חוק הספרים החדש אמנם נועד לסייע לסופרים להתפרנס ולשים קץ לדואופול של סטימצקי וצומת ספרים, אך בפועל נדמה שהוא מאיים על הספרות המקומית ובעיקר על הסופרים הצעירים 

"התחושה היא שכולנו חיכינו לחוק הזה, אבל עכשיו אנחנו מבינים שזה לא מה שחשבנו שיהיה", כך אמרה השבוע סופרת אחת, מסכמת במשפט את תחושותיהן של רוב הנפשות הפועלות בעולם הספרות הישראלי לנוכח חוק הספרים שנכנס לתוקף בשבוע שעבר. מה שהתחיל בקול תרועה רמה כ"חוק להגנת הסופרים והספרות" שביקש לשים קץ לדואופול של סטימצקי וצומת ספרים הפך לחוק שתומכיו הנלהבים ביותר מסירים כיום את תמיכתם ממנו, מצננים את ההתלהבות, מתוודעים גם לחסרונות. על השאלה המרכזית – כיצד תיראה הספרות הישראלית אחרי 6 בפברואר – נשמעות מגוון תשובות, ונדמה שאף סופר עוד לא הצליח לרקום את סופה של העלילה הזו.

כדי להבין את המצב העגום שהביא בסופו של דבר לחקיקת חוק הספרים יש לחזור לתחילת שנות האלפיים. היו אלה שנות שלטונה הבלתי־מעורער של רשת סטימצקי, שבמשך עשרות שנים החזיקה במונופול על שוק הספרים בישראל. אחת לכמה שנים קמו ונפלו רשתות קטנות שביקשו לנגוס בשלטונה היחיד. המאבק המשמעותי ביותר הגיע מכיוונה של רשת חדשה, "צומת ספרים" שמה, שקמה בשנת 2002 כתוצאה מאיחוד בין חנויות "יריד הספרים" של אבי שומר ובין רשת "צומת ספרים" של הוצאת כנרת־זמורה־ביתן. המונופול של סטימצקי נשבר.

צומת ספרים החלה למכור ספרים במבצעים חסרי תקדים. המבצעים זכו להצלחה עצומה, כמו גם לביקורות שטענו כנגד הזילות שבמכירת ספר ב־25 שקלים ובפרט בהתחשב בתמלוגים הנמוכים שמקבלים הסופרים בעקבות המבצעים הללו. ביקורות נוספות טענו כנגד העובדה שרשת צומת ספרים מקדמת בעיקר את ספרי כנרת־זמורה־ביתן (ב־2005 הצטרפה גם רשת מודן לבעלות), מקצה להם שטח מדפים נרחב ומתדרכת את המוכרים בחנות להציע דווקא אותם ללקוחות. סטימצקי, הרשת המתחרה, החלה גם היא למכור את ספריה במבצעים של שלושה וארבעה ספרים במאה שקלים. הרשתות רשמו הישגים נאים, אך המו"לים הפסידו. בעוד מחירו הקטלוגי של הספר עמד על 88 שקלים, הרשתות קנו את הספרים מהמו"לים בעשרים שקלים בלבד. את עשרים השקלים הללו חילקו המו"לים לסופרים, למעצבים, למגיהים, לעורכים ולאנשי השיווק, ושאר הכסף נכנס לקופת הרשתות.

את המציאות הזו, שבה הסופרים ואנשי ההוצאה מתוגמלים באופן נמוך בעוד הרשתות הגדולות קונות את הספר בזול וממהרות להפיץ אותו במבצעי ארבעה במאה, ביקש החוק החדש למנוע. על פי החוק, שמקורו בצרפת, ייקבע מחיר אחיד לספר ב־18 החודשים הראשונים לצאתו לאור, ובתקופה זו אסור יהיה למכור אותו במבצע. החוק, פרי יוזמתו של ח"כ ניצן הורוביץ, זכה לתמיכתם הנלהבת של רוב המו"לים ובכירי הסופרים בישראל.

