קרבנות היולדת הם בה בשעה שיא רגשי של קרבה אל הקודש במעגל החיים – ושעשוע מתמטי. מבט נשי על מסכת קינים

בעיני רוחי אני רואה אותה: אם צעירה, שלא מזמן ילדה את תינוקה, עושה את הדרך באיטיות מכפרהּ הקטן שבגליל אל עבר בית המקדש בירושלים. תינוקה בחיקה והיא עוצרת מדי פעם להאכיל אותו, מלטפת קווצה משערו או מיטיבה את שק החציר שעל צווארי החמור ההולך לצדה. היא ממששת את המטבעות שנועדו לרכוש את שני בני היונה שאותם תביא בפני הכהן, דעתה נעה בין דאגה לפעוטות שהשאירה בבית ובין המשימה המרגשת העומדת בפניה, הקרבת קרבן היולדת במקדש.

פרשת תזריע פותחת בציווי על קרבן היולדת. אחרי הלידה האישה טמאה במשך שבוע במקרה של לידת בן זכר ובמשך שבועיים במקרה של לידת בת. לאחר מכן חוזרת האישה לתפקודה הרגיל, אבל במשך שלושים ושלושה יום בלידת זכר, וכפול מכך בלידת נקבה, היא מנועה מלבוא בקודש – "בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ" (ויקרא יב, ד). לאחר סיום תקופת ימי הטהרה, על האישה להביא קרבן של שני בעלי חיים, "כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת" (שם, ו). אך התורה מכירה בכך שהקרבן הזה הוא יקר, ומציעה לנשים אשר לא תמצא ידן תחליף – להביא שני עופות, האחד לעולה והשני לחטאת. הדיון הרבני בקרבן היולדת מתייחס כמעט באופן בלעדי לקרבן שני העופות.

קרבן העוף, או כפי שחז"ל כינו אותו קרבן הקן, נידון במסכת זבחים (פרקים ו-ז). מסכת קינים, העוסקת בעיקר בטעויות ובבלבולים העלולים לפסול את קרבן הקן, היא מעין הערת שוליים למסכת זבחים. על אף שהמסכת עוסקת בקרבן שבו היו מחויבים גברים ונשים כאחד – יולדות, מצורעים, נזירים וזבים – היא מודגמת לכל אורכה באמצעות נשים. הדינים שבה נאמרים בלשון נקבה. לדוגמה: "[קן] אחת לזו ואחת לזו, שתיים לזו ושתיים לזו" (קינים א, ד). למעשה, ה"ראובן" של המסכת הזו, האדם שאותו העלו חז"ל ברוחם כשעסקו בדיון ההלכתי, הוא "לאה".

מדוע בחרו חז"ל להשתמש דווקא בנשים כדי להדגים את דיני קרבן הקן? התשובה הפשוטה לשאלה זו היא שרוב קרבנות הקן הובאו על ידי נשים (יולדות, זבות ואף נשים שהשלימו תקופת נזירות).

צילום אילוסטרציה: thinkstock

הרחם והקבר

ברובד עמוק יותר, אפשר שיש קשר מהותני בין חווית הלידה ובין הקרבן שנתחייבה בו היולדת. קרבן בעל-חיים כרוך בהריגה. בחלק מן הקרבנות ההקרבה היא בהגדרתה הריגה תחליפית – בעל החיים מומת ככפרה לאדם או לציבור. אפשר אולי להעז ולטעון, גם אם הדבר אינו נאמר בפירוש, שהיולדת נקראת להרוג "תינוקות" של אם אחרת כדי להגן על ילדיה שלה. גם בימינו, כשהרפואה המודרנית הקטינה באופן ניכר את תמותת התינוקות, אנו חשים צורך מיוחד להגן על תינוקות רכים. קל וחומר שכך היה הדבר בעולם העתיק שבו ילודים היו שרויים בסכנה גדולה ותמותת תינוקות הייתה שכיחה. הפגיעה הטקסית בקרבן יכולה להיתפס הן כתשלום למידת הדין והן כסובלימציה לרגשות אלימים, שעשויים להצטבר בלבה של אם עייפה ומוטרדת כלפי פרי בטנהּ.

עופות הם בעלי חיים קטנים, בני היונה הם גוזלים, עופות שלא הגיעו לבגרותם (וכך גם "כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ", הקרבן העדיף לפי הוראת התורה). יבוא העוף הצעיר ויטול במותו את הסכנה הצפונה לתינוק הנולד. ואכן, בספרות חז"ל הרחם נקראת לא אחת "קבר".

יש דימיון סמיוטי בין שני העופות השרויים בקן או הכלואים בכלוב ובין העובר הכלוא ברחם אמו. במדרש נאמר אף: "מיעיה שלאשה עשוים קינים קינים, פיקין פיקין, חבילין חבילין, בשעה שהיא יושבת על המשבר אינה משלכתו בבת אחת" (ויקרא רבה יד ג). הכוונה כאן אינה לקן ציפורים דווקא אלא לכלי קיבול, מדור. אך כשם שקן הציפור נועד להגן על הגוזל, כך הרחם נועדה להגן על העובר מפני לידה מואצת. הקן הנישא אל הכהן הוא מעין רחם סמלית שבתוכה חוסות שתי הציפורים.

