נישואים שנועדו מראש לכישלון בין האחות המתלמדת לפועל החקלאי מתפוררים כמו המושבה הוותיקה. משחק הצעיפים החצי־שקופים, הרמזים והסודות, שומר על מתח ברומן חדש, יפה ומורכב

המיטה שאתה מציע בעצמך

איילת שמיר

עם עובד, 2013, 440 עמ'

ספרה החדש של איילת שמיר מרשים מאוד ומבלבל מאוד, מרתק ואולי ארוך מדי. רשמים הפוכים שנוצרים מספר שאורכו הרב ואף המופרז ומורכבותו הגדולה מדי עושים אותו לספר חובה מצד אחד, ולחוויה מתסכלת, לפחות בעבורי, מן הצד האחר.

בצילום שעל כריכת הספר שיער מתנפנף, בלורית בלונדינית, עין גדולה בוהה. מבט מרוכז מגלה: ראש של סוס, מצולם מצדו הימני. זהו צילום־שער בלתי שגרתי אבל הולם לספר שאחד מקווי העלילה העיקריים שבו מתואר כך “הכול התחיל עם שני האחים האלה מוואדי ערה, שהביאו לאיתן רוסו את הסוס המופרע הזה במתנה… מופרע־מופרע. אבל כזה סוס יפה לא רואים כל יום…“.

בסצנה הראשונה אנחנו רואים את איתן רוסו עומד באלכסון בגדרת־הרכיבה, ומביט לסוס –בּארבּ שמו – בעיניים, כמו שעושה מנהיג למי שצריך להיכנע למרותו. זו אחת הסצנות היפות ביותר בספר, סצנה קולנועית במובן הטוב של המילה. איילת שמיר, שעל פי השער הפנימי של הספר “גדלה בקיבוץ ניצנים“, יודעת כנראה על מה היא מדברת כשהיא מתארת, צעד אחר צעד, את תהליך האילוף או הביות של הסוס ואת מאבק המנהיגות בין האדם לסוס. “הסוס כתש את הקרקע, נרתע לאחור, עצבני. איתן רוסו המשיך להחדיר מבט. הסוס קלט את המבט… במבט רך סקר איתן את פניו היפים של הסוס…“. וכך לאט, בזהירות, התקדמות ואחריה השהיה. נסיגה ושוב התקדמות זהירה וקשובה: “שיבוש קל שבקלים, די היה בזה שהסוס ייבהל פתאום ויאבד את הצפון…“.

בתהליך הביות של הסוס היפה והגאה בארב, כמו בשאר המהלכים הגורליים בסיפור כולו, יש שברון לב ועצמות יותר מאשר רגעים של שמחה ואושר, וגם – כדי להגביר ולהעצים את המורכבות הסיפורית והרעיונית – יש בו שיקוף למאבק כוחות שלא בין אדם וסוס בלבד.

החוט הטרגי

בניגוד למה שאולי היינו מצפים, הסיפור שמתרחש במושבה ותיקה ומשתרע על פני כשישים שנה אינו סיפור העוסק בתולדות ההתיישבות בארץ. אמנם כבר בראשית הספר עומד איתן רוסו, בן הדור השני במושבה, וצופה בשברונו של החלום החקלאי הישן: "עיניו קלטו את הבהק הניקל של הפגוש ואת סבכת המצנן… זה היה הקבלן שבונה עכשיו בקצה הרחוב שש וילות צפופות, חדשות, על חורבותיו של אחד הבתים הישנים…"; "אמנם לא בן־לילה נהפך הנוף הבראשיתי לכפר, למושבה. ובכל זאת, לעתים נראה כאילו בוקר אחד הקיצה השממה מתרדמת החמרה שלה וגילתה… ששדות הבור הבתוליים עובדו למטעים, לפרדסים, לחממות…", ובאותו תהליך, איטי בשנים אבל מהיר במבט לאחור, נהרסה החקלאות והפכה לנכסי נדל"ן, "נכרתו הפרדסים ופורקו החממות כדי לאפשר סלילת כבישים… נחלות עתיקות החליפו ידיים ובעלים ושמות חדשים ופרצופים חדשים צצו…". רק איתן איש הסוסים, בסוף העשור הרביעי של חייו, מתעקש להמשיך ולהיאחז בבית הישן והמתפורר של משפחתו, וממשיך את העלילה המשובשת שהחלה בדור של הוריו, בצלאל ואהובה רוסו.

