גן ילדים ותיק מאוים בפינוי והגננת, שחייה הפרטיים סבוכים, יוצאת למאבק. כישרון הסופר מצליח להפוך גם עלילת גן לסיפור מרתק

גן נעמי

ישי שריד

עם עובד, 2013, 260 עמ'

נעמי, גננת ותיקה בצפון תל אביב, כבר עשרים וחמש שנים במקצוע. היא שולטת בעניינים ולכאורה לא צפויות לה הפתעות. יש לה צוות טוב של גננות, היא משלמת להן שכר נאה ומקבלת תמורה ראויה. היא מכירה ויודעת לאבחן את תכונות האופי הבולטות של הילדים אפילו כשהם עוד פעוטות בני שנתיים וחצי ושלוש: מי מהם ידידותי, ממושמע, רגוע ומשתף פעולה, ומי אלים ודורש השגחה מיוחדת. מי בא לגן בשמחה ומי מתחיל את יומו בבכי תמרורים, נצמד להורים ומסרב להירגע. בדומה לכך היא מכירה את סוגי ההורים ויכולה לצפות מראש את תגובותיהם. אבל השנה הכול השתבש.

התקרית הראשונה קורה שבועיים אחרי סוכות: הילד יהלי נופל מן המגלשה ונפצע. פציעות של ילדים הן מעשה שבכל יום, אבל לאמיתו של דבר עצם העניין אינו באמת הילד או הפציעה או השאלה מדוע קרה מה שקרה. כל תקרית כזאת חושפת רבדים נוספים וסמויים מן העין בנפשן של הדמויות המעורבות. ובעימות בין האם לגננת נחשפים לא רק הדאגה, הבהלה והכעס של האם. זה גם הרגע שבו כוחות ויצרים מודחקים יוצאים לאור העולם, והאם, תוך כדי ההיסטריה האוחזת בה, מנצלת גם את ההזדמנות שנקרתה בפניה כדי להוציא על הגננת את כל התסכולים והכעסים שנצברו בה בחיים בכלל.

עיניו ואוזניו המחודדות של הסופר, והכישרון שלו להעמיד דמות שלמה בכמה רמזים ולשחזר את סגנון הדיבור התואם לכל דמות שהוא יוצר, מתגלים במלואם כשהוא מתאר את חילופי הדברים בין האם לגננת. הקורא יכול, על סמך היכרותו עם החברה הישראלית, לשמוע באוזני רוחו את קולה ההולך והמתגבר של האם, במילים המוכרות כל כך שהסופר שם בפיה: “יש לך מזל שבעלי לא הגיע לכאן במקומי, אמרה לי והעיניים שלה בערו מכעס… עשיתי טעות שהכנסתי את הילד לפה… הזהירו אותי ולא שמעתי… הילד שלי לא חוזר לפה, זה בטוח, ואת עוד תשמעי מאיתנו…“.

התקרית הזאת פותחת את שנת הלימודים. היא מבשרת את אובדן השליטה ואת המשברים הפוקדים במהלך השנה הזאת בזה אחר זה את חיי הגן ואת חייה של הגננת נעמי. תחילה זה נראה כמו תקלות זעירות, זניחות ממש, ונעמי לא מוותרת, אוספת את כל כוחותיה וניסיונה וממשיכה. ואז נופלת על ראשה המכה הגדולה.

כוחות ויצרים מודחקים יוצאים לאור
צילום אילוסטרציה: shutterstock

כסף, יהירות וכוח

זה מתחיל דווקא בטוב: גן הילדים והמגרש שעליו הוא עומד שייכים למיליונר יהודי־אמריקני בשם הרשי קפלן. קפלן, ניצול שואה שיושב בניו־יורק, רואה בגן הילדים ובילדים שלומדים בו את דרכו האישית לנקום במי שרצה להשמיד את כל היהודים. נאמן לחזונו זה, הוא מקפיד להגיע כל שנה לארץ ולהיפגש עם הגננת והילדים. וכך, במשך עשרים וחמש שנים נפגשו השניים במלון הילטון פעם בשנה לארוחת ערב חגיגית, ולמחרת בבוקר הוא ביקר בגן הילדים וראה במו עיניו את המקום ואת הילדים היקרים כל כך ללבו.

השנה, כשהרשי קפלן כבר בן למעלה מתשעים והוא מגיע לארץ בפעם האחרונה, הוא מבטיח לנעמי שבצוואתו קבע ש"כל עוד את בחיים, עד מאה ועשרים, הגן יישאר במקום שלו ואף אחד לא ימכור את המגרש. אני רוצה שתהיי רגועה…". אבל בניגוד לציפיות האופטימיות, משהו רע קורה להבטחה הזאת. לא זו בלבד שהרשי קפלן מת, גם הצוואה איננה. למגרש, מתברר, יש בעלים חדשים ואלה דורשים שנעמי תפנה את המגרש בתוך שלושים יום.

