הרב מוירצבורג, מגדולי רבני גרמניה במאה ה–19, תמך בניצני הפעילות הציונית ועמד בראש המתנגדים לרש"ר הירש ולדרכו שצידדה בהפרדת הקהילות היהודיות. יארצייט למורה דרך שנשכח

בעיצומה של תפילת שחרית ליום טוב שני של סוכות בבית הכנסת הגדול בוירצבורג בגרמניה,   בעוד הקורא מגיע לפרשה הרביעית, נפטר להפתעת קהל המתפללים, במקום מושבו בפתאומיות ומסתוריות, רבה הגדול של קהילת וירצבורג בגרמניה – הרב יצחק דוב הלוי במברגר.

היה זה בט"ז תשרי התרל"ט, 1878. נסיבות מותו הפתאומי בהיותו בן 71 קשורות אולי לפולמוס פומבי ומתוקשר ברחבי קהילות גרמניה דאז, אשר לא הגיע לכדי סיום ועלה לטונים צורמים במיוחד: "פולמוס הרבנים" שהתרחש עם עמית ותיק של הרב במברגר, הרש"ר הירש. הפולמוס נסב סביב חוק גרמני חדש שאפשר את פרישתם של אזרחים מקהילות האם הגדולות, והוא התחולל בשנותיו האחרונות של הרב מוירצבורג, שכונה "אחרון גדולי רבני גרמניה האורתודוקסים".

תמיד ידעתי שאנו במשפחה צאצאי הרב מוירצבורג, הלא הוא הרב יצחק דב במברגר, וסקרנותי התעוררה לגבי אותו רב גדול שלא זכה לפרסום נוצץ בריאלטי היהודי. אפילו ערך בויקיפדיה לא היה עליו. ביקורים בספריה הלאומית שפכו אור על אישיותו ועל מפעלו העצום כמו גם על אותו ויכוח נוקב וכואב בערוב ימיו עם הרש"ר הירש, ויכוח שהתחיל את ניצני הפרֵדה של היהדות החרדית שהתפלגה באותם ימים מהקהילה היהודית המרכזית, ויכוח שנוגע בכל השאלות הבוערות שמבעבעות עד ימינו אנו.

תחת‭ ‬השפעתו‭ ‬של‭ ‬הרב‭ ‬במברגר‭ ‬הפכה‭ ‬להיות‭ ‬מרכז‭ ‬רוחני‭ ‬רחב‭ ‬השפעה‭. ‬וירצבורג
צילום‭: ‬שאטרסטוק

בן עשרים לרבנות

הרב במברגר נולד בויזנברון, עיירה קרובה לעיר וירצבורג, וגדל במשפחה צנועה וחסרת אמצעים שלימוד התורה היה מרכז חייה. כבר בעת לימודו ב"חדר" התגלתה בקיאותו הנדירה יחסית לגילו. מיד לאחר בר המצווה נשלח לישיבה גבוהה בפיורדא (פירט) שבה למדו מאות בחורים בהנהגתו של הרב בנימין וולף המבורג, אחד מגדולי הדור, ובישיבה הוסמך לרבנות כבר בהיותו בן 20.

אשתו ובתו נודעו ברבים בחריפותן ובבקיאותן הרבה בתנ"ך ובגמרא, והצטרפו באופן קבוע לשיעוריו. בשנת 1840 התמנה רשמית לרב מחוז וירצבורג ומכאן היה טרוד בענייני שלושים הקהילות שבמחוז.

בין שאר עיסוקיו כרב וכפוסק הלכה הספיק להקים בית ספר יהודי ממלכתי יסודי, מוסדות צדקה ובתי מדרש, והיה שותף גם במפעלים ציוניים (הקמת בית חולים "ביקור חולים" בירושלים, תמיכה במושבות). ישנן התכתבויות מעניינות שלו עם הרב צבי קלישר על ההתיישבות החקלאית בארץ ישראל, ועם רבה של ירושלים הרב שמואל סלנט בענייני קידום העיר וריכוז התרומות מגרמניה. הרב במברגר טיפח קשרים הדוקים עם חברת כי"ח ועם משפחת רוטשילד, וסייע רבות ליהודי רוסיה.