אנחנו הולכים בעקבות איתן ואחיו גידי ב"משעול הכורכר, אותו נתיב מעופר… שהלכו בו למטע הוא וגידי אחיו עם אביהם והכלב טיטוס… שנים ארוכות נלחם בזיכרון… שלא יצטרך להסב פניו לאחור ולראות את מה שראה אז במטע, ארבעים שנה קודם לכן, באותו בוקר שבת רחוק…". כאן, ברמז על משהו איום, על טרגדיה שמטילה את צילה הארוך אפילו ארבעים שנה מאוחר יותר, מתחיל להיטוות החוט של אריאדנה. אותו חוט שבאמצעותו מצליח תזאוס לחדור למבוך, להרוג את המפלצת – המינוטאור – ולצאת בשלום.

חוט הרמזים על המטע, השביל והמעשה שקרה שם והשפיע על חייהם של בני משפחת רוסו – ההורים ושני הבנים, איתן וגידי – מתחיל בתחילתו של הספר ויתפתח בהדרגה עד לסופו. אמנם בניגוד לחוט של אריאדנה, החוט שנגלל כאן אינו חוט של חיים אלא של טרגדיות ושל התפרקות. אבל מבחינת הקורא, הוא תמרור הדרכים היחיד בספר שמורה על הכיוון הנכון בסיפור שהולך ומתרחב, הולך ומצמיח שבילים ובני־שבילים שמוליכים לכל מיני כיוונים ומכילים עלילות ועלילות־משנה רבות, שלא מעטות מהן מובילות את הקורא למבואות סתומים.

מאבק מנהיגות בין אדם לסוס
צילום: שאטרסטוק

בין שני אחים

גרעין הסיפור הוא פשוט: יש נישואים שמועדים מלכתחילה לכישלון בין אהובה, האחות המתלמדת בבית החולים החיפאי, לבין בצלאל, הפועל החיפאי, שחולם על עצמאות ועל הקמת משק חקלאי, ומתיישב על אדמת בור בוצית בשוליה של מושבה, אי שם באזור השומרון המערבי, אולי בין חדרה לזכרון יעקב. אהובה נמשכת לבצלאל בכוח שאין להסבירו – כדרכן של אהבות טראגיות גדולות רבות. היא מוותרת על לימודיה ועל המקצוע שהיא אוהבת ומתמסרת לאישיותו הפרועה, החזקה ממנה.

המשפחה שהם מקימים נחצית בהדרגה לשניים – מצד אחד אהובה, מצד שני בצלאל – כל אחד מהם עם סודותיו והאופי השונה שלו, וביניהם שני הבנים. איתן דומה לאביו בכוחו, בחספוס שלו, בעקשנותו, בכריזמה ובמופנמות הקשוחה שלו. ואילו גידי, האח הצעיר מאיתן בארבע שנים, דומה לאמו ומשקף אותה. הוא רך, נגרר, ותרן וכנוע. עד שקורה מה שנרמזנו לגביו כבר בתחילת הספר, וכדי להגן על עצמו ולהציל את נשמתו הוא בורח הרחק עד למלבורן שבאוסטרליה ועד לנישואים לאישה איטלקייה.