שעיה, בנה הרווק של רעיה, הגננת הקודמת, מתגייס לעזרה. הוא מגלה שהמנהל של חברת ויה מאריס, בעלי המגרש, הוא אחד בשם רן לנדסמן, "אדריכל ויזם שדוגל בחזון אדריכלי של אסתטיקה אמנותית ופרקטיות, ובשילוב של ישן וחדש… החזון שלו הוא לחדש את הנוף האורבני של תל אביב תוך יניקה מהמורשת התרבותית שלה ויחס של כבוד למסורת האדריכלית…". לא קשה לנחש שמאחורי המילים הרמות והניסוחים המנופחים מסתתרים כל מיני דברים אחרים, שמתמצים בסופו של דבר בעיקר בכסף, אם כי גם כוח, יהירות וכבוד לא חסרים כאן.

כיצד יכולה גננת מזדקנת, מוגבלת באמצעים, פרודה מבעלה החי בקיבוץ ואם לבן תלוש – שמסתובב בכל העולם ושקשריו עם הוריו רופפים ואקראיים – להיאבק באדריכל מקושר ועשיר המצויד בעורך דין מוכר ויקר, כאשר לעומתו, לרשותה ולצידה של נעמי עומדות רק הגננות שלה, וגם שעיה, הידיד התמים והצנוע, שחי חיים פשוטים וכמעט סגפניים, עובד כמגיה בעיתון ומפרסם ספרי שירה שאין להם כמעט דורש.

אבל נעמי אינה נכנעת כל כך מהר. היא יוצאת למאבק כשבינתיים היא ממשיכה לנהל את הגן כאילו כלום לא קרה ולא יקרה. אבל משהו ללא ספק קורה, והוא מכרסם בחייה, בבריאותה וגם בתפקוד של הגן. באמצע מסיבת חנוכה בהשתתפות הילדים והוריהם מתלקח פתאום וילון מאש החנוכייה שניצבה בקרבתו. "אחד האבות זינק על הווילון ותלש אותו לארץ, וסימה הביאה את המטף וריססה סילון של קצף עד שהכול נכבה. זה בסדר, התחלתי למלמל… אבל זה כבר לא היה בסדר… כמה מהר השתנו הפנים משמחה לכעס…".

קבוצות בחברה הישראלית

במקביל לתקלות ולתקריות הללו בגן, נעמי כבר מסובכת במאבק המשפטי על קיומו של מפעל חייה. בבית המשפט מתברר שלא זו בלבד שהצוואה של הרשי קפלן לא קיימת, הרשי עצמו כבר מזמן לא היה מיליונר בעת שהבטיח לנעמי מה שהבטיח, ולכל הבטחה שלו לא היה כיסוי. ובעת שנעמי מנסה למצוא דרכים לבטל את הגזרה, אנחנו מכירים עוד ועוד פרטים מחייה ומחייהם של הסובבים אותה.

הסופר מגולל כמה פרשיות חיים במקביל, ומציג לפנינו אנשים ואורחות חיים ממגזרים שונים בחברה הישראלית: אנו פוגשים את אמה של נעמי בביתה שבשכונת רמת אשכול המתחרדת בירושלים, מתוודעים לבעייתיות שביחסים בינה לבין נעמי. אנחנו גם לומדים מה בדיוק קרה בין נעמי ליפתח, בעלה. מדוע עזבו את הקיבוץ ומה הרקע לקרע שבינה לבין בנה. המניפה הרחבה של דמויות, סביבות חברתיות ומקומות שפורש שריד מזמנת לנו היכרות עם כישרונו הרב כמתעד ספרותי של קבוצות ותת־תרבויות בחברה הישראלית.

קראתי את הספר מרותקת. בניגוד למה שחשבתי תחילה – "מה כבר יכול להיות מעניין בגן ילדים" – שיניתי את דעתי כבר אחרי המשפטים הראשונים. שריד יודע לכתוב, שפתו – כבן לאביו – קולחת ומדויקת, והוא מצויד בעין שמצלמת היטב ומעבירה את המציאות לפרטי פרטיה וברשם־קול מנטלי שקולט ומשדר את מוסיקת המילים הנאמרות ואת רובדי המשמעות החבויים בהן.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ב סיון תשע"ג, 31.5.2013