חוקר הספרות פרופ’ דב לנדאו היה אמיץ לב ורומנטיקן שהשפיע מאוד על הוראת הספרות 

דב לנדאו היה ההומניסט האחרון. נער שחצה את השואה וקם מן האפר, לכאורה הפנים וקבר את כל הרשע שפגש ולמעשה נאבק בו בתבונה רבה כאותו מלמד שאמר על תלמידיו בחדר: אתן להם לרמות אותי שוב ושוב עד שארמה אותם. כמו בתרגיל איפון בג'ודו ללא שמץ אלימות הפך עולמות. האיר פנים לבריות. כאהרן הכהן בן שבטו היה רודף שלום ואוהב שלום ומקרב את הבריות לעולמו בסבלנות אין קץ. אמן השיחה. תלמיד של סוקרטס. אך הוא חי ללא אשליות והיה רחוק מכל נאיביות למרות שכל מה שהקרין היה ריסון, עידון של שאגה כשם אחד מספריו הרבים שעסק בהארת המושג ליריקה.

לנדאו כחוקר ספרות ותרבות וכפרופסור באוניברסיטה היה אמיץ לב ורומנטיקן יוצא מן הכלל. רחוק מכל פחדנות אינטלקטואלית. לא פחד להיות מן המתמיהים, כמו לכתוב ספר כיצד לחשוב. לכאורה פרובוקציה. אבל בעולם שבו בטלו כל האיסורים ותופי הטמטם של התרבות האלקטרונית הנוכחית מערפלים כל היגיון, עמד ספרו זה, כמו גם ספרים אחרים מסוגו שכתב, והוכיח את טעמם ויעילותם בדוגמאות רבות של ניתוח יצירות ספרות בקישוריות ענפה ומסודרת שלא באמצעות מחשב.

הוא החזיר את הבריות למשנה ראשונה. מפעלו לא היה יומרני בשקט שבו ולמעשה הוא היה בכוונת אין קץ לחינוך מחדש של העולם. סוג של דון קישוט שבא להביא בשורה טוטאלית ומעניק סוג של פרשנות למימרה אל תתייאש מן הפורענות. עיקר שליחותו היה בשדה החינוך. הוא לא התייחס לתחום כתחום בדיעבד שבו יש לאלף את חיות האדם אלא כאתגר בר השגה.

כיהודי משכיל וירא שמים ותלמיד חכם היה עליו להתמודד עם הנביבות הישראלית ותחושת ההתנשאות הרבנית בישיבות התיכוניות שיצרה תמהיל קטלני. היה עליו להסביר מדוע חשוב ללמוד ספרות. זה היה קרב אבוד ורק הנוער בדורות היותר מאוחרים חינך את הרבנים להתחיל להקשיב לצורכי הנפש באמצעות ספרות, אמנות וחסידות.

במסע חייו הקרין לנדאו על מאות מורות לספרות ותרם נדבך ראשוני ומהותי לכל המפ"מרים שבאו אחריו גם מכוח היותו תלמיד מובהק של ברוך קורצווייל שאצלו כתב את עבודת הדוקטור שלו על הסונטה העברית. הגאווה האצילית והשקטה שלו נבעה מביטחון בשיפוט ובדרך אבל לעולם לא משחצנות. הגאווה שלו בידיעת ערכו הייתה כה סבלנית שהיה לה הכוח להתרדד לענווה והתבטלות עצמית.

מידד לנדוי, ידידות, 2013

היה מאוד לאומי בהשקפותיו ומאוכזב עד היסוד מגלגוליה של מדינת ישראל כמקום מקלט ליהודים. מה עוד יכול היה לרחק אותו ממוקדי כוח נוספים אם לא צירוף כה לא אופנתי. הוא הבין שהרס התרבות הלאומית האותנטית הוא מרשם בטוח לאבדן אבל היה לו שכל כיצד לומר זאת (מה שלי, אגב, אין).

נראה שכתיבת מונוגרפיה מעמיקה על אישיותו היא צורך לשעה ולדורות, שכן השאיר אחריו ספרים אחדים שמקִלים מאוד על כל מונוגרף, העוסקים בתולדות משפחתו ובביוגרפיה של חייו, אך אינם מתיכים את המכלול של היצירה והעשייה, האישיות וההיסטוריוגרפיה למסכת אחת.

שעה שנסע דב לנדאו לאשפוזו האחרון בהוראת חירום הוא ביקש קודם לעלות ולבקר ביקור שבעה אצל משפחת פרופ' צבי שטיינפלד. כך שמעתי בשבעה של דב ומצאתי לנכון למסור הסיפור על שני תלמידי חכמים שדרו זה עם זה בשלום, בני אותה גולה שאהבו זה את זה וכיבדו זה את זה ועל קהילתם ששכלה אותם בזה אחר זה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ד טבת תשע"ד, 27.12.2013