תלושים בודדים מוצאים להם בית בחווה קטנה בגליל, שגם בעליה – זוג עקורים מגוש קטיף – חשים תלושים בעולמם. ספר בתדר אחר

 גם ציפור

יעקב צ' מאיר

הקיבוץ המאוחד, 2012, 156 עמ'

בחדר פנימי, נטול-חלונות, עומד שולחן מכוסה חול ועליו דגם זעיר, עשוי מקרטון ומפלסטלינה, של גוש-קטיף טרם חורבנו. החדר-לפנים-מחדר הזה נמצא בבית העץ של בני הזוג עזרא ושולמית, שנעקרו ממושב גדיד שבחוף עזה ומגדלים כעת עזים בחווה קטנה בהרי הגליל.

גיבוריו האחרים של רומן הביכורים העדין והיפהפה הזה מעולם לא התגוררו בגוש קטיף, אבל גם הם מהלכים בעולם כמי שנעקרו מאדמת חייהם. כאילו בלבו של כל אחד מהם – ואולי בלבו של כל ישראלי בן תקופתנו – שוכן, בחדר-לפנים-מחדר חשוך ונסתר, מין גוש-קטיף שכזה שהיה ואיננו עוד.

"גם ציפור מצאה בית", מרגיע משורר תהלים, אבל איש מגיבורי "גם ציפור" של יעקב צ' מאיר אינו מוצא לעצמו בית. בתי גוש קטיף נהרסו, טילי מלחמת לבנון השנייה מאיימים להרוס את בתי היישובים בצפון הארץ, ומבין קרשי רצפת המרפסת של עזרא ושולמית מגיח נחש ארסי. ההתנתקות מוצגת כאן לא כמאורע חד פעמי שהתרחש בישראל בקיץ תשס"ה, כי אם כמצב קיומי קבוע. בשורשים חשופים, שהתנתקו מקרקע גידולם ואינם מצליחים להיאחז, מרחפות דמויותיו של מאיר במרחבי יצירתו תוך שהן נוגעות ולא נוגעות זו בזו, נוגעות ולא נוגעות באהבה, נוגעות ולא נוגעות בחיים.

עזרא המזוקן והשתקן, שעקר את עצמו מדרום אמריקה ועלה ארצה והשתרש ונעקר, אינו מסוגל לישון בלילות בגלל תחושה שהוא מוכרח "להשגיח". כשהוא נשאל על מה עליו להשגיח, הוא משיב: "על הכול". אשתו שולמית מטפחת את חוות הבודדים שהקימו לאחר הגירוש, אבל משתוקקת "לנסוע לכל מיני מקומות, מקומות אחרים לגמרי שאף אחד לא מכיר אותי בהם ושמדברים בהם בכל מיני שפות משונות שאני לא אבין מילה". לקול שתיקתו הכבדה של בעלה היא מפנטזת על החירות העצמית שיעניק לה מסעה הנכסף: "אני רוצה שכל מה שידברו מסביב יישמע לי כמו צפצוף של ציפורים… שאני אהיה לגמרי לבד אבל שכל הזמן יהיו שם אנשים ורעש", והכי חשוב: "כשאני אהיה שם, אם מישהו ישאל אותי מי אני, אני אגיד כל פעם משהו אחר לגמרי. לאחד אני אגיד שאני וטרינרית ולמישהו אחר אני אגיד שאני ספרית, שאני גרושה שלוש פעמים, שאני ילדה מאומצת…".

אל חוות הבודדים הנידחת מגיעים בודדים נוספים: צדיק מסתורי וחולה בוחר לבלות במקום את ימיו האחרונים. נעמי, צעירה נסערת שנתקעת בפתח בית העץ בגלל גלגל מפונצ'ר, נשארת למשך אותם ימים אחרונים. ואריאל, צעיר תלוש ואבוד, שהבית הכי יציב בחייו הוא בית החולים הירושלמי שבו מאושפז כעת אחיו הקטן. כל אחד מהם בודד מרצון, אבל כל אחד מהם זקוק למישהו שישאל אותו מי הוא ושיגיד לו מי הוא לא.

גם ציפור מצאה בית, אלא שכאן מרעימים פגזים בשמי הבית הלאומי ואת הבית הפרטי לוחכת אש. נעמי רוצה להתחתן, אבל היא נפרדת סדרתית מכל בחור שמעוניין בה, ונוטה להיפרד גם מעבודתה באוניברסיטה כאחראית על חוות גידול נמלים לצורכי מחקר. גם הנמלים שהיא אחראית עליהן אינן יודעות כי קירות ביתן שקופים, וכי כל מעשיהן צפויים מראשית ועד אחרית. וכמו עולם הנמלים, גם המשפחה שלה מורכבת מנשים בלבד: נעמי, אמא, סבתא. אבא ברח לסינגפור, וכשביקרה אצלו למדה נעמי לומר באנגלית-סינית: "לייס קייפוין טא-צ'י", שפירושו "בוא נשמור על קשר". אבל לשמור על קשר היא לא למדה, ובשנה שעברה אף השתתפה, כחיילת בצה"ל, באריזת מיטלטליהם של תושבי גוש קטיף שגורשו מבתיהם.

"למה לא אפו את הילד הזה עד הסוף לפני שהביאו לי אותו?" שואלת את עצמה אמא של אריאל. בינתיים שוכח בנה בן ה-24 להתייצב לעבודתו בחנות הספרים, כיוון שהוא שקוע ב"שיחה" עם בניין אפור אשר "שני חלונותיו זוג אישונים מרובעים". הוריו עומדים להתגרש, אחיו הקטן מתנגש במכונית נוסעת, והבניין האפור הוא היחיד שבאמת מקשיב לדברי אריאל. כאשר הבניין מקשיב, אריאל רואה איך הוא "עוצם חלון אחד כדי מחצית, רוכן אליו והאנטנות שעל ראשו מקשקשות בהבנה".

גם געגועים לבניין אריאל יש כאן, שהרי בניגוד לציפור, אפילו הקב"ה אינו מוצא לעצמו כרגע בית לשכון בו. ויעקב מאיר שייך לדור חדש של כותבי שירה ופרוזה, שהבורא הנעלם בעולם מופיע ביצירתם לא רק בקול חוצב להבות אלא לפעמים גם בשיא השקט והעדינות, בשיא המיניה-וביה, בשיא הזרימה הטבעית: "חוט דקיק של חסדים נמשך עכשיו מכיסא הכבוד ומאיר באור עדין, בוקע רקיעים. רקיע שביעי ואז רקיע שישי וכן הלאה בסדר יורד. כשהחוט מגיע אל אריאל הוא מכה בקדקודו בלחישה ונקשר בו".

כדי ליהנות כראוי מן הספר הדק הזה, דק תרתי משמע, יש להתנתק מעט מן הרעש הרגיל ולהתחבר אל התדר המיוחד, השונה, שבו מאיר משדר כאן. להתכוונן לסיפור שלו, שהוא סיפור על איך זה להיות.

ככה זה להיות. ככה זה "להתגעגע למילים עצמן", כמו שאומרת שם אחת הדמויות. ולדבר, כמו דמות אחרת, דווקא ללא מילים כלל. אין בספר הזה פתרון לכל מתיישב, אבל יש בו אפשרות לתיקון ויש בו הומור. וכשההורים שואלים את הרופא על סיכויי ההחלמה של בנם, "הרופא מסביר את המצב ולסיכום אומר: 'זהו, זה המצב'".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ב' בתמוז תשע"ב, 22/6/12