השנתון המאגד מאמרים של כותבים מהישיבות הציוניות מציע ללומדים פרישה של מתודות לימוד ויש בו פוטנציאל לבשורות נוספות – התכנסות לשיח משותף ופתיחת בתי המדרש למגוון מקצועות התורה  

אסיף

גיליון ב‘, איגוד ישיבות ההסדר, תשע“ה

שני כרכים – תלמוד והלכה; מחשבה ותנ“ך, 440 עמ‘ כ“א 

השנתון "אסיף" של איגוד ישיבות ההסדר, שגיליון ב' שלו יצא לאחרונה, הוא לכאורה עוד במה תורנית למאמרים ומסות, אולם נדמה כי הוא גם עשוי להוות בשורה משמעותית לעולם הישיבות הציוניות בכלל.

מדובר בכתב עת המקבץ מאמרים של רבנים ותלמידים מהישיבות הציוניות שיצא בשני כרכים, האחד בתלמוד והלכה, והשני בתנ"ך ומחשבה.

בנוסף לכתב העת, הועלה לאוויר העולם האינטרנטי אתר בעל פוטנציאל אדיר, הנמצא בשלביו הראשונים וכבר יעיל לשימוש. האתר, כשמו כן הוא, אוסף ומקבץ מכתבי עת, ביטאונים ושאר אסופות – מן הישיבות הציוניות מהקמתן ועד עתה – מאמרים המסודרים על פי סדר התנ"ך, התלמוד, ההלכה, ספרי מחשבה ונושאים נוספים (בינתיים כארבעת אלפים וחמש מאות מאמרים), עם אפשרויות חיפוש שונות. ככל שתתקדם מלאכה זו, הן מצד איסוף המאמרים והן מצד הנגישות אליהם, הרי שמדובר בנכס לכל לומד.

לימודי התנ"ך והמחשבה נדחקים לשוליים. תלמידי ישיבה
צילום: פלאש 90. למצולמים אין קשר למאמר

דרכי לימוד ותפיסות עולם

כרך התלמוד של גיליון ב', על 437 עמודיו, עוסק ביבמות ובבא קמא, תפילה וברכות, ולבסוף בא שער כללי העוסק בנושאים מגוונים. מעבר לשלל הנושאים המופיעים בו, מגוון המאמרים תורם גם לבחינת דרכי לימוד שונות. אינה דומה מתודת הלימוד של הרבנים נתנאל בוקס, אביעד ברטוב, דן נבון ואליקים קרומביין מישיבת הר עציון למתודת הלימוד העולה ממאמריהם של הרב מאיר ברקוביץ מהמכון הגבוה לתורה בבר־אילן, או הרבנים יהושע וייסינגר, אליעזר וייסינגר, אחיקם קשת ומרדכי ברקוביץ ממרכז הרב, למשל.

כל אלה יוצרים מגוון נאה של מתודות לימוד (כגון שימוש בכלים מחקריים ובשפה משפטית מודרנית לצד שמירה על השפה הלמדנית הקלאסית בלבד); המקורות המובאים (המשקל הניתן לאחרונים לעומת הראשונים וכיוצא באלה); מסקנות המהלכים הלמדניים (הצגה משפטית טהורה של הדיון לעומת שאיפה להבנת הרעיון המחשבתי שמאחורי ההלכה, אקטואליזציה וכדומה).

כרך התנ"ך והמחשבה, על 440 עמודיו, מביא שלושה מאמרים בתנ"ך, תשעה מאמרים במחשבה, ועוד שני שערים: אישים ושיטות, וספרים וסופרים. גם כרך זה מצטיין ברבגוניותו. מאמרים של הרב גינזבורג מיצהר; של הרב מומי פאלוך, חיים אקשטיין, יוחאי זכות ועדן יהודה מישיבת אמי"ת אורות שאול; של הרב צביקי הירש מישיבת רמת גן; של הרב נתנאל אריה מישיבת ההסדר חיספין ועוד מגוון רחב. שוב, מגוון זה מעניק תמונה עשירה, ובמקרה של כרך זה ניתן משקל משמעותי לתפיסת העולם ולאידיאולוגיה של הכותב.