בשנת 1864 הקים הרב במברגר בית מדרש מרכזי לרבנים בוירצבורג, בית מדרש שפעל עד שסגרו אותו הנאצים ב–1938. בית המדרש השפיע על הוראת היהדות בכל דרום גרמניה, והוא התפרסם בתור אחד המוסדות האורתודוקסיים העיקרים להכשרת מורים. הלימודים בו נערכו שבע שנים עד לקבלת תעודה. כ–700 בוגרים למדו בין כותלי בית המדרש עד לסגירתו בידי הנאצים. השיעורים היו פתוחים לחברי הקהילה, ומתועד כי נשים וגברים האזינו להם יחדיו. לימים, הרב ד"צ הופמן שלמד בבית המדרש בוירצבורג הקים את אותו הדגם המפורסם בברלין.

במרוצת השנים הוכר הרב במברגר כאחד מגדולי התורה של הדור. וירצבורג היהודית תחת השפעתו הפכה להיות מרכז רוחני רחב השפעה לכל קהילות האזור. הרב ניהל התכתבויות ענפות בענייני הלכה וציבור עם רבים מבני דורו, וביניהם הרב מנדל קראגו בפירט, רש"ר הירש והרב משה מיינץ בפרנקפורט, הרב עזריאל הילדסהיימר בברלין, הרב אליהו גוטמכר בגרץ, הרב קלישר בטורן, הרב יעקב עטלינגר באלטונה (שהיה מחותנו של במברגר), המלבי"ם והמהר"ם שיק בהונגריה.

תפילה נגד האנטישמיות

בשנת 1850 דרשו החוגים האנטישמיים–נוצריים לבטל את שוויון הזכויות שניתן ליהודים, בטענה שאמונתם השונה פוטרת אותם מנאמנות לשלטון. הרב במברגר הפריך טענות אלה מול השלטונות, ודבריו עוררו רושם כה רב עד שממשלת בוואריה החליטה לדחות את טענת האנטישמים ולא לבטל את שוויון הזכויות. באותו עשור קשה של אנטישמיות גוברת (שנות החמישים של המאה ה–19) חיבר הרב במברגר תפילה מיוחדת והפיץ אותה בין קהילות בוואריה, למען יבקשו רחמי שמים לשינוי מדיניותה הנוקשה של הממשלה כלפי היהודים לטובה.

החובה החוקית הגרמנית לפעול בקהילה אחת עם הזרם הליברלי הקשתה מאוד על חיי האורתודוקסים שהיו למיעוט, ומאמצע המאה ה–19 החל מאבק פוליטי ארוך לשינוי החוק. הרב שמשון רפאל הירש הוביל את המאבק וגייס את מרב הרבנים האורתודוקסים לשדל את השלטונות בעניין הפרדת הקהילות. המפנה הגיע לאחר איחוד גרמניה בהנהגת ביסמארק, שרצה לפגוע בכנסייה הקתולית, ובשנת 1876 חוקק את "חוק הפרישה" המבטל את חובת החברות בקהילה אחת ומאפשר בכך לאורתודוקסים לפרוש מהקהילות המאוחדות שהתנהלו ברוח ליברלית, ולהקים קהילות נפרדות משל עצמם.

עם כניסת החוק לתוקף התחולל הפיצול הקהילתי המשמעותי הראשון בעיר פרנקפורט, כשקהילת "עדת ישורון" שהנהיג הרש"ר הירש פרשה מהקהילה היהודית הכללית וקראה לכל האורתודוקסים להצטרף אליה ולהפסיק לשלם את מס הקהילה עבור החזקת מוסדות רפורמיים "אפיקורסיים". יוזמת הפרישה לא התקבלה על דעת מרבית חברי הקהילה האורתודוקסית, ואלה נשארו חברים בקהילה היהודית הכללית, כפי שסבר הרב משה מיינץ, רב מוערך בקהילה, ואיתו מרבית צאצאי המשפחות הוותיקות שבפרנקפורט.

