ארכיון הבלוג

גבריאל מלמד להתוודות / רוני שוויקה

במהלך השנים עבר נוסח הווידוי מהמרחב הפרטי, שבו הוא נאמר בלשון יחיד ובלחש, למרחב הציבורי, רם הקול ורב הפירוט. היוצר גבריאל בלחסן חוזר בשירתו לממד האישי, ומלמד אותנו להביט בנפשנו פנימה: חטאתי ואלה מעלליי המשך הרשומה

תגובות: על התפילה

תגובות למאמר 'מות המתפלל', אלחנן ניר המשך הרשומה

מעבר אל הדיבור הפנימי / דב ברקוביץ

חורבן בתי הכנסת בליל הבדולח פתח עידן חדש בעבודת ה'. את תפילת הקבע, שהחזיקה את עם ישראל בגלות, יש להביא לכדי מפגש חי עם השכינה, כפי שהיה במקדש המשך הרשומה

לעשות מהתורות תפילות / תמיר גרנות

נראה שהסיבה לכך שמצוות ביכורים וביעור מעשרות נבחרו לסיים את נאום המצוות של משה נעוצה ב'אמירה' הנלווית להן. התכנים של ספר דברים זוכים לביטוי מילולי המשך הרשומה

מות המתפלל / אלחנן ניר

תופעת עלוני השבת היא סימפטום לחוסר האמון, הקהילתי והאישי, בתפילה ובאפשרות כי אכן עשוי להתרחש בה דבר-מה משמעותי. מחשבות ראשונות בפתח אלול על שיבה אל התפילה המשך הרשומה

מצאתי רוחניות מוחשית / שרה ג'ו בן צבי

אני מרגישה פתאום את החסך שבמלמול ומחפשת אחר מעשה דתי פיזי, חי ומלא צבע. בהודו מצאתי אותו וגם את געגועיי למקדש האבוד שלנו המשך הרשומה

כולנו זקוקים לחסד / אבי-רם צורף

 

סוגיית הפתיחה של מסכת תענית מעמידה את הגשם מחוץ למשוואה של שכר ועונש, ומזכירה לאדם את ההיזקקות העמוקה והמהותית לחסד

המשך הרשומה

שירת הנשמה של הצדיק מברסלב / הלל צייטלין

 

לא תיאולוג ולא משורר היה ר' נחמן, אלא חוזה, שראה מחוץ לו את שבנפשו פנימה. את היופי שבטבע ראה כביטוי של קדושה, ואת המוסיקה – כשירתה העצמית של הבריאה

המשך הרשומה

אמת מה נהדר היה כהן גדול / שמיר שיינטופ

 

הרב עטור בטלית, לבוש בבגדי לבן, מחזור שחור בלוי וישן בידו ועיניו מאירות כשני לפידים. זיכרונות מעבודתו של הרב אברהם שפירא זצ"ל בתפילות הימים הנוראים

המשך הרשומה

שני מאמרים על ביקור באומן

 

 

ללמוד לאהוב /רבקה-יפה שחר

 

באומן. צילום: מרים צחי

תמיד פעלתי מהיגיון, התרגלתי להפעיל את המוח, לבקר ולמדר, ותפילה אמיתית לא ידעתי מהי, עד שנסעתי אל הבעש"ט. סיפור אישי על נגיעה מאוחרת בחוויה החסידית

אני באתי לעולם להראות דרך אחר, והוא שיראה האדם להמשיך על עצמו שלושה דברים הללו: אהבת ה', ואהבת ישראל, ואהבת התורה (רבי ישראל בעל שם טוב).

חזרתי מנסיעה לאומן, ברסלב, מז'יבוז' וברדיטשב, ואיני מפסיקה להרגיש, לשמוח, להתפלל, להאמין בה'. במשך למעלה מחמשה עשורים התרגלתי להפעיל את המוח ולחשוב בהיגיון, ורק עכשיו, לגמרי במפתיע, גיששתי בצעדים ראשונים בהרגשת הלב, חשתי אמונה שנובעת מתוכי, נגעתי בחוויה החסידית.

"למה את נוסעת לשם", שאל בעלי, שאלו חברותיי. "סקרנות, אנתרופולוגיה, חוויה רוחנית, יצר הרפתקנות", עניתי כלאחר יד, בהתנשאות ובהכרת ערך עצמי כוזבת. "שמעת פעם את הרב ארז משה דורון?", לא, אבל נכיר קצת ברסלב, נרחיב אופקים. "רבנו הזמין אותך", אמרו לי חסידי רבי נחמן, ואני גיחכתי. במקרה נתקלתי בפרסומת קטנה על אודות הנסיעה, והחלטתי להצטרף. לא הוזמנתי, לא הכרתי, סתם בא לי.

ולא שלא ידעתי שיש מה לשפר, אבל לא ידעתי שאפשר, ושזה יקרה דווקא שם. מודה, לא לקחתי איתי נרות וגם לא תהילים. יש משהו בקברי צדיקים שמרתיע אותי, אוטם לי את הלב. אני מתבוננת בנשים המתפללות בדבקות ונמלטת החוצה לנשום אוויר. קבר רבי נחמן הצטייר במוחי משום מה כדימוי רומנטי של מצבת אבן בלב שדות, יער, התבודדות, ירוק. אבל אבוי, המבנה הדחוס, הבלגן, הקלסטרופוביה וחוסר האסתטיקה שמצאתי בציון דומים מאוד למה שידעתי בקבר הרשב"י במירון, וכך גם חוסר הנחת שלי. עמדתי שם לוחשת את התיקון הכללי ופרקי תפילה, מקריאה חרש רשימת בקשות לבריאות, זיווג ופרנסה ששלחו בידי, אבל תפילה אישית משלי? התקשיתי לחבר יותר משלושה משפטים, וגם אליהם התגנב קול פנימי קטן ולעגני שצפה בי מהצד וזרע ספקות. כעבור יומיים עזבנו את אומן, ואף לא דמעה אחת יצאה מלבי.

פתיחות במז'יבוז'

אלא שרבי נחמן לא מתייאש כלל, וכנראה בזכותו נאחזה בי תובנה עקשנית: הפעם אשב בשקט ואקשיב בלי לחוות דעה. לא אחרוץ משפט, לא אביע מילות ביקורת, לא אגיד דבר, רק אתבונן בפתיחות ואלמד בענווה. בעוד שלושה ימים אשוב הביתה ושם יהיה לי די זמן לנתח, לסנן, לקטול…

התייצבתי בשיעורים של הרב ארז משה דורון, ומצאתי רב שמדבר על התחושות הפנימיות שלנו, על הכאב, על הכמיהה לאהבה, על אדישות, על רגשות של ייאוש ושמחה; רב שאומר, אפשר להפוך את האמונה העמומה לדבר חי שמתסיס את הלב, אפשר ללמוד להרגיש שזה אמיתי. למילים המפתות נוספו תרגילים מעשיים עם הוראות הפעלה להתבודדות, לתפילה, לתחושת בת אהובה. בדיעבד ברור לי שזו הייתה סדנה מרוכזת בנושא שאמור להיות הכי מרכזי בחיי, ושמעודי לא השתלמתי בו – תחושת מציאות ה' בחיי. איך מרגישים שה' איתי, שומע אותי ואוהב אותי. איך מרגישים בלב, בלי לדקלם, בלי לחשוב. רק להרגיש. השיעורים קודחים בי, חותרים לפורר את חומת הציניות והאדישות, רומזים הבטחה.