צילום: ראובן קסטרו

חיסול התרבות הצעירה

"המצב בשוק הספרים משובש, מעוות וחולה", אומרת הסופרת רונית מטלון, "יש כאן דואופול של שתי רשתות ותרבות נוראה של מבצעים, מה שגורם לזילות הספר לא רק מצד מחירו הזול, אלא גם מצד הערך הסגולי שלו. המצב הקיים בשוק הספרים מביא את המו"לים הטובים אל עברי פי פחת, ומוביל לחיסולה של הספרות האיכותית. אני לא מדברת רק על שכרם של הסופרים. כדי שהספר לא יהיה מוצר פגום, כדי שהוא יהיה איכותי, צריך לשלם לעורכים, למגיהים, לפעמים גם למתרגמים ולעורכים מדעיים. מה עם כל האנשים האלה? מה יהיה על המקצועות שלהם? בעיניי, החוק הזה הוא קרש ההצלה של התרבות הישראלית".

אך החוק שנתפס בעיני רונית מטלון כקרש ההצלה של התרבות הישראלית נתפס בעיני אחרים כמסמר האחרון בארון הקבורה שלה. החוק החדש, כך נטען, יפגע בראש ובראשונה בסופרים צעירים שיבקשו להוציא לאור את ספרי הביכורים שלהם, אך ייתקלו בדלתם הסגורה של המו"לים. במציאות שלפני החוק, שבה ניתן היה למכור ספרים חדשים במבצע, המו"לים פחות חששו להוציא ספרי ביכורים של סופרים צעירים. גם אם הספר לא יצליח, אפשר יהיה למכור אותו במבצע. כעת, כשמחירו של ספר יעמוד על חמישים עד שמונים שקלים, מעטים הלקוחות שיוציאו מכיסם שמונים שקלים כדי לקנות ספר של אדם צעיר ולא מוכר.

הסופרת שהרה בלאו, שמלווה בשנים האחרונות לא מעט סופרים צעירים, נתקלה בתשובות של עורכים שאמרו לה שההוצאה שבה הם עובדים לא תסכים להוציא ספרי ביכורים לאור הסיכון הכלכלי שהחוק החדש מעמיד. "בעבר, כשהייתי קוראת כתבי יד שנראו לי מצוינים, הייתי מיד מעבירה אותם להוצאה לאור, והם היו מתפרסמים", אומרת בלאו. "בשנה האחרונה אני מרגישה שינוי דרמטי. יש בידיי לפחות שני כתבי יד שלפני שנתיים היו נחטפים בהוצאות לאור. כשהעברתי אותם לחבריי העורכים הם אמרו לי שהמו"לים לא רוצים לקחת סיכון ולהמר על ספר שאי אפשר יהיה למכור במבצע, ושאף אחד לא יקנה אותו בשבעים שקלים. השוק משותק בכל מה שקשור לספרי ביכורים".

רותם סלע, עיתונאי, הקים קבוצת פייסבוק נגד החוק, והכריז על שישה בפברואר כ"יום הזיכרון של הספרות הישראלית". לטענתו, חוק הספרים קובר את סיכוייה של הספרות הישראלית להתחדש, להתפתח, לטפח את היוצרים החשובים של דור העתיד. "איש לא יודע מי יהיה הסופר הגדול הבא", אומר סלע. "את 'החיים כמשל' של פנחס שדה אף הוצאה לא רצתה להוציא, וכך גם את 'מלכוד 22'. כשיש מבצעים המו"לים מוכנים לקחת סיכון ולפרסם ספרי ביכורים, אבל מרגע שהחוק החדש נכנס לתוקף המו"לים לא מהמרים יותר. כמות הספרים תקטן, ויֵצאו רק הספרים הקונבנציונליים של הסופרים המוכרים. תחשוב על כל אותם סופרים צעירים שלא יכתבו את הספר שלהם, על כל הגיבורים שהחברה הישראלית לא תכיר, על הסיפורים שלא נקרא. עמוס עוז, דויד גרוסמן ואשכול נבו ימשיכו להימכר, אבל ספרות שלוקחים עבורה סיכון לא תצא לאור, כי הסיכון גדל".

