שנה חדשה: החידוש מביא עמו את שלא היה ולעומתו, השנה מבשרת על חזרה השבה ונשנית בדיוק כפי שהיה. מבט חדש על רבי אלעזר בן ערך הנוסע לאמאוס

 מה באמת קרה בין חכמי יבנה לבין חברם רבי אלעזר בן ערך, כאשר באו לבקר אותו לאחר נתק מתמשך? לפי הסיפור, שחלקים ממנו מופיעים במקומות שונים במשנה, בתלמוד ובספרי המדרש, לא היה בין תלמידי רבן יוחנן בן זכאי חדשן מקורי ורב־תנופה כמו רבי אלעזר בן ערך. רבן יוחנן אף כינה אותו "מעיין המתגבר", וקבע – יש אומרים – כי משקלו הסגולי עולה על זה של כל חכמי ישראל האחרים גם יחד.

ברבות הימים פרש רבי אלעזר מחבריו והלך לגור באמאוס, מספר הסיפור, וכיוון שלא היה לו עם מי ללמוד תורה שם, נשתכח ממנו כל תלמודו. שיאה של הדרמה הזאת הוא בסצנה הבלתי נשכחת שבה רבי אלעזר מנסה לכאורה לקרוא בתורה באוזני אורחיו החכמים, והללו מזדעזעים להיווכח שכבר אינו יודע אפילו את צורות האותיות: במקום "החדש הזה לכם", הוא קורא "החרש היה לבם".

מה באמת אירע לתלמידו המהולל ביותר של בן זכאי? הייתכן שאדם כה גדול אכן לא ידע לקרוא פסוק מפורש – ולא סתם פסוק מפורש אלא את שלוש מילותיה הראשונות של המצווה הראשונה שנצטוו ישראל בצאתם ממצרים? האמנם רק במקרה השתבשו לו ל"מעיין המתגבר" דווקא המילים המסוימות האלה, שגלום בהן סוד קידוש הזמנים על פי הלבנה המתחדשת בידי העם החדש היוצא לחירות בחודש האביב וההתחדשות? והאם רק במקרה יצא מפיו דווקא השיבוש המסוים שיצא?

או שמא לא מקרה היה כאן, ולא שכחה ולא שיבוש, כי אם אמירה מכוונת ומושחזת של רבי אלעזר לחבריו העומדים מסביבו? אולי הוא מטיח בהם: "אתם רוצים לקרוא 'החודש הזה לכם' בצורה נכונה ומדויקת, ואחר־כך להמשיך בשגרת חייכם מבלי לחדש דבר; אבל אני איני מסכים להשתתף במשחק שלכם, ובמקום זה אני שואל אתכם (בגוף שלישי, כפי שפונים למכובדים שכמותכם): החרש היה לבם?!"

הוא גועה בבכי, והם גועים איתו. 'אשה זקנה בסן מיגל דה אלנדה, מקסיקו', תומס קסטלזו

לפעום מבלי להתפעם

מה הוא לב, אם לא מעיין המתגבר באדם ומזרים בו חמצן חדש בכל רגע ורגע. על השאלה 'איזוהי דרך ישרה שראוי לאדם לדבוק בה', השיב רבי אלעזר בן ערך: "לב טוב". ועל השאלה מאיזו דרך ראוי לאדם להתרחק – "לב רע". החיים הם התחדשות תמידית, ועם כל פעימה ופעימה של הלב משתנה האדם ומתפתח ללא הרף. כשתגמרו לקרוא את המשפט הזה, לא תהיו אותם אנשים שהייתם כאשר התחלתם לקרוא אותו. אפשר לבחור ב"לב טוב", ולהשתנות לטובה עם כל פעימה ופעימה, ואפשר, למרבה הצער, לבחור ב"לב רע" ולבזבז את כוחות החיים עד כלות. אבל הכי נורא – ואולי אכן זה מה שזועק רבי אלעזר לחבריו גדולי החוכמה והתורה – הכי נורא זה לחיות עם לב חירש.