את השבת עשינו במז'יבוז', כפר זעיר ונידח באוקראינה, שם למד והתפלל הבעל-שם-טוב, הוגה תנועת החסידות. בצריף העץ הקטן שבו התפלל ולמד אי אפשר להימלט ממחשבות על יהודי אחד שחי בסוף העולם, והצליח בלי תקשורת, בלי אינטרנט ובלי יח"צנות לחולל תנועה עולמית, לשגר בשורה של אהבה לעבר יהודים אבודים ורחוקים. מכל עבר הם באו אליו, להתאבק בעפר רגליו, ללמוד אמת, להרגיש מנוחמים. כמה נחישות, שקדנות וחכמה נדרשו לצדיק הענו הזה כדי לחשוף את סוד הקשר בין יהודי לה', לפרסם את הכוח של עבודת ה' בשמחה.

לבסוף זה הגיע גם אליי. למחרת השבת, עם עלות השחר אירע הנס האישי שלי. עמדתי ליד ציון הבעש"ט וידעתי תפילה ראשונה בחיי. תפילה כפי שאני מבינה אותה עכשיו. עיניים עצומות, דמעות ומילים שנובעות ממני ואינן נגמרות. תחושה פנימית חיה ועמוקה שיש מי ששומע ואוהב ואי אפשר להפסיק להודות לו, לדבר עמו, לבקש ממנו. הדמעות ניגרות והלב שמח, נוגע בשמים, מתרגש לגלות שגם אני יכולה לעוף למקום הזה של אהבה ללא תנאים.

"אבל איך זה ייתכן", תוהה עליי חברתי, "מה, עד היום לא התפללת?"

ובכן, אני אומרת לה, נראה אותך מתפללת טקסט חופשי, בלי סידור ובלי תהילים, יותר משלוש דקות… קשה, אה? אבל לדבר בטלפון עם חברה אין לך בעיה גם שעתיים, וכשהבוסית שלך הטריפה אותך, נתת לה ספיץ' של רבע שעה בלי לנשום באמצע. את יודעת למה? כי ידעת בבירור שהיא כאן, והיא שומעת אותך. אבל כשאת מתפללת, את לא באמת בטוחה. כלומר, את בטוחה בשכל, אבל לא בתחושה פנימית ודאית ופשוטה. איבדנו את זה. וזה מה שהרב ארז מלמד. תגידי קלישאה, תגידי יאללה-יאללה, אבל הוא הפיח חיים בנשמה הרדומה שלי.

תחושת הלב

בדרך לשדה התעופה נזכרתי בקונטרס קטן שפגשתי בבית המדרש של הבעש"ט, וכמו פזל מסובך שחלקיו מסתדרים החלה להתבהר בדעתי התמונה הגדולה יותר, למה בעצם זימן אותי הקב"ה לנסיעה הזו, דווקא לכאן, דווקא היום. וזו התמונה כפי שהתגלתה לפני:

הבעש"ט מדבר על החיבור של יהודי עם שלושה דברים: הקב"ה, עם ישראל והתורה. ניסיתי לבחון איפה אני נמצאת ביחס לשלושת אלו.

נתחיל בתורה. מבחינתי, זה הכי קל. ללומדה איני מצווה, ולשמור מצוותיה אני רגילה. כמישהי שנולדה לתוך בית דתי אני מיומנת ומתורגלת בפרקטיקה המעשית של שמירת שבת, כשרות, חגים, מתי משתחווים בשמונה עשרה ואיך נוטלים ידיים. כל זה בא בדרך שגרה, בלי כל מאמץ. אמנם משעמם להתמיד בעבודת ה' בלי תחושת קיומו בלב, אבל אפשר כשרגילים, וככה אני כנראה פועלת כבר שנים רבות, מכווננת על מצב אוטומט. הסעיף הזה אם כך מסודר אצלי. נניח.

הדבר השני, החיבור שלי עִם עם ישראל. פעם חשבתי שדי לי בתחושה של זהות יהודית גאה, אבל לפני שלוש שנים, בעת שחזרתי ממסע לפולין, הציע לנו הרב אבי רט, שליווה אותנו במסע הזה: "השתדלו לתרגם את רוממות הרוח שאתם חשים כרגע למשהו מעשי שימשיך וילווה אתכם גם אחרי שתחזרו. תחשבו איך להמשיך בחייכם כך שתתחברו באופן מעשי לעם ישראל". הרגשתי שהוא צודק, והחלטתי להתנדב יום אחד בשבוע לעבודה עם נשים פגועות נפש. זה לא טבעי לי, אין בי נטייה לפעילות סיעודית, אבל קיבלתי על עצמי, ואני עושה. יום אחד בשבוע אני תורמת לעם ישראל ובשאר הימים, נו טוב, בשאר הימים אני חיי את חיי. כלומר שופטת, ממדרת, מקטלגת וממיינת, מי נאה בעיני ומי לא. והרוב לא.

אצל הבעל שם טוב ואחריו אצל לוי יצחק בברדיטשב, גאה בי רצון עז ללמוד איך הם עשו את זה, איך הגאונים הענקים האלה הצליחו לאהוב ולחבק גם את הטיפשים והבורים. בכוונה אני משתמשת במילים בוטות, ולא מייפה במילים כמו תמימים ופשוטים, כי הגיע זמן האמת. התפילה שיצאה מלבי בבקשה לה' שיעזור לי להתייחס לאנשים סביבי באהבה, בלי התנשאות ושיפוט, לא כתובה בשום סידור. היא הייתה הכי מדויקת, הכי כנה והכי אישית שאפשר. זו המלחמה הפרטית שלי, אני רוצה לעשות אותה, וכשאני מבקשת סייעתא דשמיא אני מתכוונת לכך.

הדבר השלישי שעליו מדבר הבעש"ט הוא כנראה התיק הכבד מכולם. אהבתי לה' ואהבתו אליי. אין לי עניין להמשיך ולהסתפק בקלישאות של אמונה בבורא עולם, לא רוצה להסיט את מבטי מלב הדברים: מה מקומו של א-לוהים בחיי, מה באמת אני חווה ביחס לקיומו, אל מי אני פונה בתפילה. מבט אל תוכי רואה את האמת, מעולם לא התפללתי בתחושה שמישהו שומע. זה לא שבאופן עקרוני לא האמנתי בו, אלא שהאמנתי רק באופן עקרוני… קיומו אינו קשור לתחושה פנימית של מציאותו איתי, לידי, לצדי, בתוכי. הוא קיים, אבל לא לגמרי ברור לי כמה ולמה.

מאז ילדותי אני אומרת מדי יום את 'אדון עולם' ו'יגדל' ו'ברכת המזון' אבל מה באמת אני מרגישה בתוכי? הניסיון רב השנים שלי לדובב מילים ולהתכוון בכל הכוח כשהלב כבוי הוא משימה מתישה ומייגעת. גם כשמאוד רציתי להתכוון בתפילה, מצאתי את עצמי חושבת על משמעות המילים שאני אומרת, אבל לא מרגישה דבר. די קשה ומביש להודות, ואני צריכה לנשום עמוק כדי להעז ולהגיד זאת – תפילות הימים הנוראים היו הסיוט של חיי. כל כך ארוכות, ואין לאן לברוח. להתפלל זה להתעמת עם היחסים האינטימיים שלך עם א-להים, ושלי היו רופפים עד נעדרים. בנסיעה הזו שיצאתי אליה בלי להבין למה, זכיתי להבין את החסך, זכיתי להפנים שיש סיכוי לאהבה, וזכיתי לטעום את הטעם הטוב. איך אוכל מעתה לוותר על הכמיהה להרגיש כך שוב, ושוב ושוב.