פרופ' חנה ספראי לימדה שגברים היו מחויבים בקרבנות הקשורים במעגל השנה, "שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ” (דברים טז, טז ועוד), ואילו נשים היו מחויבות בקרבנות הקשורים במעגל החיים, היינו בלידה. גברים יהודים, בניגוד לגברים מתרבויות אחרות, לא חויבו בציון טקסי של חווית הולדת פרי בטן. למרות החיוב בתורה, רוב החוקרים סבורים שיהודים לא עלו לרגל בכל שלוש הרגלים בכל שנה. סביר להניח שגם נשים לא יכלו לעזוב את ביתן ומשפחתן בכל פעם שילדו (ואף בחלק מן המקרים שהפילו) ולצאת למסע ארוך ומסוכן.

כאשר לקראת סוף ימי הבית האמירו מחירי הקינים בירושלים, באופן שהכביד על נשים שהיו צריכות להביא קינים אחדות, תיקן רבן שמעון בן גמליאל תקנה מהפכנית, שלפיה האם יכולה להקריב קן אחד בלבד בעבור כמה מקרי לידה וזיבה. לפי תקנה זו די לאישה לעלות לרגל פעם אחת בלבד כדי להקריב את כל הקרבנות שבהם נתחייבה (משנה כריתות א, ז).

ייתכן שבני המשפחה שעלו לרגל ביחד ניצלו את האירוע החגיגי לשם הקרבת כל הקרבנות שנתחייבו בהם. באופן זה, מעגל השנה ומעגל החיים, עולם גברי ועולם נשי, התנקזו כולם לאותה נקודת זמן ומקום.

איפה האמא?

אני מחפשת את אותה אם צעירה בדרך לירושלים שאיתה פתחתי, ומתקשה למצוא אותה בין דפי מסכת קינים. אמנם שפת המשנה היא קצובה ורשמית, וממעיטה בתיאור רגשות ובהרהורים דתיים, אבל במקרה שלפנינו בולט הדבר במיוחד. מסכת קינים כונתה על ידי פרופ' משה קופל "המסכת המתמטית": רוב רובה עוסק בחישובים מתמטיים, חלקם היפותטיים בלבד.

מי שיידרש למסכת זו, הקטנה ביותר ועל כן האחרונה בסדר קודשים, ייתקל בחידות מתמטיות סבוכות. גדולי פרשנינו נחלקו בהבנת חלקן, ולעתים יש צורך במשוואות מתמטיות מורכבות כדי להבין את החישובים המוצגים במשנה.  החידות הללו המנוסחות כתרגילי חשיבה שמטרתם חידוד ועונג אינטלקטואלי. הדבר דומה לשאלות שנמצא בספרי לימוד חשבון, "רכבת יוצאת מתל אביב בשעה שמונה ונוסעת במהירות X לירושלים, מתי היא תפגוש ברכבת היוצאת מירושלים באותה שעה ונוסעת במהירות Y?”.

השימוש במסכת בציפורים – שטבען לעופף והן עשויות לנדוד מקן אחד למשנהו ולהתערבב – ובנשים אינו שונה במהותו משימוש ברכבות נוסעות או בברזים הממלאים בריכות בחידות מתמטיות דהאידנא. החוקר דניאל בויארין קבע שחז”ל מרבים להשתמש בנשים כבכלי ספרותי או רטורי “לחשוב באמצעותו”. אם כך הוא הדבר במסכת קינים, היינו שעניינה לימוד חשיבה מתמטית מופשטת באמצעות הדגמות חיות של נשים וציפורים, הרי שאין זו מסכת נשית כלל אלא טקסט המשתמש בנשים כבדוגמות בעלמא: הנשים והציפורים כאחד (כמו הרכבות בימינו) הם אובייקטים לצורכי חישוב וליבון אינטלקטואלי.

הדבר אינו צריך להפליא אותנו, שהרי ספרות חז”ל כולה נוצרה, נלמדה והועברה מדור לדור על ידי גברים והדיונים שלפנינו אינם שונים במהותם. הדבר אינו צריך לעורר תמיהה גם היות שכאמור ספרות חז”ל ובעיקר ספרות המשנה אינן עוסקות במפורש בחוויה דתית וברגשות דתיים. אם אנו מתקשים למצוא התייחסויות מפורשות לרגשות דתיים של גברים בימי בית המקדש, בספרות שנוצרה דורות אחרי חורבנו, על אחת כמה וכמה יקשה עלינו למצוא התייחסויות לחוויות דתיות של נשים.

ובכל זאת, על אף העובדה שאולי לא הייתה זו מטרת יוצרי מסכת קינים, כפי שהיא מוצגת בפנינו היא מכוונת זרקור אל נשים ואל פעילותן הדתית. מבעד לחישובים המתמטיים שיש בה, נוכל לזהות התייחסות של קדמונינו לנשים כסובייקטים דתיים. מעבר לנוסחאות המורכבות, הם לא שכחו שמטרת קרבן היולדת היא לאפשר לאישה להתקרב שוב אל הקודש, לבוא למקדש ולקחת חלק בעשייה הדתית.

כיום, כשנשים יהודיות רבות כל כך ממגזרי היהדות השונים מבקשות למצוא את הקול היהודי שלהן, דומה שאפשר למצוא בתיאוריהם של קדמונינו משום מפת דרכים עתיקה לנתיבים ישנים וחדשים.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ב' באייר תשע"ג, 12.4.2013