לחיות עם לב חירש זה לפעום מבלי להתפעם, לקרוא פסוקים מבלי להאזין לנאמר בהם, ולקדש עוד חודש ועוד חודש מבלי להתחדש אף פעם. לחיות עם לב חירש זה להניח לו, ללב, להפוך לסתם משאבה שמפמפמת דם מכאן לשם. זה לייבש את התורה עד שהיא הופכת לערמה של שאלות הלכתיות שיש לפתור אותן מבלי להיפתר מבפנים, מבלי לחלחל אל עומק תהומות הקיום ומבלי לנבוע מתוך התהומות הללו, מבלי להתגבר ומבלי להשקות.

כיצד מתחדשין? והרי בעברית אפילו המילה "שני", המבטאת את הדבר החדש והשונה שבא אחרי הדבר הראשון, מכילה הן את השינוי והן את השינון. "שונה" הוא זה שחורג ממה שקדם לו, אבל "שונה" הוא גם זה שחוזר שנית על מה שנאמר או נעשה לפניו.

לכאורה יש משהו מן האוקסימורון בביטוי "שנה חדשה", שלומר אותו זה  בעצם כמו לומר "יְשנה חדשה". אמנם הקיץ – לשון קץ וסוף – מאחורינו, וסוף אלול הוא זמן בריאת העולם שבו הטבע מתעורר והכול מתחיל מחדש. עוד מעט תנשב הרוח, וגשם ירד להצמיח את הזרעים הממתינים באדמה ולזווג שמים וארץ כמו בראשונה. אבל כמה חדשה יכולה שנה להיות, כמה שונה מקודמותיה, אם היא אינה נקראת "שנה" אלא על שום שהכול חוזר ונשנה בה בדיוק כפי שחזר ונשנה בשנה הקודמת?

מסתבר שמעיין אינו נובע, אלא אם מימיו חלחלו לפני כן אל עומק התהום. כדי להיות שונה מן הראשון מוכרח השני קודם כול להיות שונה אותו, להיות חוזר עליו, להיות נטוע ביסודות שהעמיד הראשון ורק מתוך כך להגביה על גביו קומה נוספת. אין שינוי ללא שינון, וכפי שרבי אלעזר בן ערך למד כנראה בשנות בדידותו הקשה, גם אין קיום ליחיד – אף אם הוא שופע כמעיין המתגבר – ללא שינונם של יחידים אחרים את דבריו, ללא עיני־זולת שהוא יכול למצוא בהן את חִנּוֹ ואת השתקפות־פניו, ללא קרבת בור סוּד שיודע איך לא לאבד ממנו אף טיפה.

חידוּשוֹפוֹבּיה

לפעמים מחרישים בני אדם את לבותיהם פשוט מפני שקל יותר לדרוך במקום מאשר להתקדם אל הלא־נודע. פשוט מפני שנוח יותר לוותר על ההתפעמות מן התורה – ומן  החיים בכלל – מאשר להתנסות בשפות חדשות, במנהגים חדשים, או בשיטות חדשות ללימוד תנ"ך. פשוט מפני שיש משהו מאיים בחידוש, בשינוי, בוויתור על המוכר ועל הידוע.

דומה שקיומו של העולם ויישובו מתאפשרים, יום אחר יום ודור אחר דור, בעיקר הודות לקביעות המסוימת הנשמרת הן בעזרת חוקי הטבע והן בעזרת חוקי התורה וחוקים מעשה ידי אדם. התחושה הקמאית, שלא בנקל מתגברים עליה, היא שכל חידוש או שינוי מערער את שיווי משקלו של העולם התלוי על בלי־מה. וששגרה היא צורך קיומי, כי כל הפרה של הכללים השגורים מסכנת את ההוויה בקריסה אל התוהו שממנו באה.