 ————————————————————————————————

אש בוערת בה / אלישבע וסרמן

צעקות שייחלה לצעוק שנים על שנים נצעקו שם, על ההר בברסלב הרחוקה. בכי ונהי מייללים בראשה ואוזניה מצלצלות. לא תוכל להישקט עוד

דַּע שצָּרִיך לִנְסֹעַ לְהַצַּדִּיק לַחֲזר עַל אֲבֵדָתוֹ. כִּי קדֶם שיּוֹצֵא הָאָדָם לַאֲוִיר הָעוֹלָם מְלַמְּדִין וּמַרְאִין לוֹ כָּל מַה שּצָּרִיך לַעֲשוֹת וְלַעֲבד וּלְהַשּיג בְּזֶה הָעוֹלָם וְכֵיוָן שיָּצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם מִיָּד נִשכַּח מֵאִתּוֹ כְּמוֹ שאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, וְהַשּכְחָה הִיא בְּחִינַת אֲבֵדָה… וְצָרִיך לַחֲזר וּלְבַקֵּש אֲבֵדָתוֹ וְהָאֲבֵדָה שלּוֹ הִיא אֵצֶל הַצַּדִּיק כִּי הַצַּדִּיק חוֹזֵר עַל אֲבֵדָתוֹ עַד שמּוֹצְאָהּ וְאַחַר שמּוֹצְאָהּ חוֹזֵר וּמְבַקֵּש אַחַר אֲבֵדוֹת אֲחֵרִים עַד שמּוֹצֵא גַּם אֲבֵדָתָם, עַד שמּוֹצֵא הָאֲבֵדוֹת של כָּל הָעוֹלָם. עַל כֵּן צָרִיך לָבוֹא לְהֶחָכָם לְבַקֵּש וּלְהַכִּיר אֲבֵדָתוֹ, וְלָשוּב לְקַבְּלָהּ אֶצְלוֹ…

הקש ששבר היה הסיגריה.

כאילו לא חשבה על זה חודשיים, כאילו לא התהפכה לה עכשיו הבטן, כאילו לא ריחפו סביבה עשרות מלאכי חבלה; ניגשה בנונשלנטיות מעושה למוכר בפיצוציה באמצע רחוב יפו וירקה, איזו סיגריה הכי טובה?

לצעיר הצנום שמולה היו שיניים צהובות מניקוטין. מרלבורו לייט, ענה. שיהיה. היא אפילו לא הצליחה להגות את השם בלי שהרי"ש והלמ"ד יתלעלעו לה בפה. לפני שלקח ממנה את שני השקלים לסיגריה הבודדת, העיף מבט בבגדים הארוכים והרפויים, בצבעוניות התמימה שלה, הסתכל לה קצת בעיניים ואמר: אל תתחילי. נהדר, מלאך שרת עטוי גופיה וחמוש גורמטים, כאילו זה מה שחסר לה עכשיו. ידעה שמלאכי החבלה רבים מדי – בא לי, הבזיקה חיוך גדול ונסה ממנו במהירות לאורך הרחוב הראשי, תוחבת את הסיגריה לתיק הצד ומרגישה כאילו הפצצה הזו מתקתקת בקול רם מדי ומהסה את שאון הרחוב, האוטובוסים, האנשים, החנויות ההומות ואולי גם את זה שבראש שלה.

נחנקה עם הסיגריה במרפסת של הדירה, קיללה את המוכר על הטעם ושטפה את הפה שלוש פעמים, פעם אחת עם אורביטול. הסיגריה הבאה תהיה טעימה יותר.

סם התבונה

זקנה שקפצה עליה דיברה לאוזניה פחדים משינויים, פחדים לגעת עמוק מדי, פחדים לכאוב.

מה זה רגש? פלפלה הזִקנה לעצמה. תנודה שרירותית, בלתי צפויה ולרוב בלתי רצונית שמתרחשת בלב ובקיבה, ענתה עצמותה לַזִקנה. באה והולכת, כמו גלים. כמה חשיבות יש לו, לרגש? שום חשיבות. המרירות תלך כמו שהעצבות תבוא, כמו שהשמחה תברח וכמו שהנחת תישאר בלתי מושגת וחוזר חלילה, מחול שדים משוגעים סביב נקודת השפיות שאולי טמונה אי-שם בתוכה, אבל לא בטוח. לו היה אפשר לתלוש את הלב ממושב מלכותו בה ולשלוח אותו לשבוע בפרגוואי, הייתה ממשכנת את עצמה בשביל לממן אותו שם עד הסוף, לא משנה של מי משניהם. רק לא להרגיש יותר, רק לא לכאוב.

חשבונות רבים יש לו, לאדם, תחבולות להשכיח שעשאנוּ ישרים. סמים למיניהם, מכל הסוגים והגוונים. החזק מכולם – ההיגיון. סיממה את כוחות ההתפעלות שבה, פיתחה באמנותיות קהות חושים. חודשים ארוכים התהלכה כתובעת עלבונה של התבונה, בזה בליבה לקטנותם של אנשים, רבים, רבים מדי שזולגים לצדדים בגלל האיבר המרגיש הזה שפועם בחזם.

ערימות של זבל יש לה עכשיו על הלב. בלילות נרדמת עם שתי ידיים לפותות סביב מקום מושבו, כמו גוויה נוצרית, להירגע מהדהוד פעימותיו, להיזכר שהוא עוד קיים שם היכנשהו, שהיא חיה באיזושהי צורה. טבע לו הלב בביצת הדמעות המבאישה שבתוכה, תעלות הניקוז נסתמו לבלתי היפתח, והלב כדג שאת צעקותיו האילמות אי אפשר לשמוע, רק להרגיש בועות אוויר מבעבעות בה מדי פעם, סימנים של גסיסה.

חשבה שהסיגריה תטלטל בה משהו. איזו צעקה של הרס עצמי או איבוד גדול יותר. וכלום. השקט, השקט הזה מוציא אותה מכליה. לא מסוגלת לבטא יותר דבר מסגור לבה, רק לחוש באיבוד הבודד שלה, להיאכל ברצון שיוקד בה, שורף אותה מבפנים בדממה שצורחת הצילוני-נא. לא יכולה לו, לשקט העיקש הזה, שצווח חזק יותר מהשכל שהִשליטה על כל ישותה ופרצופיה.

בקשה על הציון

אז בא לה רבנו. בהיסח הדעת, כמו גאולה. התגנב לחייה בביישנות כמעט לא אופיינית. מודעה קטנה של שתים-עשרה מילים בעלון של שבת שמעולם לא פתחה לפני כן. שבועיים וחצי והיא על המטוס בדרך אליו. מזל שהאוזניים נאטמו לה בהמראה, אחרת היתה שומעת את עצמה ממלמלת בקול את כל מה שייחלה לו מאז. מהר להשתחרר כבר מהמצרים האלה, הכובלים וחונקים כל כך, שהורגים אותה לאט אבל בטוח בתוכה. מהר להשליך את הצרורות, יקרה, מהר לנוס את הגאולה.

נחתה לאפלת לילה קרה, לזרות מנוכרת, חוץ לארצהּ. מרבדי שלג כיסו את שדה הראייה לאורך ולרוחב. ירח דק ציחק לה בקרירות. זרה מוזרה, לא שייכת.

