווקות המאוחרת כבר מזמן איננה נחלתו של הציבור הדתי–לאומי בלבד: גם בציבור החרדי וגם בציבור החילוני מתמודדים גברים ונשים בגילים מבוגרים עם הקושי למצוא זוגיות. הסיבות לקושי הזה משתנות ממגזר למגזר; גם הפתרונות אחרים – אך המצוקה והכאב דומים.

מחקר על נישואים שערך אריאל פינקלשטיין עבור תנועת "נאמני תורה ועבודה" שופך אור על תופעת הרווקות המאוחרת. ממצאי המחקר מראים שבקרב גברים ישראלים ילידי 1973–1988, עד גיל 30 התחתנו 87 אחוז מהגברים החרדים, 68 אחוז מהגברים הציונים–דתיים ו–47 אחוז מהגברים החילונים. בקרב נשים, עד גיל 30 נישאו 89 אחוז מהנשים החרדיות, 78 אחוז מהנשים הדתיות–לאומיות ו–63 אחוז מהנשים החילוניות. תופעת הרווקות המאוחרת אם כן איננה תופעה שולית; היא מדירה שינה מעיניהם של רווקים ורווקות משלושת המגזרים, ומעודדת אותם לפנות לעזרה.

איור: נעמה להב

בין חיתולים להוליווד

אוריאל ויינברגר הקים לפני שנים אחדות את "בית הספר לזוגיות". באתר האינטרנט מתגאים אנשי הארגון בלמעלה ממאה חתונות שיצאו משורותיו. ויינברגר, בן 38, מאמן בשיטת דמיון מודרך ומייסד בית הספר "הגפן" למציאת זוגיות מאושרת בטווח קצר, מציע ליווי אישי וסדנאות, ועובד בעיקר עם הציבור הדתי–לאומי. מגיעים אליו בעיקר גברים בני 27 ומעלה, ונשים בנות 25 ומעלה. אחרי גיל ארבעים, הוא אומר, כבר כמעט לא מגיעים אליו.

"רווקים ורווקות שאני פוגש מספרים בעיקר שאין להם מספיק הצעות רלוונטיות", הוא אומר. "בחלק מהמצבים הם נמצאים בתוך קשר, אבל הם אובדי עצות: הם שואלים איך לקדם את הקשר לעבר זוגיות מאושרת וחתונה. בהכללה, אני מגלה הרבה פעמים מציאות שבה אנשים לא רואים את הפוטנציאל שטמון בכל מיני סיטואציות. אם, למשל, בחור פגש מאה בחורות ותשעים מתוכן לא היו יפות בעיניו, הוא עשוי לחשוב שאין מספיק נשים יפות בעולם, ואילו אני אנסה להראות לו שאם הוא אמר על תשעים אחוז מהנשים שהוא פגש שהן לא יפות, כנראה שהוא מסתכל מפרספקטיבה שגורמת לו לראות אותן כלא מספיק יפות בעיניו. הבעיה היא לא אצלן, אלא אצלו.

"אני מוצא שיש לאנשים מנגנוני הגנה מפני זוגיות", ממשיך ויינברגר. "חלקם קשורים לטראומות מהילדות, וחלקם בהשפעת התרבות. לא מעט אנשים חווים זוגיות בהקשרים שליליים, וזה גורם להם באופן לא מודע להתגונן מפניה. במקום להתמודד עם הדבר עצמו, מנגנוני ההגנה מנפחים את הבעיה הרבה מעבר לממדים האמתיים שלה. גם דימוי עצמי נמוך גורם לאנשים לרצות פחות בזוגיות. הסיפור שמישהי מספרת לעצמה על עצמה הוא גם הסיפור שהיא מספרת לבחור בדייט, בלי מילים".