רותם סלע
צילום: אלי דסה

הטענה של תומכי החוק היא שהמבצעים הביאו את הסופרים למצב בלתי אפשרי.

"המניע של הסופרים הוא לא הפרנסה. הרבה סופרים גדולים לאורך ההיסטוריה לא התפרנסו מכתיבה. זה לא העניין. העניין הוא שהסופרים הוותיקים מרגישים שהסופרים הצעירים, שנמכרים בארבעה במאה, מתחרים בהם, והם לא רוצים את התחרות הזו. מצד אחד הם מבינים שאיש לא יקנה אותם ב־88 שקלים, ומצד שני הם גם לא רוצים להימכר ב־4 במאה, כי בעיניהם זו זילות. אנשים עושים חשבון ומוכנים לקנות ארבעה ספרים במאה שקלים, ולא לקנות ספר אחד ב־88 שקלים, וזה פוגע בסופרים הוותיקים. אז הם יוצאים למהלך של חיסול התרבות הצעירה. הם גורמים לכך שספרי ביכורים יפסיקו לצאת, ויקנו רק את הספרים שלהם, במחיר קבוע. זה לא מתקבל על הדעת שבשביל לקדם את התרבות שלך אתה מחסל תרבות אחרת. למה למנוע מספרים חדשים להיכנס לשוק? למה לשים רגל לסופרים הצעירים? בשביל עוד אפס בתלוש התמלוגים הסופרים הוותיקים מוכנים לחסום פלורליזם תרבותי".

רונית מטלון, מה יהיה על ספרי הביכורים?

"כולם מנפנפים בזכותם של ספרי הביכורים לצאת, אבל צריך גם לשאול מהי התרבות הזו שכל כך נלחמים עליה. היום, כשאני נכנסת לחנות ספרים, אני מרגישה שאני נמצאת בתוך בית מטבחיים. תוחלת החיים של תשעים אחוז מהספרים על המדף היא שבועיים, לא יותר. הם פשוט נעלמים. המו"לים רעבים לשמות חדשים, והסופרים הצעירים הם כוח עבודה זול – זול להוציא אותם, הם נמכרים בארבעה במאה, וכמעט תמיד הם לא חוזרים לכתיבה. זה מה שקורה היום במו"לות. הבעיה היא לא שספרי ביכורים לא יֵצאו כי למו"לים לא משתלם להוציא אותם, אלא שאין מנגנוני סינון תרבותיים שמכתיבים מה ראוי לצאת ומה לא. פשוט מפרסמים הכול, כי אפשר למכור את זה אחר כך במבצע. אם השוק יהיה יותר מתוקן, אם יהיה כסף לשלם לעורכים, אם לא תהיה מציאות שבה אפשר להוציא ספרים גרועים ולמחרת למכור אותם במבצע, יהיו מו"לים שירצו להמר על הספרים הטובים".

רונית מטלון
צילום: שי איגנץ

אבל הטענה היא שאיש לא יקנה את ספרי הביכורים הללו, בגלל מחירם היקר. שהמחירים הזולים מאפשרים לסופרים צעירים להיכנס לשוק.

"אם זו הטענה של מתנגדי החוק, עדיף שיניחו את ידיהם מהתרבות. תרבות – בוודאי תרבות גבוהה – לא מיתרגמת מיד לסחורה, לכמה יקנו אותה, לשאלה האם היא תימכר. אוי ואבוי אם ברנר היה חושב ככה. אוי ואבוי אם מנחם פרי היה חושב ככה לפני שהוא הוציא את 'זיכרון דברים' של שבתאי. אנשים שוכחים שתרבות היא לא משהו שנוצר בשביל כאן ועכשיו. היוצר זורק אבן לנהר, ולא יודע לאן היא תגיע. אנחנו לא עובדים בשביל מחר בבוקר".