הוויכוח בין שני הרבנים המוערכים של קהילת פרנקפורט פילג את הקהילה, ומתוך המצוקה פנו אחדים מתומכי הרב הירש לרב במברגר שיבוא לעזרתם. הרב במברגר הוכר אז כמצדד באופן חד משמעי בחובת הפרישה, והוא התבקש לבוא ולהכריע בוויכוח ולמעשה להשפיע על הרב מיינץ ועל סרבני הפרישה שאיתו. הרב במברגר היה אז בן 70 ונחשב כ"גאון בדורו" והוא לא מיהר לבוא ולהתערב. בתחילה פנה לראשי הקהילה הכללית בפרנקפורט, ואלה הצהירו בפניו שהם פטרו את האורתודוקסים מנשיאה בעול ההוצאות הכספיות של הפולחן הרפורמי. תשובתם לא שכנעה את הרב, וכשהפצירו בו שוב להתערב ב"סערה" הסכים לבוא לפרנקפורט ולבחון את הנושא מקרוב, ללא ידיעת הרב הירש.

להפתעת יוזמי המהלך, בביקור השתכנע הרב במברגר מטענות הרב מיינץ ואנשיו, משהבין שהאורתודוקסים לא יממנו את הפולחן הרפורמי אלא להפך, צורכיהם הפרטניים ימומנו מקופת הקהילה. לפיכך הודיע הרב במברגר שחובת הפרישה מהקהילה הכללית שעליה הכריז הרב הירש בטלה ומבוטלת. עוד הוסיף כי כעת צריך לעמול על הסכמי פשרות עם הליברלים–רפורמים לשוויון זכויות עם האורתודוקסים במסגרת קהילה אחת מאוחדת.

התמודד עם הליברליות

הוויכוח הפך פומבי כשהרב במברגר הגיב לידיעה שפרסם אחד מעיתוני פרנקפורט על אודות ביקורו בעיר. העיתון טען שהביקור התקיים לבקשת הרב הירש, שביקש ממנו להיות בורר בסכסוך בקהילתו. הרב במברגר הגיב והבהיר כי לא הגיעה אליו פניה מהרב הירש עצמו אלא מחברי קהילתו. באותה הזדמנות ניצל את הבמה להבהיר את עמדתו ביחס לפרישה, והצהיר שחובת הפרישה בטלה לדעתו.

הכרזה זו גררה אחריה את המכתב הראשון שפרסם הרב הירש נגדו, לאחר שלדבריו הזדעזע למקרא חוות הדעת של הרב במברגר, שסותרת את פסק דינו המפורש לבני עדתו. אחרי המכתב הראשון פורסמו בעיתונות עוד שלשה מכתבים פומביים חריפים של שני הרבנים. הוויכוח היה חריף וחלקו בעל אופי אישי, והוא עסק גם בזכותו של הרב במברגר להתיר במקום שהרב הירש אוסר ופוסק את ההלכה לקהילתו. עם זאת, ביוזמת הרש"ר הירש רוב הדיון הוקדש לבחינה הלכתית של מעמדה של היהדות הליברלית–רפורמית, ובעיקר לשאלה עד כמה יש להחיל עליה את ההלכות המתייחסות למינים, אפיקורסים וכופרים בתורה שבעל פה.

הפולמוס לא הוכרע והקהילה בפרנקפורט נותרה מפוצלת. כשנה לאחר הפולמוס נפטר הרב במברגר והוא בגיל 71.

לימים, רעיונותיו של הרש"ר הירש המשיכו לעצב לדורות את פני הקהילה החרדית, והשקפותיו של הרב במברגר השפיעו בצורה זו או אחרת על זרמי האורתודוקסיה הליברלית לאחר מותו.  לרב במברגר ולרש"ר הירש היו כאמור תפיסות שונות באשר לשאלות הנהגת האורתודוקסיה בימים הטרופים שעברה אז;  בעוד הרב במברגר נטה לשמור על איחוד הקהילות ושאף לשימור התמימות היהודית בתוך הזרמים החדשים, נטה הרב הירש להילחם בכל עוז בזרמים אלו, ולבנות שיטה של יהדות פורשת, רציונלית, מחושבת.