בעיני ויינברגר, תופעת הרווקות המאוחרת קשורה גם להתקדמות הטכנולוגית. "לפני מאה שנה, כמעט לא היה דבר כזה רווקות מאוחרת", הוא אומר. "היום זה נפוץ יותר ויותר. ככל שאנחנו מתקדמים יותר, יותר אנשים מתקשים למצוא זוגיות. שיהיה ברור: אני לא שולל את הקדמה, אבל אני כן חושב שצריך להצביע על תופעות הלוואי שלה. קח דוגמה פשוטה כמו אמצעי תקשורת: כשאני יצאתי עם אשתי לפני קרוב לעשרים שנה, אם הייתי רוצה לשלוח לה הודעה בטלפון הסלולרי, זה היה עולה לי כמעט שקל וחצי. הייתי צריך לחשוב פעמיים לפני ששלחתי הודעה. היום ההודעות הן בחינם, הווטסאפ חינם, הכול זמין ונגיש, ולכן הערך שלו ירד. כבר לא מחכים להודעה או מתלבטים אם לשלוח. הכול הרבה יותר קל וזמין, ולכן גם פחות מרגש".

גם הדימויים התרבותיים של חיי הנישואים מקשים על מציאת זוגיות. ויינברגר מדבר על שני דימויים שונים – האחד רואה את הזוגיות כקשורה בעיקר לטרחה סביב גידול ילדים, והשני מצייר את הזוגיות בצבעים הוליוודיים, כפרויקט אולטימטיבי של מציאת אושר ושל הגשמה עצמית. "המשוואה האחת טוענת שזוגיות שווה חיתולים", הוא אומר. "אדם שתופס ככה את הזוגיות לא ממש ירצה למצוא זוגיות. התפיסה של זוגיות כחיתולים מושרשת בתרבות שמעצימה את האני ואת ההגשמה העצמית. אלה דברים חשובים, אבל הם לא בהכרח עוזרים למצוא זוגיות. הצד השני הוא כשאדם מצפה שהזוגיות שלו תהיה כמו בקולנוע, גם אם יהיה לו דייט נחמד וכיפי, זה עדיין לא יהיה מרגש כמו בסרט, והוא לא ירצה להמשיך הלאה".

בעיה תודעתית

ויינברגר טוען שבעיית הרווקות האקוטית ביותר נמצאת דווקא בציבור הדתי–לאומי. "רווקים חרדים לא מצפים לזוגיות הוליוודית ורומנטית, בין היתר בגלל שפרק הזמן בין הפגישות לבין ההחלטה להינשא הוא מאוד קצר. בציבור החילוני, לעומת זאת, כל העניין של ההחלטה להתחתן וההתחייבות לטווח ארוך פחות נוכח. רווקה חילונייה תחליט להתחתן אחרי תקופה ממושכת שבה היא חיה יחד עם בן זוג, ובדרך כלל זה יהיה לצורכי מיסוד המשפחה והרחבתה. הרווק הדתי–לאומי נמצא בתווך בין שני אלה. מה שמעצים את הבעיה הרבה פעמים הוא הנטייה לחשוב שכדי להוציא מישהי מהרווקות, כל מה שצריך זה להמשיך להציע לה הצעות. אם היא פגשה עד כה 100 גברים, נציע לה את הגבר ה–101, וכך היא תמצא אהבה. מרוב מצוקה ממשיכים עם עוד מאותו הדבר, ולא חושבים לעומק. החכמה היא לא להמשיך להציע בני זוג פוטנציאליים, אלא לטפל בבעיה מהשורש".

מה אתה מציע?

"יש כמה רמות של שינוי. ברמה הראשונית, חשוב ללמוד איך להגיע לדייטים. יש אנשים שפוגשים כל אחד שמציעים להם. במצב כזה, אדם הופך להיות 'מכונת דייטים': הוא מגיע לפגישות עייף ומותש, וכבר אין לו כוח. מכונת הדייטים יודעת לייצר דייטים, אבל היא לא בהכרח יודעת לייצר זוגיות וחתונה. אם מישהו לומד לא לפגוש כל אחד שמציעים לו, אלא לבחור בקפידה, הוא יבוא לפגישה באנרגיה גבוהה, באופן שיאפשר לקשר להצליח.