גם המו"לים אשמים

הלחץ בקרב המו"לים סביב כניסתו לתוקף של החוק נבע בעיקר מסיבה אחת: חילוקי דעות בין הרשתות ובין הוצאות הספרים סביב האחוזים שתקבלנה הרשתות עבור כל ספר. במילים אחרות: המחלוקת היא על מחירו של הספר, ועל השאלה כמה אחוזי הנחה יינתנו לרשתות על כל ספר. החוק בחר שלא להתערב בסוגיה הזו ולא לקבוע שיעור, ובכך גזר על שני הצדדים – "צומת" ו"סטימצקי" מול המו"לים – משא ומתן ארוך ומפרך, שבו, כך מסתבר, ידן של הרשתות על העליונה.

כבר כשהתקבל החוק היה חשש שהרשתות תתבענה לעצמן שיעור רווח מופרז, והחשש הזה אכן התממש: מנכ"לית סטימצקי איריס בראל דורשת הנחה של 63 אחוזים ממחירו הקטלוגי של ספר. התקווה הגדולה של חוק הספרים, שלפיה המו"לים יקבלו תמלוגים סבירים עבור הספרים ויוכלו לשלם לעובדים ולסופרים, התבדתה. בישיבה בוועדת החינוך של הכנסת לפני כשבועיים הגדירו מו"לים שונים את ההסכם הזה "התאבדות". שוב הצליחו הרשתות לגזור את הקופון, גם ביישום של חוק שאמור היה להפחית מכוחן.

התביעה של בראל הובילה לפיצוץ במשא ומתן בין הרשתות לבין המו"לים, ולמצב שבו איש לא יודע מה יקרה ביום שאחרי. "הבעיה הגדולה של החוק היא שלא הגבילו את האחוזים שהרשתות יכולות לקחת לעצמן", אומר רני גרף, בעליה של הוצאת ספרים קטנה בשם "גרף", שמוציאה בעיקר ספרי נוער ופנטזיה. "כבר כשעבדו על החוק ולא היה סעיף כזה זה הריח לא טוב, ובאמת איריס בראל עשתה שמיניות באוויר כדי שלא ייכנס סעיף שמגביל את אחוזי ההנחה שהרשתות יכולות לדרוש. והנה יצא המרצע מן השק. היא רוצה להעלות את אחוזי ההנחה מ־50 וקצת ל־63 אחוז".

בעקבות כך, אומר גרף, מחירי הספרים יאמירו, וכמעט לא יימכרו ספרים. "המו"לים התכוונו להוריד את המחירים הקטלוגיים", הוא אומר. "הסיבה שהמחירים הקטלוגיים עד כה היו 88 שקלים הייתה כדי שיהיה ממה להוריד, עד שהתחילו המבצעים של ארבעה במאה, שמהם אי אפשר יותר לרדת. אם סטימצקי דורשת הנחה של 63 אחוז מהמחיר הקטלוגי, אין למו"לים ברירה אלא לקבוע מחיר קטלוגי של 80 שקלים. וככה החוק הופך לחסר משמעות, כי מי יקנה ספר חדש בשמונים שקלים?"