אדמה מתה היא, אדמת אוקראינה. קול דמי אחיה צועקים אליה מן האדמה, טבוחים. אדמה רוויית דם היא, אדמת אוקראינה, והיא צועדת עליה במבוכה, מתביישת לעורר זעמם של המתים עליה, למה באת?

הגיעה לבית העלמין היהודי בברדיצ'ב ומצאה עצמה מוקפת מצבות עתיקות שקועות בשלג. צורות שונות ומשונות היו למצבות, וביניהן, כך הבחינה, מצבות בצורת מגפיים. משוגעים כולם, משוגעים, צחקה בלבה, אפילו יותר ממנה. נבהלה לפתע מאימת המתים ונפנתה במהירות לציון. רעד שלא-מצינה אחז אותה והיא נשתטחה על המצבה מלוא קומתה. ר' לוי יצחק בן שרה-סאשה, למד עליי זכות, למד עליי זכות, מלמלה לתוך האבן השחורה. אינני יודעת אם יש לי ולו אחת. עד לכאן, עד לטומאת ארץ העמים הזו, הייתי צריכה לנדוד בשביל לשוב לעצמי? ראני בבושתי.

השכם בבוקר הגיעה למז'יבוז'. כאילו קפא שם הזמן כמו האגם שבשיפולי הכפר, נראו הבתים והאנשים כמו מלפני שתי מאות. באוויר עמד ריח זיעתם של חסידים משולהבים, אד שעלה מן האדמה. בעיני רוחה סערו ריקודים ובאוזניה שאגו קולות נצרדים, האדמה עקצצה בכפותיה והיא מצאה את עצמה מתהלכת בדילוגים. הגיעה לציון של הסבא המוקף בתלמידיו וקרוביו, מתיקות עטפה אותה כרחם והיא צללה בעיניים עצומות לאין-דעת. שמעה קול עולה מתוכה, הלב מדבר בשפת הדמעות, הלב מדבר בשפת הדמעות. סבא בעל שם טוב, למדני לשונות קדומות, למדני שפה לא מדוברת. ראני בעוניי, ראני בביזיוני. כיצד סודקים סכרי אבן ישנים, חמורי סבר? לווני נא, סבא קדוש, ברכני בדרכי.

בעוברה מעל נהר הבּוּג נזכרה בצעקתו של רבי נתן על שפתו, בברסלב בוערת אש. עיניה נדלקו. העפילה בצלע ההר המושלג, פתיתי שלג נמסים על לחייה מכוח בערתה. החלה לרוץ. ראתה את הציון מרחוק וחשה כיצד קהותה ניתקת ממנה באחת. רבי נתן, רבי נתן, שאגה. בברסלב בוערת אש. הבער, הבער את לבי לפני ש…

צעקות שייחלה לצעוק שנים על שנים נצעקו שם, על ההר בברסלב הרחוקה. בכי ונהי מייללים בראשה ואוזניה מצלצלות. לא תוכל להישקט עוד. מקומיים יצאו להתבונן בהפוכה הזאת, שפניה בוערות והיא צועקת לאוויר ונראה שאיזה בורג השתחרר לה קצת, סוף כל סוף. התהלכה כסהרורית סביב הציון, אבודה בשלג, נפשה כארץ הכואבת תחת כפות רגליה, עייפה כל כך.

קולות מן הפנים

הגיעה לעיר הגעגועים ושמעה קול הומה אליה מהציון ברחמים: מכירים אנו מכבר, אך מזמן לא נפגשנו. נכנסה לחצר הציון והרגישה איך כל המגננות שלה קורסות, איך הכול בעצם פשוט, פשוט וישר. מה יש לך לדאוג, שאל אותה, מאחר שאני הולך לפנייך אין לך להתיירא כלל.

כאב נפער בה, בולען של געגוע, מטלטל את כל כולה. גולה, נשמתה גולה, מייללת בתוכה. נזכרה בניגון שהכירה: כשהנשמה יורדת לתוך הגוף היא צועקת, ויי, ויי, ויי. למה כל זה כדאי? לילה ויום ולילה ויום ועוד לילה ישבה צמודה לציון ודיברה את עצמה לאבדון, לדעת. נפשה יצאה בדברה.

בסבלנות של מאתיים שנה בקבר באומן, לימד אותה רבנו להיאנח, אוי ואבוי, הוי והבוי. העולם מלא מאורות וסודות נפלאים ונוראים אך יש יד קטנה שעומדת בפני העיניים ומעכבת מלראות אורות גדולים. ידו של מי מעכבת? הקשתה. ידו של ההיגיון הקר, ענה לה, שיוצק לתוכך מרירות.

מלחמות יש בה, שברים, פירוד. לשלום צריך שותפים, צריך שותפוּת, צריך התכללות, צריך התבוננות, צריך עזות, צריך אמונה, צריך להתחייב בנפשנו, צריך עין טובה, צריך תפילה. צריך גאולה.

יש לה סבלנות, לגאולה. כצפריר שבוקע אורו קמעה קמעה היא הולכת ומזריחה בתוכה, מטפסת ועולה. הנחשונית הייתה קרן אור דקה, חדה ואמיצה, ישר למיץ של המרירות. מצמצה לאיטה, דומעת, לא מבינה עדיין. למה כל זה כדאי?

עונה לה הנחל נובע נחמה. ירידה זו צורך עלייה. ירידת הנשמה צורך עלייתה. ועיקר הכוונה שברא כל העולם בשביל ישראל היה, כדי שישראל יעשו רצונו, ושיחזרו ויידבקו בשורשן, דהיינו שיחזרו ויוכללו בו יתברך, שהוא מחויב המציאות, ובשביל זה נברא הכול. הכול. הכול בשביל שיחזרו, הכול בשביל שיוכללו. דרך אחרת אַין. אפשרית המציאות אני, לעסה לאיטה, ואולי כל זה איכשהו כדאי.

הקולות האלו מדברים אותה, את שלא ידעה להגיד במילים כל השנים. ציורים שהתרוצצו בתוכה חסרי מנוח מצאו להם גאולה בלבוש מילים עתיקות. חיבורים של פְּנים וחוץ, פָּנים ואחור, נעשו בה, זמררו בצהלה קולנית את איחודם. אחור וקדם נצררו בה, מחולות של שלום ריקדו בה, כאב שמח ושמחה כואבת שימשו בה בערבוביה, והיא מסוחררת, אינה יודעת את עצמה יותר, רק את הלב שפועם ביתר שאת, ואיך תוכל לשאת אותו, את משולח הרסן הזה, איתה כל הדרך הביתה? נרעדו אמות הסיפים ונתמוטטו בקול רעש גדול. כעת דממה שלווה עוטפת את לבה והיא שלום. זרעים קדושים נטמנו בחלקה והיא מתענגת על הידיעה. יודעת, נדמה שסוף סוף יודעת. לא את עצמה היא יודעת אלא את עצם העניין כולו. אש, אש שהובערה בה, נבערת מדעת. לבוש של חסד שהולבש לכתפיה, עטוית בושה. חנינה שהוענקה לה ברחמים, חסרת חן. דמעה גדולה שמדנדנת בזוֹג לבהּ: בְּכי, בְּכי, בְּכי.

שבה לארץ אפופה, כאילו דעתה אבדה לה, כאילו יותר ממה שגופה כאן, ראשה ולבה שם, בעיר הגעגועים. כשפרקה את המוּצִ'ילה פרצה מפיה יפחה בלתי נשלטת. נכבלה באסורי תודה לסובב, הופך, מבלבל כל עלמין. בִּכיהּ תופס קרן של שמש ישראלית שצוחקת לה נחמה. את כל האבדות אוסף הצדיק ומשיבן לבעליהן.