"ברמה העמוקה יותר, אני מנסה לדבר עם רווקים ורווקות שאני פוגש על איך אנחנו תופסים זוגיות, מה היא בעינינו. אם, כמו שאמרנו קודם, גבר מסוים חושב שזוגיות שווה חיתולים, אני לא אופתע אם במקביל הוא ייתקל בבעיה הבאה: הוא פוגש הרבה נשים, אבל פוסל כל אחת מסיבה אחרת – אחת לא מספיק יפה, אחרת לא מספיק חכמה והשלישית לא מספיק רגישה. כל הבעיות הללו לא נעוצות בנשים שהוא פוגש, אלא בכך שהתודעה שלו תופסת זוגיות כמשהו שמאיים על החופש, שגוזל ממנו את האושר – במקום התפיסה שזוגיות היא שותפות, קִרבה, אהבה וחום. לכן הוא פוסל כל מי שהוא פוגש. כשאדם מכוון לצדדים החיוביים של הזוגיות, הוא מפסיק לחפש את הפגמים בזולת".

לפתח חשיבה זוגית

אודיה שרה אסולין, בת 43, עובדת סוציאלית קלינית ומאמנת זוגיות, הגיעה בגיל 35, כרווקה, למרכז "הכול יחסים" בניהולם של יעל וארי לב–אור, שעוסקים בהנחיית סדנאות זוגיות. לאחר שנתיים היא נישאה, והחליטה לעסוק בתחום כדי לסייע לרווקים ולרווקות אחרים. "אמרתי לעצמי שאם אצליח להתחתן, אני מעבירה את זה הלאה", היא אומרת. "ב'הכול יחסים' קיבלתי כלים פרקטיים, והיום אני מיישמת אותם בעבודה עם רווקים. האתגרים שעומדים בפני רווקים חילונים דומים מאוד לאלו של רווקים דתיים. הרבה פעמים החוויה היא שעד גיל 30 נהנים, לוקחים את הזמן, לא נלחצים, וכשמגיעים לגיל 30 השעון מתחיל לתקתק ושום דבר לא קורה. מסביב יותר ויותר אנשים מתחתנים, והאפשרויות מצטמצמות. בגיל הזה אנשים מתקשים להביא את עצמם לשאוף לזוגיות ולצאת מהחשיבה הרווקית. הם יעדיפו להמשיך ולחפש אופציה יותר טובה, במקום לקפוץ למים".

אסולין, שבאה מבית דתי, מסתייגת מהניסיון לחפש גורמים לתופעת הרווקות המאוחרת. "יש לי אמירה מיסטית בנושא", היא אומרת בחיוך. "אני חושבת שיש כאן ניסיון אדיר של הדור. זה לא תלוי בשום דבר ואף אחד לא אשם בזה – זה פשוט משהו שהקב"ה שם כהארד קור של ההתמודדות בדור שלנו. יש כמובן גם סיבות תרבותיות והיסטוריות: בעבר פחות חיפשו אושר, ובעיקר חיפשו יציבות ובניית יחידה משותפת, והיום קשה לאנשים לוותר על אהבה והגשמה עצמית. אנחנו רוצים שהקשר יהיה הכי טוב שאפשר, אבל זו מין חותמת שאף פעם לא נוכל באמת לקבל".

בסדנאות שלה מנגידה אסולין בין חשיבה רווקית לחשיבה זוגית. "אדם שחושב חשיבה רווקית יעדיף לעשות הכול לבד: להגיע בכוחות עצמו, להיות חופשי ולא להיות תלוי, לא להתפשר. חשיבה זוגית, לעומת זאת, היא חשיבה שמוכנה גם להתפשר, להבין שלא כל דייט חייב להיות מושלם, שמותר גם להיות תלוי באחר. בנוסף, אני מנסה ללמד איך לנהל דיאלוג פורה. לא פעם אנחנו מגיעים לפגישה כל כך דרוכים ועסוקים באיך להתנהג ואיך לא, וזה מקשה על היכולת לתקשר. צריך לאפשר מקום, ולא להתכווץ".