המשא ומתן בין המו"לים ובין הרשתות מדאיג גם את הסופר יאיר אגמון. בימים אלה רואה אור ספרו השלישי, "יאיר ויהונתן", בהוצאת זמורה־ביתן, שספגה כאמור ביקורת רבה בשנים האחרונות בשל הבעלות הצולבת של אנשי ההוצאה על רשת צומת ספרים. אגמון, סופר צעיר שהחוק החדש מאיים לפגוע גם בו, לא מתנגד לחוק במתכונתו המקורית. "החוק נראה לי מצוין", הוא אומר. "חמישים שקלים הם מחיר הגון לספר; אני מוכן לשלם על ספר טוב חמישים שקלים בשמחה. הנקודה היא שנוצר מצב הזוי, בגלל הדרישות של הרשתות, שבו המחירים כעת יהיו 88 שקלים. אם החוק יוצר מציאות שבה אדם נכנס לחנות וקונה ספר ב־60 שקלים, והסופר מתוגמל כמו שצריך, זה נשמע לי יפה ומרגש. אבל אם אדם נכנס לחנות ספרים, ומחירי הספרים הם 85 שקלים, איבדנו את המטרה. אני בעד מחיר קבוע לספר, אבל הוא צריך להיות סביר. אם הספר יהיה כל כך יקר, ספק גדול אם יקנו אותו".

יאיר אגמון
צילום: רעיה שוסטר

הסופר אלכס אפשטיין, שעבר להוציא את ספריו בפורמט דיגיטלי, תולה את האשמה במו"לים לא פחות מאשר ברשתות עצמן. המו"לים, הוא אומר, הם שהביאו על עצמם את המצב שבו הם מוחזקים כבני ערובה אצל "סטימצקי" ו"צומת". "מרגע שהתחילו למכור ספרים כמו ירקות מקולקלים בסוף יום עבודה בשוק הכרמל, הספר הפך למוצר נלוז ולא חשוב. פגעו פגיעה קשה בכל מי שעוסק בתחום הזה, וזה חלחל היטב להוצאות. אין אף מדינה בעולם שבה הספרים נמכרים במחירים האלה ובשיטה הזו. במצב נורמלי, לקוח נכנס לחנות ספרים וקונה את הספר שבו הוא מעוניין מבלי שהוא יצטרך לשלם 100 שקלים ולקנות ספרים שהוא לא רוצה. הגענו למצב שבו רק מה שנכנס למבצעים נמכר בזול, והספרים שלא נכללו במבצעים – שירה, פילוסופיה, ספרי עיון – היו מאוד יקרים, כמעט לא נמכרו, ויצאו הרבה פחות. התחילו לצאת ספרים רק בשביל המבצעים.

"המטרה המקורית של חוק הספרים הייתה חיובית – להחזיר שפיות לשוק", ממשיך אפשטיין. "זה התחיל מניסיון לחקות את החוק הצרפתי שאסר על מבצעים לספרים חדשים, ומתוך ניסיון לשבור את הדואופול ולאפשר גם לחנויות העצמאיות לפרוח. כל זה טוב ויפה, אבל הדבר הכי חשוב לא קרה – המו"לים שתמכו בחוק לא חיפשו שום אלטרנטיבות לרשתות הספרים. המו"לים לא באמת ניסו להתנתק מצומת ומסטימצקי. הנה, החוק קובע שחובה למכור את הספרים במחיר אחיד בכל הארץ. למה לא לנצל את ההזדמנות הזו, שבה אין הבדלי מחירים, ולהתנתק מן הרשתות? הייתה למו"לים כמעט שנה לחשוב איך עושים את זה אחרת, והם לא חשבו, ולכן הם תקועים עכשיו במשא ומתן מול סטימצקי על גובה ההנחה.

אלכס אפשטיין

"אנחנו חיים ב־2014. באמת צריך את צומת וסטימצקי כנקודת המכירה של הוצאות הספרים? למה שלא תיפתח חנות של עם עובד, או של כתר? למה שלא ימכרו ספרים דרך הדואר, או באינטרנט? למה המו"לים נכנעים לדואופול הזה ונרמסים תחת הרגליים של הרשתות הגדולות? ביום שבו הוצאה רצינית תוציא את ספריה מסטימצקי ומצומת ותמכור רק דרכה, הקהל הטוב יגיע אליה. אבל הרשתות לא חיפשו אפיק אחר. הן מעדיפות לרקוד את המחול הזה של שתי הרשתות עם ההוצאות המסכנות. החוק נקרא 'החוק להגנת הסופרים', אבל זה קשקוש – זה החוק להגנת המו"לים. הסופרים ימשיכו להרוויח מעט. החוק הוא להגנת המו"ל, אבל בגלל שהמו"לים שוב התגלו כאנשים לא הכי אינטליגנטים, נועזים ורואים לטווח רחוק, הם שוב יזדקקו להגנה. אם הרשתות שוב מרוויחות מכל הסיפור, מה עשינו כאן?"