המחברת לומדת ספרות ומחשבת ישראל במכללת בית וגן בירושלים

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ו באב תשע"א, 26.8.2011

קולות אל השמים / זהבה (קלר) נויברגר

 

במקום להציג את משה כמי שמתבטל בפני הא-ל ומתחנן אליו, מפרש המדרש את המילה 'ואתחנן' כביטוי לתביעה מאת הקב"ה. תפילה שהיא דרישה  

המשך הרשומה

להשיב את המשאלה לבעליה האמיתיים / יאיר כספי

 

התפילה היא דרך לבקש בפה מלא את מה שכאשר מבקשים אותו מבני אדם נהרסים קשרים אנושיים. מסע נפשי ואמוני בעקבות התפילה החופשית (חלק ראשון)

המשך הרשומה

מנהיג עד יום מותו / אליקים קרומביין (לפרשת ואתחנן)

 

השתקת תחינתו של משה בנזיפה היא דחייה עקרונית של שאיפתו להתנער מן המנהיגות ולתפקד כאדם פרטי

המשך הרשומה

חידוש שלא היה כמותו מימי בית שני / שמואל כ"ץ

 

על עיצוב דמותו הרוחנית של יום העצמאות בידי הרבנות הראשית בשנת ה'תש"ט – שיקולים, נימוקים והחלטות 

המשך הרשומה

לא משלי הייתה זאת הבכייה / אבישר הר שפי

 

הרבי היה קורא בלילה לשמש ושואל אותו אם הכיר את הכלייזמר שהיה מנגן על החתונות בעיניים מכוסות. קריאה בסיפורי חסידים ייחודיים בראי הפסיכולוגיה של לאקאן

המשך הרשומה

לעבוד ב'כאילו' / אלישע נדב

 

שום דבר איננו הדבר עצמו – המצוות, הלימוד והתפילות הן רק 'כאילו'. הכיסופים וההשתוקקויות הם העיקר, מהיותם 'רצון נקי' לקב"ה

המשך הרשומה

צעקה מלוא עולם / נעמה בר-איתן

 

המשוררת מבקשת לבטל את ההפרדות בין ה'עצמי' לבין העולם שמסביב לו באמצעות החוויה המיסטית, שדרכה בעצם עוברת החוויה האנושית כולה

המשך הרשומה

גדול המצווה ועושה? / בטחה הר-שפי (לפרשת ויקהל)

 

הנדבות שכוננו את המשכן מזכירות לנו את הממד של מצוות הנעשות מרצון פנימי וללא כפייה, ולא במקרה גדול כאן מקומן של הנשים. ההתקשרות הוולונטרית מתבררת כרבת עוצמה בשעות מבחן קיומי

המשך הרשומה

עיניים קרבות מטה / אלחנן ניר

 

'קִרבת מקום' הוא אסופת שירי תפילה של ס"ח משוררים שערכו שניים מחברי קבוצת "כתובת" הירושלמית – ד"ר גלעד מאירי, מנהל 'מקום לשירה', ונועה שקרג'י, סטודנטית לספרות. האסופה הזו ראתה אור בימים אלו ('ידיעות ספרים'), ולפני שאכתוב עליה מעט מילים אקדים את המאוחר: תדאגו ש'קרבת מקום' תהיה בקרבתכם ואתם בקרבתה. כי אסופת שירי תפילה טובים, כאלו היודעים להביא את האיכות הפואטית בתפארתה אל הקשר הדק מן הדק שבין האדם אל הא-להים – היא פלא. האסופה נבחרה בקפידה ובנפות רבות (לדברי העורכים הם עברו לשם כך על מאות ספרי שירה ישראליים), עד שבפני הקורא-מתפלל מונח סידור-שיר חדש מלא בחן יהודי עכשווי תוך שברקע נושפים ונוגנים הדורות כולם.

א

בניגוד לזמנים עברו, שבהם לקהילות רבות היה משורר בעל תפקיד רוחני שתפקידו היה לחבר תפילות רלוונטיות עבור אירועים שונים בקהילה ולפייט אותן בבית הכנסת לפני התפילה השגורה או במהלכה, הרי שהיום מקומו הרוחני של המשורר בתוך קהילתו אבד, וגם הקהילה איבדה את אותן תפילות חדשות המסייעות בחיבור הלב החדש אל זה העתיק. נראה ש'קרבת מקום' מבקש לחדש את הקשר הזה בין המשורר ובין העם. העובדה שעשרות רבות של משוררים בישראל כתבו שירי תפילה, ורובם מהלכים בין החיים, מוכיחה כי הקשר הזה שבין המשורר לקהילתו עודנו חי ורלוונטי. סגנונות התפילות ונושאיהן מגוונים ומסודרים במספר שערים העוסקים בסליחות, בבקשות, בענייני דיומא, במשפחה, במלחמה, בבריאות, בחיים וכמובן באיחוד עם הקדוש-ברוך הוא.

אכן, יצאו כבר אסופות-שיר מעין אלו בשנים האחרונות, חלקן בכתבי-עת וחלקן כספרים עצמאיים, ודי להיזכר ב'ואני תפילתי' שערך הלל ויס לפני עשרים שנה, או ב'שירה חדשה' שערכו מירון איזקסון ואדמיאל קוסמן לפני כחמש-עשרה שנים. אך לעולם אין די. כשם שבערב אין די בתפילת הבוקר, ובשבת אין די בתפילת החול. וכאן גם נכנסו אל אסופה זו שירי משוררים צעירים, שכשהאסופות הקודמות נחתמו אך החלו ללמד ידם לכתב, ובזו האסופה נתברכנו ביבולם. כמעט הייתי אומר שבכל שנה מוטל להוציא ספר מעין זה, עד שיבלו שפתותינו שייפתחו להן סוף-סוף מלומר די.   

שירי תפילה יכולים להיות מתריסים לשם ההתרסה. אבל כאן לא מצאתי רבים כאלו. רוב הבקשות הן בקשות ספונטניות, מלאות כמיהה לשינוי פנימיותו של האדם ולשינוי העולם החיצוני. ולשם כך יש צורך בענווה עמוקה. שכן בעצם הבקשה המוצהרת יש הכרעה והכרה מודעת בצורך האנושי בפן מוחשי במערכת היחסים בין המתפלל לא-לוהיו, וממילא הכרה צנועה בכך שהאדם מוגבל וזקוק לסיוע פיזי ומטאפיזי כאחד.

ב

מסופר בתלמוד הבבלי (יבמות קה ע"ב) על מחלוקת בין שניים כיצד מתפללים. השניים, שחיו על התפר שבין תקופת התנאים לזו של האמוראים, הם ר' חייא ור' שמעון, בנו של ר' יהודה הנשיא. האחד אמר שעל המתפלל "לתת עיניו למטה", ואילו חברו חשב כי על המתפלל דווקא להרימן ולשאת אותן כלפי מעלה. דומה כי זו שאלה מכוננת עבור אופי התפילה והאקלים שמתוכו היא צומחת: אקלים של חיסרון או של מלאות, של מבט מתוך הייסורים האנושיים שיבואו ויתגבהו מעלה, או שמא דווקא מתוך ההתפסגות האנושית אל מה שלמעלה ומעבר. תוך כדי דיון הגיע ר' ישמעאל בנו של ר' יוסי (בן חלפתא) ושאל את השניים במה הם עוסקים. "אמרו ליה: בתפילה". יהודים לא רק עוסקים בדברי תורה – יהודים מתעסקים בתפילה, ובכך הרי נפתחת התורה-שבעל-פה במסכת שכל כולה עיסוק בברכות, בתפילות ובחלומות. אמר האורח, שהיה מעריץ גדול של אביו, בשם אביו, ר' יוסי: "כך אמר אבא: המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה".