זהו גרעין הסיפור. ועל הגרעין הזה, שבעצמו הוא עוצמתי וכבד ובעל נפח – בונה הסופרת את דמויות המשנה ועלילות המשנה שלה: ד"ר ארליך, המאהב הראשון של אהובה; עבודתו של בצלאל אצל האיכר הרומני ובבית החרושת החיפאי; איתן בנם, נישואיו הראשונים הכושלים; בתו היחידה נוגה, והאישה החדשה בחייו – אלונה, עם החברים שלה, משרד האדריכלים שבו היא עובדת וכו'. ויש עוד מרכיב בסיפור: "שני האחים מוואדי ערה" שהוזכרו במשפט הפתיחה, אותם שנתנו לאיתן רוסו את הסוס היפהפה והמופרע ושעובדים כשכירים במה שהוא לכאורה חוות הסוסים שלו – מג'ד ובאסיל.

בניגוד למושבה החקלאית ההולכת ומתפרקת – שני הערבים מוואדי ערה מייצגים, כצפוי, לפחות באופן ארעי, את הדבקות בקרקע, את המסורת החקלאית. אבל גם אצלם הדברים מתחילים להראות סימנים ברורים של התפוררות: מג'ד שואף להיות עורך־דין ובינתיים הוא מתמודד עם ההכנות למבחן הפסיכומטרי. באסיל רוצה להתעשר מהר, ולא חשוב באיזו דרך. בין השאר הוא נלכד להימורים, ובכלל הוא בחור לא יציב ובלתי אמין. אחמד אבו־טאלב, אביהם של השניים, היה במשך שנים רבות הפועל החקלאי, יד ימינה, כמעט בן זוגה, של אהובה, לאחר שנישואיה התפרקו.

הרמז שבטקסט הגב של הספר, על "זר שפלש לנחלתם ונעלם… בעומק מטע האבוקדו המשפחתי…" מעורר איזו תחושה שיש קשר בין הדברים. אבל הסופרת, ובצדק, משאירה את הדברים תלויים באוויר. משחק הצעיפים החצי־שקופים, הרמזים והסודות, נעשה באופן עדין, שמדמה את אופן החשיבה של בני אדם, שכשהם חושבים או נזכרים במשהו אינם צריכים לפרט ולפרש אותו, מכיוון שממילא הם יודעים מה העניין. רק אנחנו, הקוראים, עוד תועים בערפל. אבל דווקא המעט שמתגלה לנו, ויותר מכך הידיעה שיש סוד שפיענוחו עוד לפנינו, מרתקים ומשאירים אותנו במתח.

אבל דווקא את הדבר הזה שוכחת הסופרת, כשהיא מכבירה סיפורים על אבו־טלאל ועל מג'ד ובאסיל, ששלושתם אולי קשורים איכשהו לסוד. וכאן חולשתו העיקרית של הספר: שמיר מתפתה שוב ושוב לסיפורים היפים שדמיונה והיצירתיות שלה מעלים, ומרחיבה לכל מיני כיוונים ודמויות שאינם נחוצים למהלכה של העלילה הראשית. בדרך זו היא מחלישה את כוחו של הסיפור ואת המתח, וגורמת לקורא לאבד את דרכו ולהרפות את אחיזתו בחוט שאמור להוביל אותו.

ריבוי המעברים ועלילות־המשנה יוצר מעין הפרעת קשב בעלת מחיר ספרותי: הקורא אינו מספיק להזדהות עם הסצנה או הדמות לפני שעליו לעבור לדמות אחרת, וסצנות בעלות פוטנציאל רגשי חולפות ואובדות בים המידע והסיפורים. זאת למרות שהספר כולל כמה וכמה סצנות מרשימות במיוחד. אין ספק שאיילת שמיר מפליאה לכתוב, ועומד לזכותה אוצר מילים עשיר שכולל גם הרבה מהלקסיקון הבלתי מוכר של החקלאות ומעולמם של הסוסים. הספר מזמן תענוג לשוני נדיר והוא רומן איכותי ומעניין ששווה בהחלט את הזמן המוקדש לקריאתו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ז תמוז תשע"ג, 5.7.2013