ואולם מהר מאוד עלולה אימה מפני חידושים להביא לחירשות הלב, עד כדי התבצרות ציבורית מאחורי קונצנזוס חרדתי הטוען כי אותם יחידים חריגים, המתעקשים לחדש חידושים, אינם עושים זאת אלא מפני ש"שכחו את כל תלמודם" רחמנא לצלן – אם בגלל שהנשים שלהם הסיטו אותם למרוד בנורמות (כמסופר על אשת רבי אלעזר בן ערך) ואם מפני שמחדשי החידושים הם בעצמם נשים, או מכל סיבה אחרת שיש בה כדי להגן על "הרוב השפוי" מפני שיבוש הסדר הטוב והמרגיע עד מוות.

העניין הוא שהבריאה, כידוע, איננה אירוע חד פעמי שהתחולל לפני התשע"ג שנים כי אם תהליך מתמשך, המתחדש בטובו יתברך בכל יום תמיד. גם ברגע זה ממש משתנה העולם ללא הפוגה, בין שנטה לב ואוזן לשמוע את פעימותיו העזות ולהתאים אליהן את פעימותינו, ובין שנאטום את לבבנו־מעייננו ונתחרש ונחריש.

בסוף יש בכי

בעוד רבי אלעזר גוער בחכמים על חירשות לבם, ייתכן שגם הוא עצמו לוקה במידה של אטימות כלפי העולם הסובב אותו. לפי הסיפור, מה שהביא את חבריו לשבור את הנתק ארוך השנים בינם לבינו ולבוא לבקרו היה צורך פתאומי לשאול אותו שאלה בהלכות זמנים. אם יחידת הזמן הנקראת "כדי אכילת פרס" מתייחסת למספר הדקות שלוקח לאדם ממוצע לאכול פת מלופתת בלפתן, הם שואלים אותו, האם מוטב ללפת פת חטים או פת שעורים? – "ולא היה יודע מהו לפתן"! כלומר, לפני שאנחנו ניגשים במרץ לברר מה פשר שאלתם של החכמים, ומדוע הם שאלו דווקא אותו על סוגי לחם, והאם הסוגיה המדוברת אכן הטרידה אותם עד כדי נסיעה מיבנה לאמאוס או שלא היה זה אלא תירוץ לבדוק סופסוף מה מצבו, עוצר אותנו רבי אלעזר בן ערך ואומר שאין טעם שנטרח בכל הבירור הזה: הוא, במחילה, אינו יודע מה זה ובשביל מה זה בכלל לפתן ואולי גם לא, מה זה ובשביל מה זה בכלל ללפת ולהילפת, ללפות משהו או מישהו, להיות לפות באיזשהו דבר או באיזשהו אדם.

לא לדעת מהו לפתן זה כנראה כמו, בימינו, לא לדעת מהי דמוקרטיה, מהו אינטרנט, מהם מפמ"רים. מצד שני, כל החידושים האוניברסליים, הלאומיים, המשפחתיים והאישיים הרי הם חלק מאותו תהליך של תשובה המניע את העולם להתחדש ולהשתפר עד לגאולה השלמה. ודאי שאין להבין את השינויים המתחוללים בדורנו ביחסים בין יהודים ובין אביהם שבשמים מבלי להבין את הרוחות שהעידן החדש מזרים בעולם. ואין להבחין בין החידושים שהם הידבקות ב"לב טוב" לאלה שמצריכים התרחקות מ"לב רע", אם לא מקשיבים לקול העולם מכל הלב.

בסוף הסיפור מבינים החכמים מה אומר להם רבי אלעזר.

בסוף הסיפור הוא גועה בבכי, והם בוכים איתו.

בסוף הסיפור אולי יבוא אליהו הנביא גם אלינו, לחדש בנו את תלמודנו הנשכח.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ז אלול תשע"ב, 14.09.12