זוהי תפילה: היכולת להסתכל למטה תוך אפשרות לרוץ מעלה.

על אף שדיון זה אינו מופיע במסכת שלכאורה מיועדת לדיון מעין זה, מסכת ברכות, הרי שהפוסק הגדול בן המאה ה-11, ר' יצחק אלפסי, מביא זאת במסכת ברכות (כב ע"ב) בהלכותיו, ומפרשיו, תלמידי ר' יונה מגירונדי שחיו במאה ה-13, פירשו כך את דברי האורח המופלאים:

שיחשוב בלבו כאילו עומד בשמים ויסיר מלבו כל תענוגי העולם הזה, וכל הנאות הגוף. כעניין שאמרו הקדמונים: 'כשתרצה לכוון – פשוט גופך מעל נשמתך'. ולאחר שיגיע לזו המחשבה, יחשוב גם כן שהוא עומד בבית המקדש שהוא למטה, מפני שעל ידי זה תהיה תפילתו רצויה לפני המקום.

ג

מה ביקשו העורכים כאן ואיזו תפילה עולה כאן?

דומה שלפני הכול העיניים מונחות למטה. אל סוף החודש, אל הדרך הסוערת ומלאת העקיפות, על המוות ועל היחסים. כך, למשל, נועה שקרג'י מביאה מהמיית הסטודנט: "מלכנו, קצר/ שיעור זה/ אבינו מלכנו, טהר/ לעבודה ואל תעמידנו/ במבחן, בטל/ שיעור פה/ ושם, חננו בנקודות זכות ופרוס שכר לימוד מטעויות/ לתשלומים נוחים" (עמ' 67). הרולד שימל מביא את הבקשה הפשוטה כל כך, הבקשה לישון: "בטן. ראש. א-להים/ בשמים. תן לי הלילה לישון/ שעות אחדות" (עמ' 124). נחום פצ'ניק מבקש בקשה מוסיקלית נוקבת: "נא התז ניצוצות א-לוהותך/ זרעיך המופלאים/ לחלל החצוצרה הנאנקת/ ג'ז על אונייה בחשכת האשמורה/ האחרונה" (עמ' 118). וגם לא מעט שירי תנועה מצויים באסופה. כך, ורדה בן-חור מבקשת את תפילת הדרך הפשוטה שלה: "א-להי. / שמרני מנהגים/ עוקפי ימיני/ מחללי נפשי/ ומחרפי צורתי./ ואם חנון ורחום אתה – / שמור עליהם מקללותי" (עמ' 54). .

יש באסופה הזו תפילות רציניות וישנן גם פרודיות. והודות לאופיה הרציני-הומוריסטי של הפרודיה יכול המתפלל לקיים דיאלוג מורכב עם הקב"ה, דיאלוג שבו מצויים אף ממדים של פולמוס וצחוק – ממדים יומיומיים ואנושיים שקיימים יותר ויותר במערכת היחסים שבין אדם לא-לוהיו.

ונכון שלא רק עיניים מושפלות מטה אלא גם לב העולה מעלה ועמידה בשמים מצויים באסופה. אבל עדיין, תחינה ובקשה גדולה פרושה על שירי הדור הזה, והעיניים, הו העיניים, מבקשות מתוך המטה.

בגיליון זה פיזרנו שירים רבים ואהובים מתוך האסופה.

"אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים".

 ————————————————————————————–

סבינה מסג

תֵּן לִי בַּיִת בְּמָקוֹם בָּטוּחַ

 תֵּן לִי בַּיִת בְּמָקוֹם

בָּטוּחַ

שֶׁלֹּא אֶשְׁמַע אוֹתְךָ צוֹעֵק מִכָּל עָלֶה

 

שֶׁהָאָדֹם

יִהְיֶה עוֹרְקִים שֶׁל מְטַפֵּס קָשׁוּחַ

וְלֹא הָרֵיחַ

הַבִּלְתִּי מְזֻהֶה

שֶׁמּוֹשֵׁךְ מְחוֹשִׁים מִתּוֹכִי

וּמוֹתֵחַ וּמוֹתֵחַ

 

וְחַלּוֹנִי

שֶׁיִּהְיֶה

פָּתוּחַ וְהוֹזֶה

 

כְּמוֹ עַלְמָה רַכָּה

לֹא כְּמוֹ לִבִּי

 

הַמִּתְנַבֵּא.

 

 גלעד מאירי

לַחְרֹג בָּאָרֶץ בָּאנוּ

 אֱ-לֹהֵי חֲרִיגוֹת הַבְּנִיָּה שְׁמַע

פְּנִיָּה

 

אָנוּ הַחֲתוּמִים

בַּבְּלוֹקִים

בַּדִּירוֹת

בַּשִּׁכּוּנִים

פּוֹנִים אֵלֶיךָ בָּזֹאת

שֶׁתַּכְשִׁיר תַּבַּ"עְתֵּנוּ

וַחֲרִיגוֹתֵנוּ יֵעָנוּ עַל יָדֶיךָ

 

אֱ-לֹהֵי חֲרִיגוֹת הַבְּנִיָּה שְׁמַע

רֶגַע

 

בַּצַּר לָנוּ

פָּרַצְנוּ חַלּוֹן וָדֶלֶת

סָגַרְנוּ מִרְפֶּסֶת

חָרַגְנוּ בַּחֲצִי מֶטֶר

שֶׁיִּרְוַח מְעוֹנֵנוּ

 

אֱ-לֹהֵי חֲרִיגוֹת הַבְּנִיָּה שְׁמַע

יָ-הּ אַלְלָהּ

 

שְׁטִינְקֶרִים הֶתֵּרִים הֶטֵּלִים פַּקָּחִים חֲדָרִים מְחֻזָּקִים רִשְׁיוֹנוֹת

                                          אַגְרוֹת קְנָסוֹת

 

אֱ-לֹהֵי חֲרִיגוֹת הַבְּנִיָּה שְׁמַע

אֶת לַחֲצֵנוּ

 

יורם ניסינוביץ'

הוֹשַׁעְנָה

 יוֹרָם מִפִּזּוּר, אַהֲבָה מִבֶּהָלָה,

קַטְנוֹעַ מִגְּנֵבָה, רֶשֶׁת מִפְּרִיצָה,

חַג מִמְּעִידָה, יִשְׂרָאֵל מִכְּבִישָׁה

אֲנִי מֵעֹנִי, שֶׁתְּקַבֵּל אוֹתִי אֶל הֵיכָלְךָ

וּתְבַשֵּׂר אֶת בְּשָׂרִי אַהֲבָה

  

דליה רביקוביץ

עִם פְּקִיחַת עֵינַיִם

 שֶׁלֶג בֶּהָרִים

מֵעַל לַמְּקוֹמוֹת הַגְּבוֹהִים

וּמֵעַל יְרוּשָׁלַיִם.

רְדִי יְרוּשָׁלַיִם

וְהָשִׁיבִי לִי אֶת הַיֶּלֶד שֶׁלִּי.

בּוֹאִי בֵּית לֶחֶם

וְהָשִׁיבִי לִי אֶת הַיֶּלֶד שֶׁלִּי.