הרב במברגר, שהיה מהראשונים שהתמודדו באופן ישיר עם יהודים שנטו לחילוניות–ליברליות–רפורמיות, יכול ללמדנו גם היום על ראייתם כחלק מתוך היהדות. נראה כי למרות האיום הגדול על המשך היהדות ואופייה הוא בחר בניסיון לשמור על איחוד העם והקהילה היהודית הכללית כערך עליון. דרך התמודדותו עם המשבר הייתה הגדלת תורה ומצוות וחיזוקן בקהילות, קירוב מתבוללים ויחס הולם, רציני ומכבד לטענות הליברלים והרפורמים. הוא בחר להגיע עמם לפשרות ולהבנות, לטעון בזכות ההלכה עד כמה שניתן ולהשתדל להשאירם בחיק היהדות. הוא לא ראה לנכון לבוא עמם בריב ובמלחמות, להתעלם מקיומם או לנדותם ולהרחיקם מהקהילה.

הרב במברגר סבר כי הגלות היא זמנית, ודגל בפעילות ציונית אקטיבית. נראה שתפיסה זו, שראתה בהימצאות היהודים בגרמניה תופעה חולפת, גרמה לו להבין שהמשכה של היהדות לא יהיה רק בגולה, תחת האיומים (התרבותיים) של החברה הגויית, ועל כן אין לפחד או להתבצר כדי להבטיח את המשך קיום היהדות. ייתכן שהתפיסה הגלותית של הרש"ר הירש, המקדשת את הגלות, גרמה לו דווקא לבנות ביצורים הלכתיים מחשש לקיומה הנצחי של היהדות בתוך ארצות הגויים.

עם עליית הציונות (שנים ספורות לאחר מות הרב במברגר) תנועת המזרחי וממשיכי הרב קוק הביאו את הרב במברגר כמסייע לשיטתם בעניין היחס האוהד לציונות החילונית.

הרב קוק נודע כמבקר חריף של הרש"ר הירש בעניין הפרישה מהקהילה הכללית וכתומך גדול בפסיקתו ושיטתו של הרב במברגר. הוא חיווה דעתו לא פעם על "היצירה הפרנקפורטאית" הפלגנית במילים בוטות. ייתכן שהרב במברגר היה עבורו הבסיס הרעיוני לנכונותו לשותפות עם הפעילים הציונים והחלוצים. הרב קוק הוביל את הקו שראה ערך בקהילה יהודית על כל גווניה, בניגוד מוחלט לקו האידיאולוגי של רש"ר הירש ונכדו וממשיכו, הרב יצחק ברויאר. נראה כי גישה זו, שנגזרת אולי מתוך ההגות המיסטית של הרב קוק על הטוב הכולל ועל חוסר הסתירה במציאות, מחייבת יכולת פסיכולוגית ונפשית גדולה של הכלת האחרות בתוך המרחב היהודי.

ניתן לומר כי זכותו וייחודו של הרב במברגר היו בטיפוח יהדות שמתעקשת על אחדות הקהילה ועם זאת שומרת בקנאות על המסורת. הוא הכיר בשונות המתפתחת בחברה היהודית, ניסה בדרכו להתמודד עמה ובשום אופן לא חינך את קהילותיו להיבדל ולהסתגר כדוגמת המודל שבחר הרש"ר הירש.

לציון יום פטירתו של הרב במברגר נבקש ונקווה שדרכו תהיה מול עינינו, דרך של קהילה יהודית אחת גדולה שיודעת להכיל בתוכה את כל מי שרק מבקש שתהיה לו כבית.

צורית יעיר היא מוסיקאית וסטודנטית לתואר שני במדרש ואגדה במכון שכטר

פורסם במוסף ,'שבת' מקור ראשון, י"ט תשרי תשע"ו, 2.10.2015