פריחת הספר הדיגיטלי

אך מסתבר שההתנתקות מ"צומת" ומ"סטימצקי" היא לא דבר קל, במיוחד לא להוצאות קטנות. "מי שיתנתק מהרשתות גוזר על עצמו גזר דין מוות", אומר רני גרף. "אם אני מתנתק, אני יכול לסגור את ההוצאה. חוץ מזה, קשה לאחד את כל המו"לים במהלך כזה. המו"לים הם לא גוף אחד, הם חבורה מגוונת. אנחנו לא מקשה אחת, ולא כל מה שטוב למו"ל אחד טוב גם למו"ל אחר. אני מסכים שזה צריך היה להיות הפתרון האידיאלי, כי המצב כאן הוא בלתי נסבל. אין מדינה בעולם המערבי שבשוק הספרים שלה שולטות שתי רשתות ספרים שקובעות הכול – את המחירים, את המבצעים וגם את הטעם של הספרים, כי בסופו של דבר, כשהסביבה הכלכלית מסוכנת אף מו"ל לא יסתכן ויוציא דברים אזוטריים. יש מבחר ספרים מאוד גדול, אבל כולם דומים זה לזה".

שעתן היפה של חנויות הספרים הפרטיות. חנות הספרים "אדרבא" בירושלים
צילום: מרים צחי

אז כיצד ייראה היום שאחרי החוק? אלכס אפשטיין טוען שתהיה זו דווקא שעתן היפה של חנויות הספרים הפרטיות, ושל ההוצאות הקטנות שבוחרות לא למכור ספרים דרך הרשתות – הוצאת זיקית, למשל, שמוכרת את ספריה בחנויות פרטיות בלבד, במחיר של חמישים שקלים לספר. "לחנויות העצמאיות יהיה יותר קל", אומר אפשטיין, "לאט לאט נראה חנויות שונות זו מזו. בתרבות שמכבדת את עצמה צריך להיות מגוון, שלא כל השולחנות יהיו אותו דבר. המגוון בכל חנות עצמאית הרבה יותר רחב ועשיר מאשר בצומת וסטימצקי. תוצאה חיובית אחת של החוק היא שמחיר הספרים החדשים יהיה זהה בחנויות העצמאיות וברשתות הגדולות, ומבחינה כלכלית גרידא לא תהיה שום עדיפות על רכישה ב'צומת' או ב'סטימצקי', ואפשר יהיה לקנות בחנויות פרטיות באותו מחיר".

אפשטיין צופה פריחה גם של האופציה הדיגיטלית בעקבות החוק החדש. "זו אלטרנטיבה שבה מחירי הספרים נמוכים בהרבה, והתמלוגים לסופר גבוהים", הוא אומר. "חלק ניכר משירותי ההוצאה לאור הופכים למיותרים בפורמט הדיגיטלי, והסופרים רק מרוויחים. אני צופה שהחוק החדש יביא לכך, וזה דבר חיובי בעיניי. ומה יקרה ברשתות? ההערכה שלי היא שמחיר הספרים יהיה שבעים שקלים ומעלה, כי סטימצקי וצומת לא יוותרו על ליטרת הבשר שלהן. כך יקנו הרבה פחות ספרים. רוב צרכני הספרים בארץ התרגלו לקנות במחירים מאוד נמוכים, ולא סביר שהם יתחילו לקנות ספרים בודדים בשבעים שקלים. מי שבאמת אוהב לקרוא, יתחיל לחפש חלופות".

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ד אדר' א תשע"ד, 14.2.2014