בּוֹאוּ הֶהָרִים הַגְּבוֹהִים

וּבוֹאוּ הָרוּחוֹת

וְשִׁטְפוֹנוֹת בַּנְּחָלִים

וְהָשִׁיבוּ לִי אֶת הַיֶּלֶד שֶׁלִּי.

וַאֲפִלּוּ אַגְמוֹן כָּפוּף

אוֹ גִּבְעוֹל רָזֶה בַּזֶּרֶם

וְשִׂיחֵי מִדְבָּר חוּטִיִּים

הָשִׁיבוּ לִי אֶת הַיֶּלֶד שֶׁלִּי

כְּמוֹ שֶׁהַנֶּפֶשׁ חוֹזֶרֶת לַגּוּף

עִם פְּקִיחַת עֵינַיִם.

 

חוה פנחס-כהן

תְּפִלָּה לְאֵם בְּטֶרֶם שַׁחֲרִית

 בְּשָׁעָה שֶׁאֲנִי עוֹמֶדֶת לְבַשֵּׁל דַּיְסַת סֹלֶת

הָסֵר מִמֶּנִּי כָּל מִינֵי מַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת

וּכְשֶׁאֲנִי נוֹגַעַת בְּגֵו הַתִּינוֹק וּמַדָּה חֻמּוֹ

שֶׁיֵּלְכוּ מִמֶּנִּי כָּל מִינֵי טְרָדוֹת

שֶׁלֹּא יְבַלְבְּלוּ מַחְשְׁבוֹתַי.

וְתֵן לִי אֹמֶץ לְזַכֵּךְ פָּנַי

שֶׁיּוּכַל כָּל אֶחָד מִילָדַי

לִרְאוֹת פָּנָיו בְּתוֹךְ פָּנַי

כְּמוֹ בְּמַרְאָה רְחוּצָה לִקְרַאת חַג

 

וְאֶת הַחֹשֶךְ הַמְשֻׁקָּע מִפְּנִים

פָּנַי – כַּסֵּה בְּאוֹר.

שֶׁלֹּא תִּפְקַע סַבְלָנוּתִי וְלֹא יֵחַר גְּרוֹנִי

מִצְּעָקָה מִתְחַבֶּטֶת וּמִתְעַבָּה

שֶׁלֹּא יִהְיֶה לִי רִפְיוֹן יָדַיִם

מוּל הַבִּלְתִּי נוֹדָע

וְשֶׁלֹּא יִפָּסֵק אַף לֹא לְרֶגַע

מַגַּע בָּשָׂר בְּבָשָׂר בֵּינִי לְבֵין יְלָדַי

 

תֵּן בִּי אַהֲבָתְךָ שֶׁיְּהֵא בִּי דַּי לַעֲמֹד בְּפֶתַח הַבַּיִת וּלְחַלְּקָהּ

בְּפַשְׁטוּת בָּהּ פּוֹרְסִים לֶחֶם וּמוֹרְחִים חֶמְאָה כָּל בֹּקֶר

מֵחָדָשׁ נִיחוֹחַ חָלָב רוֹתֵחַ וְגוֹלֵשׁ וְרֵיחַ הַקָּפֶה מְכַסִּים

עַל קָרְבַּן תּוֹדָה וְקָרְבַּן תָּמִיד

שֶׁאֵינִי יוֹדַעַת אֵיךְ נוֹתְנִים.

 

 בארי חזק

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם

 אָנָּא, הַגְבֵּר עָצְמַת אוֹתוֹתֶיךָ,

כָּאן אֲנִי

לֹא שׁוֹמֵעַ, לֹא יוֹדֵעַ, הַאִם

שׁוּב תָּקַעְתָּ פֶּרַח בַּרְזֶל בְּדַשׁ

הָאַנְטֶנָה. אַתָּה עָדִין כָּל-כָּךְ. לָמָּה

אַתָּה כֹּה רַכְרוּכִי, לָמָּה אַתָּה תָּמִיד

אֶזְרָחִי. הַאִם אֲנִי נִשְׁמָע הֵיטֵב. עֲבֹר,

עֲבֹר גַּם אַתָּה נִשְׁמָע קָטוּעַ, אַתָּה

נִשְׁמָע פָּצוּעַ, אַתָּה

 

בָּעֵמֶק מְאֻרְגָּן הֶקֵּפִית. הָרִים

וְכִנֶּרֶת אַחֶרֶת. אָנָּא

הוֹדַע עָצְמַת אוֹתוֹתֶיךָ, בְּמַכָּ"ם

לֹא רוֹאִים אֶת פָּנֶיךָ, מַדּוּעַ

אֵינְךָ מְזֻחְלָם, מַדּוּעַ אֵינְךָ

נִלְחָם, הַאִם לִשְׁלֹחַ אֵלֶיךָ סִיּוּר מְמֻנָּע, אֲנִי

מָלֵא אֱמוּנָה

שֶׁלֹּא יַגִּיעַ וְלֹא יַחֲזֹר. פֶּצַע

שָׁחוֹר. אָנָּא הַחְלֵשׁ

עָצְמַת אוֹתוֹתֶיךָ.

אֲמִירֵי הַבְּרוֹשִׁים לְעֵת עֶרֶב

לַשָּׁוְא לוֹאֲטִים שְׁמֶךָ, וְכוֹכַב

הַצָּפוֹן הַבּוֹדֵד, אָנָה

יְנַוֵּט אֶת צְבָא עֶגְלוֹתֶיךָ

לְאָן הוּא יוֹבִיל בָּהֶן אֶת

 

אָנָּא עֲצֹם אֶת עֵינֶיךָ. עַכְשָׁו אֲנִי

שׁוֹמֵעַ. רוּת. אַתָּה יָכוֹל סוֹפִית

לָמוּת. אָב שַׁכּוּל, אֲנִי, כְּבָר לֹא

מַרְגִּישׁ

 

דִּמְעוֹת הַחֹרֶף עָלֶיךָ יַגִּידוּ קַדִּישׁ.

 

אברהם חלפי

*

רַחֵם עַל גּוּפִי.

רַחֵם עַל גּוּפִי הַבָּשָׂר שֶׁהוּא

נֶפֶשׁ.

וְהִיא עַצְמוֹתֶיהָ דַּקּוֹת לִשְׁבִירָה –

צְרוֹר עֲנָפִים רוֹטְטִים בְּסוּפַת הַבָּשָׂר.

 

גּוּף הַנִּשְׁבָּר – אֵינוֹ צֶלֶם,

לֹא דְּמוּת

שֶׁחָלַמְתָּ בְּגַן-הַשָּׁמַיִם.

הוּא עָפָר

שֶׁנּוֹשְׂאוֹת שְׁתֵּי רַגְלַי בִּמְעַט גַּאֲוָה

מִתְחַנְחֶנֶת.

 

עֲצֹר אֶת רִכְבֵי מְחַבְּלֶיךָ

וְתֵן לַעֲבֹר אֶת דַּרְכִּי

מִן הַמִּדְרֶכֶת הַזֹּאת אֶל הַהִיא.

בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ

קָצָר הִלּוּכִי כְּשִׁירַת זִמְזוּמוֹ שֶׁל הַזְּבוּב.

 

תֵּן לִי יוֹם.

וְאַחֲרָיו עוֹד וְעוֹד.

יִצְטַבְּרוּ כְּדֵי פְּקַעַת שָׁנִים

שֶׁלֹּא בְּנָקֵל יַתִּירָהּ זֶה מַלְאַךְ הַמָּ-(שְׁמוֹ?)