נביא לדוגמה מדברי הרב גינזבורג, העוסק בכיסוי ראשה של האישה לאור פנימיות התורה: "הפאה הנוכרית מדגישה במיוחד עד כמה עיקר עבודת הצניעות היא כלפי פנים, ומהווה עבודה נפשית של הנמכת המודעות העצמית והתמסרות לעבודת ה' שבין האישה לבין אלוהיה" (עמ' 140). לעומת זאת הרב צביקי הירש, המעיין ברעיון התפילה בעקבות מעשה בשבעה קבצנים של ר' נחמן, כותב: "הצוואר העקום צריך לסייע לנו ברגישות האנושית שלנו בקרבה לזולת, ביכולת למצוא בתוכנו את סיפורם של רעינו, ביכולת לשתף אחרים בסיפור שלנו ובאפשרות לקרב בין לבבותיהם של אחרים זה לזה" (עמ' 158). נדמה שהדברים מדברים בעד עצמם ויש בהם כדי לחשוף את השוני שבכיוון הרוחני ובשאיפה העומדת בתשתית כל אחד מן המאמרים.

אין ספק שמדובר באסופה משמעותית, הכוללת מאמרים מעמיקים ויסודיים. ניכר שגם במלאכת העריכה הושקעה עבודה רבה, אם כי יש עוד מה להשתפר, הן בהיבט של סידור המאמרים ושמירה על נושא מלכד, הן בהחלת כללי עריכה שיטתיים על כל המאמרים והן בצמצום טעויות לשון ודפוס למינימום האפשרי.

גג אחד לדיאלוג מפרה

לצד אלו אבקש להתייחס לשתי בשורות נוספות שייתכן שאסופה זו נושאת בקרבה. בלי לשים לב, כתב העת הצליח לקבץ יחדיו לספר אחד תלמידי חכמים מבתי מדרש שונים שלצערנו הרב ייתכן שלא היו יושבים יחדיו לשיח תורני משותף.

לעובדה זו שני היבטים: האחד, כפי שהוזכר, הוא עצם הזמינות של מאמרים שונים מבתי מדרש שונים בעלי אסכולות שונות הנמצאים זה לצד זה. זמינות זו מאפשרת להשוות דרכי לימוד, תפיסות אידיאולוגיות ואף דרכי התנסחות ולשון. השוואה זו מפרה ומעשירה את הלומד.

ההיבט השני, שהוא כרגע בגדר משאלת לב (לפחות שלי) – שמא תביא התכנסות "ספרותית" זו בסופו של דבר גם להתכנסות במציאות הריאלית. ההכרעה להביא את תורת הישיבות הציוניות תחת קורת גג אחת מניחה כי יש משהו משותף בעולם הרוחני, במגמה האידיאולוגית ובקרבה הנפשית לישיבות הציוניות, מעבר לשיתוף השם בלבד. ואולי תהא התכנסות זו כזריעת זרעים שבסופו של דבר תביא לדיאלוג מפרה, המזהה את המשותף לצד עמידה נוקבת על ההבדלים, המחלוקות והשוני, ומאפשרת לכל אחד ללמוד מרעהו, לעמוד על נקודות החוזקה והתורפה של עצמו, ובא לציון גואל.

הבשורה השנייה שיש ב"אסיף" היא החלוקה לשערים. ואף כאן נדמה לי שאנו בראשית הדרך. הקדשת כרך עצמאי לשער התנ"ך והמחשבה מלמדת על הבנה כי יש ערך ומשמעות ללימוד תנ"ך ומחשבה בפני עצמם. זכיתי ללמוד בישיבת הר עציון, שנשאה ונושאת עד היום את בשורת לימוד התנ"ך בעוז וענווה, אולם נראה שבשורה זו עדיין בחיתוליה, ויעיד על כך בין השאר מיעוט המאמרים בשער התנ"ך (שלושה בלבד!). נדמה לי שבשורת התנ"ך והמחשבה צריכה להיות גורפת יותר.

עולם הישיבות כולו, ובכללו הישיבות הציוניות, נשען על מסורת הישיבות שבה סדרי הלימוד העיקריים הן כמותית והן איכותית הם בגמרא, ולימוד התנ"ך והמחשבה, אם בכלל קיים, נדחק לשולי היום – בסוף סדר צהריים או בסוף סדר ערב.

לכך, לעניות דעתי, ישנם שני מחירים. ראשית, הפוטנציאל הגלום בתנ"ך ובעולם המחשבה היהודי נשאר בחלקו גנוז ודבר ה' בחלקו נאלם ונעלם. עולם התלמוד מתפתח, מתקדם, מתעשר. חידושי תורה, ספרים, גדולי דור, מסורות של לימוד – מקצוענות. ולעומת זאת בתנ"ך ובמחשבה – לא ניכרת כמעט התפתחות וברבות מהישיבות מדובר ב"וורטים" או ב"השקופה" בלבד. במידה רבה, הזנחה זו מותירה את התחומים האלה להתפתחות ולהתעשרות במקומות שבהם מוכנים להתייחס ברצינות לכל אחד מן המקצועות הללו בפני עצמו – בעיקר באקדמיה.