אסולין פוגשת רווקים דתיים כמו גם רווקים חילונים, ומצביעה על ההבדלים בין הרווקים משני המגזרים. הדתיים מגיעים אליה בגילאי 30–32, ואילו החילונים מגיעים בגילאים מבוגרים יותר 38–42. "אנשים פונים אליי בעיקר כי הם מרגישים שהם לא מסתדרים בעצמם", היא אומרת. "הדתיים מרגישים את הלחץ להתחתן כבר בגיל 20, ופונים אליי לפעמים כבר בגיל 28, ואילו החילונים מגיעים אחרי שהם כבר מתייאשים, אחרי שנים של ניסיונות, לקראת גיל 40. אישה חילונייה אחת אמרה לי שיש לה את הטלפון שלי כבר כמה שנים, אבל היא לא העזה להגיע. למרות שהפער הוא בעיקר בגילים שבהם פונים לעזרה, לרוב הקשיים דומים. מה ששונה לפעמים הוא הפתרונות: רווקים חילונים בעיקר רוצים לבסס קשר כדי לגור יחד או להביא ילדים. הצד הרשמי של הנישואים פחות מעסיק אותם".

פערים בין הציפיות

גם בציבור החרדי יש מודעות בשנים האחרונות לתופעת הרווקות המאוחרת. "במיינסטרים של הציבור החרדי, הבחור מאז ומעולם הוא בחור ישיבה שיושב ולומד, והבחורות לומדות בסמינרים. בגילאי 19–20 מתחילים השידוכים, ואם זה מצליח – הכול בא על מקומו בשלום", אומרת אסתר, בעצמה רווקה מעל גיל 30 ופעילה חברתית בנושא שידוכים במגזר החרדי. "מי שמפספס את הרכבת הזו מאיזושהי סיבה, נתקע. הוא כבר לא במסלול. אין בציבור החרדי שום מענה לבחורים או לבחורות שהגיעו לגיל 24 ולא התחתנו. בחור שיבחר לצאת מהישיבה בגיל הזה וללמוד מקצוע ייחשב לסוג של מורד ויסולק מהישיבה, וזה ישפיע גם על השידוך שלו, ולכן הרבה פעמים הוא בוחר להישאר בישיבה, והוא נתקע שם.

אז יש כאן חלון הזדמנויות מאוד צר.

"כן. היום כבר מכירים את התופעה וערים לה, והרבה גברים חרדים יוצאים לשוק העבודה וכך גם משווים את מעמדם למעמדן של הנשים החרדיות. אבל אז נוצר פרדוקס: בחורות שלמדו במכללה ויצאו לעבוד עדיין מושפעות מהאידיאל של בחור הישיבה הלמדן. הן מאמינות בזה, זה החזון שלהן. ולכן, כשהן פוגשות בחור בן גילן שהלך ללמוד מקצוע במקום להישאר בישיבה, הן לא מעוניינות בו. רק בגיל 28–29 הן מתחילות להתפשר. אבל לפני כן, כל הבחורים שתפסו את עצמם בזמן והבינו שייעודם בחיים הוא לא להיות בישיבה אלא ללמוד מקצוע, והם עשו את זה והתקדמו – מתקשים למצוא שידוך, כי הבחורות עדיין רוצות את העילוי.

"באופן כללי, אני לא מאמינה שאנשים לא רוצים להתחתן. זה קיים, אבל בשוליים. אם הבחור מאוד טוב או הבחורה מצוינת, למה לא להתפשר? אף בחור או בחורה לא עונים במאה אחוז על כל הצרכים. נפגשים, מדברים ומתקדמים הלאה".

לאחרונה הייתה אסתר מעורבת בהקמת מיזם השידוכים "גפנים" מיסודו של הארגון החרדי "אגודה אחת". מדובר בתוכנת מחשב שאליה הכניסו שדכנים ושדכניות חרדים נתונים על רווקים ורווקות שהם מכירים, וכך יכולים רווקים להירשם לתוכנה, למלא פרטים בסיסיים על עצמם, ולמצוא שידוך. אסתר אומרת שהיוזמה נולדה בעקבות המציאות של רווקים ורווקות שעוזבים את המסגרות החרדיות, אז הם גם נדחקים מן התודעה של השדכנים.