שנית, בנוגע לתלמידים עצמם. נראה שאנחנו בדור שבו בקשת ה' והרצון להתקשר לתורתו אינם עוברים בהכרח דרך לימוד הגמרא. לא מדובר בעצלנים או ב"חסרי כישרון", אלא בנטיות נפש שונות, שבדורות קודמים פחות באו לידי ביטוי ומימוש. לנפשות שכאלו, דרך הלימוד הישיבתית הקלאסית יכולה להיות החמצה, בלשון המעטה. בחור לומד מספר שנים בישיבה, עושה כל מאמץ להתמסר ללימוד הגמרא, אולם משהו איננו עובד. אהבת התורה איננה מתממשת, ההתקשרות לאותיותיה לא מתרחשת, ועמל וייסורים שאמנם יש גם להם מקום הם נחלתו הבלעדית. בחור כזה יוצא מן הישיבה לאחר כמה שנים, לעתים ללא אהבת תורה, ללא רצון לעמול עליה וללא חוויה בסיסית של "שתול בבית ה'".

יצירה ייחודית חדשה

במובן זה, הגיעה העת של עולם הישיבות לחזור כאלף שנים אחורנית, לאחד המוקדים המפעימים של עולם התורה שממנו נשתרגו ענפים רבים – בית מדרשו של רש"י. בעוד שבתקופתו של רש"י ובאזור מחייתו, היצירה הספרותית (במגנצא) התמקדה כמעט כולה בפירושים לתלמוד, הרי שבבית מדרשו של רש"י עצמו הרב גוניות והפריחה של היצירה והכתיבה בתחומי דעת שונים היו חסרי תקדים: פירושים למקרא (רש"י, ר"י קרא, ר' שמעיה, רשב"ם); פירושים לפיוטים; תשובות; מונוגרפיות הלכתיות; מחזורים; ספרות מדרשית; פיוטים; דקדוק; היסטוריה של חכמי התלמוד; אסטרונומיה ואסטרולוגיה (ר' יעקב בן שמשון). גרוסמן כותב: "קשה להניח שבלא עידודו המפורש והכוונתו של רש"י הייתה זוכה היצירה הפרשנית לפריחה כה גדולה ולעיסוק כה אינטנסיבי" (רש"י, גדולי הרוח והיצירה, עמ' 64).

הגיעה העת, אם כן, שבתי המדרש שלנו יכוננו מסגרות שונות בתוכן שיאפשרו למתאימים ולראויים לכך להקדיש את עיקר לימודם בישיבה למקצוע התורה שאליו נפשם יוצאת (לשם הגילוי הנאות, אני שותף לניסיון כזה בישיבתי), ולבסוף אף להביא ליצירה בתחומים אלו, ש"אסיף" הינו הסנונית הראשונה שלה.

בחירה כזו של תלמיד צריכה להיעשות, לעניות דעתי, רק לאחר מספר שנים של רכישת בסיס משמעותי בלימוד הגמרא, המהווה את הבסיס לתורה שבעל פה שהיא נשמת אפינו והתשתית של אורח חיינו היהודי. ואף לאחר הבחירה, אל לו לזנוח לחלוטין את לימוד הגמרא, אולם עיקר עיסוקו ופיתוחו הלימודי והרוחני צריך להיות בשער התורה שבו בחר.

בדרך זו, כך אני מאמין, ראשית תצמח תורת התנ"ך ותורת המחשבה היהודית באופן מעמיק, יסודי, מקיף ושיטתי בישיבותינו. שנית, כל תלמיד ובחור שירצה להתפתח, להעמיק וליצור בתנ"ך ובמחשבה, באמונה ובמדרש, לא כתחביב אלא כתלמיד חכם, לא ייאלץ לעזוב את הישיבה ולחפש מקום אחר שבו יאפשרו לו ואף יעשירו את כליו ויכולתו לעשות זאת.

אולי אסיף זה של הישיבות הציוניות יהיה אות הפתיחה לתנועה שתייחד אותן: לצד השמירה על מסורת הלימוד ועל מבנה הישיבה הקלאסי מימים ימימה, הקשבה לבקשת התורה והאלוהים בדור זה, ונכונות לעצב מסגרות לימוד בתוך הישיבה שיאפשרו לממש את הבקשה הזו ולהצמיח בניינים חדשים של תורה ושל תלמידי חכמים.

הרב איתמר אלדר הוא ראש בית מדרש שערים בישיבת אמי"ת אורות שאול, כפר בתיה

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י"א טבת תשע"ה, 2.1.2015