"אחרי שהבחורות עוזבות את הסמינר, הן כבר לא כל כך שומרות על קשר עם החברות שלהן, והרווקות מביניהן נופלות בין הכיסאות. הבחורה עזבה את הסמינר, אף אחד לא חושב עליה, ואם היא יצאה לעולם העבודה החילוני – מי יציע לה הצעות? היא מוצאת את עצמה מתקשרת לשדכנים, וזה לא תמיד נעים, וכל התהליך מתעכב. המחשבה שלנו הייתה שבמקום לפגוש את הרווקים במצוקה של גיל 26–28, ננסה לאתר אותם בגיל צעיר יותר, בין 21–25, וכבר אז להציע להם שידוכים בדרך קצת אחרת. הפתרון שאנחנו מציעים דומה מאוד לשידוך בדרך המסורתית, אבל קצת יותר 'לייט'. במקום לשבת לפגישה עם שדכנית שמדפדפת בפנקס, נרשמים למאגר באינטרנט".

לעבוד זו לא בושה

האם רווקים ורווקות בציבור החרדי מתרחקים עם השנים מאורח החיים החרדי?

"יש תופעה כזו, והיא מתבטאת גם בנושא הזוגיות. הרבה פעמים, ככל שהגיל מתקדם, הרווקים קצים בחיי החרדיות המסורתיים של שדכנית, כללי פגישות ושידוכים, ומחפשים את הזרימה: לדבר בטלפון, בהודעות, לא להגיע לפגישה עם כובע וחליפה. בהקשר הזה, אני שמרנית – אני לא מאמינה שבמצב כזה אפשר להתייחס ברצינות לפגישות. אווירה כזו מובילה אנשים להישאר באותו מצב, להתרגל לרווקות. זה קורה בעיקר אצל גברים. אצל נשים קורה תופעה אחרת: הן בעיקר חשות תסכול מזה שהן לא מתחתנות, ולכן הן משקיעות את האנרגיות בקריירה. זה לא שהקידום בעבודה הוביל לרווקות המאוחרת, אלא להפך: הרווקות המאוחרת והתסכול הובילו לשקיעה בעבודה, וממילא לקידום.

"אנחנו נמצאים רק בעשור הראשון של תופעה שהולכת ומתרחבת", אומרת אסתר. "אפשר אולי לחשוב שבעיית הרווקות שאני מדברת עליה היא טכנית – חוסר בהצעות או פער בגיל – אבל יש כאן בעיה מהותית: מחנכים דור שלם לאידיאל שאי אפשר להגשים אותו. שלא יהיה ספק: אני מאמינה בחינוך החרדי, אבל אני גם חושבת שאם בחור לא מתחתן בגיל 22 צריך לתת לו מענה, ולא פשוט להגיד לו להישאר בישיבה בכל מחיר. אני לא חושבת שיהיה נכון להצהיר שכולם צריכים לצאת לעבוד, אבל זה כן צריך להיות פחות 'בדיעבד', במיוחד אם מדובר במישהו שכולם סביבו התחתנו ונהיו אברכים, ולו אין מה לעשות עם עצמו.

"אני יכולה לספר לך על עצמי. בגיל 29 הסכמתי בפעם הראשונה להיפגש עם מישהו שהוא לא בחור ישיבה. הרגשתי עצב גדול, ושאני משלמת מחיר כשאני עושה את זה. היום, לעומת זאת, אני אומרת לכל בחורה שאני מדברת איתה שלצאת עם בחור שלומד ועובד זו לא פשרה, אבל מבחינתה זה כאילו אמרתי לה ללכת ולעבוד עבודה זרה. הרבנים צריכים לומר לבחורות שזה לא סוף העולם אם הן תתחתנה עם בחור ירא שמים שיצא לעבוד. נדרש כאן שינוי מהותי".

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, י"ב באב תשע"ז