 

תֵּן לִרְאוֹת מִגְּזֻזְטְרַת קוֹמָתִי הַשְּׁלִישִׁית

אֶת הַיְקוּם.

יְקוּמְךָ.

וְאוֹדֶה עַל טוּבְךָ כִּי זָכַרְתָּ אוֹתִי.

 

יהורם בן-מאיר (פיצ'י)

תְּפִלָּה רִאשׁוֹנָה

 עֲשֵׂנוּ – – –

אָנוּ שֶׁנַּעֲשֵׂינוּ בָּשָׂר וָדָם

וְקוֹל וְרוּחַ וְדִבּוּר וְאָדָם

מִדְּבָרְךָ

 

אָנוּ שֶׁמַּעֲשֵׂינוּ עוֹבְדִים אֱלֹהִים אֲחֵרִים

שֶׁמַּעֲשֵׂי יָדֵינוּ אוֹבְדִים שֶׁכְּעָסֵינוּ מְרֻבִּים מִמַּעֲשֵׂינוּ

שֶׁעִצְּבוֹן יָדֵינוּ

סוֹחֲפִים רוֹחֲפִים עָלֵינוּ עֲנָנָה

 

עֲשֵׂנוּ – – –

וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה שֶׁהֵם דָּתֵנוּ שֶׁהֵם מִדָּתֵנוּ

בְּעֵמֶק הַבְּרָכָה מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם

וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה שֶׁהֵם חַיֵּינוּ

עַל עַרְשֵׂנוּ רַעֲנָנָה

 

פֶּלֶא לֵדָתֵנוּ אֶל זֶה הָעוֹלָם

 

שָׁכְבֵנוּ עִם נִפְלָאת אֲהוּבוֹתֵינוּ בְּאַהֲבַת עוֹלָם

 

שָׁכְבֵנוּ עִם אֲבוֹתֵינוּ שֶׁנִּפְלְאוּ מִמֶּנּוּ בַּאֲפֵלַת עֲדֵי עוֹלָם

 

 פנחס שדה

עוֹד מְעַט

אֵיךְ שֶׁהַזְּמַן עוֹבֵר.

אֵיךְ שֶׁהַזְּמַן נוֹהֵר.

ה', תֵּן נֵר.

כִּי אֲנִי עִוֵּר.

 

פֹּה וָשָׁם אֲנִי רוֹקֵד.

פֹּה וָשָׁם אֲנִי רוֹעֵד.

עוֹדִי, אַךְ לֹא רָחוֹק שֶׁאֶתְמוֹטֵט.

ה' יִמְלֹךְ לְעוֹלָם וָעֶד.

 

שַׂמְתִּי לֵב אֶל הַנְּשָׁמָה,

אַךְ מִי אֲנִי וַאֲנִי מָה

לַהֲבִינָהּ, לְנַחֲמָהּ.

וְעוֹד מְעַט וַאֲנִי רִמָּה.

 

 זלדה

בְּשָׁעָה מְהֻרְהֶרֶת זוֹ

 בְּשָׁעָה מְהֻרְהֶרֶת זוֹ

מְנֻתֶּקֶת מִכֹּל

הִתְעַנַּגְתִּי עַל יְפִי עֲלֵי הַגֶּפֶן –

רַק כַּאֲשֶׁר צֵל שֶׁל שָׁלוֹם

שָׁרוּי בְּהָרֵי יְרוּשָׁלַיִם

וְקוֹלוֹת יְקִיצָה שֶׁל צִפֳּרִים

וְתִינוֹקוֹת מַקִּיפִים אוֹתִי,

וְלֹא בָגַדְתִּי

וְלֹא דִבַּרְתִּי דֹפִי,

וְאֵימָה חֲשֵׁכָה לֹא כִשְּׁפָה

אֶת חוּשַׁי –

קוֹלֶטֶת נַפְשִׁי רֶטֶט רָפֶה עַד מְאֹד

שֶׁעוֹבֵר בֶּעָלִים בְּפָגְשָׁם

אוֹר שֶׁל שַׁחֲרִית.

 

יָ-הּ טָמִיר וְנֶעְלָם

הַצִּילֵנִי מִשְּׁמוּעוֹת רָעוֹת

שֶׁהוֹדְפוֹת לָאֹפֶל

אֶת הַשֶּׁקֶט הַדַּק

שֶׁל לֵב מִסְתַּכֵּל מִן הַצַּד.

כִּי מַה בֵּיתִי וּמַה חַיַּי

בְּיוֹם שֶׁל אֲהָהּ

זֶה הַיּוֹם הַפְּרָאִי

שֶׁמַּשְׁלִיךְ לָאָרֶץ

בְּחֵמָה מְעַוֶּרֶת

אֶת עֶדְנַת הַגֶּפֶן

וְכָל הֲגִיגָי.

 

 תרצה אתר

גֶּשֶׁם הַקְשֵׁב לַנָּשִׁים

 עַד רֶדֶת הָעֶרֶב, גֶּשֶׁם.

הַקְשֵׁב לַנָּשִׁים בַּחַלּוֹן,

עַד רֶדֶת הַחֹשֶךְ. גֶּשֶׁם, הַקְשֵׁב

לַנָּשִׁים הַצּוֹפוֹת בַּוִּילוֹן.

 

גַּם לָנוּ אֲדָמָה שֶׁמְּחַכָּה

לְמַשֶּׁהוּ מִלְמַעְלָה.

גַּם בָּנוּ יֵשׁ אֵימָה וּזְעָקָה

לְמַשֶּׁהוּ פּוֹרֵחַ… וְכֵן הָלְאָה…

 

גַּם בְּתוֹכֵנוּ מְחַכָּה, שׁוֹתֶקֶת,

חֶלְקַת אֶרֶץ קְטַנָּה, חֲרֵבָה.

וְהַגֶּשֶׁם שֶׁלָּנוּ אֵחֵר לָרֶדֶת.

הַגֶּשֶׁם שֶׁלָּנוּ

טֶרֶם בָּא.

 

עַד סוֹף הַשָּׁבוּעַ, גֶּשֶׁם.

הַקְשֵׁב לַנָּשִׁים בַּחַלּוֹן,

עַד קֵץ הַשְּׁבוּעַיִם. גֶּשֶׁם, הַקְשֵׁב

לַנָּשִׁים הָעוֹמְדוֹת וּמְחַכּוֹת.

 

גַּם לָנוּ בֶּחָצֵר גִּנָּה קְטַנָּה

רֵיקָה מִזֹּהַר דֶּשֶׁא.

גַּם אָנוּ מְצַפּוֹת עַד אֵין בִּינָה

לְמַשֶּׁהוּ בָּרוּךְ כְּמוֹ הַגֶּשֶׁם.

 

אַךְ הַגֶּשֶׁם שֶׁלָּנוּ יָבוֹא

עֲנָנִים כְּבָר זָעִים בַּמֶּרְחָק.

הַגֶּשֶׁם שֶׁלָּנוּ קָרֵב, קָרֵב

בְּצַעֲדֵי עֲנָק.

 

הַקְשֵׁב לַנָּשִׁים בַּחַלּוֹן.

גֶּשֶׁם אַדִּיר וְנוֹהֵר.

הַקְשֵׁב, אֵיךְ קוֹרְאוֹת הֵן בָּזוֹ אַחַר זוֹ –

הוּא חוֹזֵר

הוּא חוֹזֵר

הוּא חוֹזֵר.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ד באדר א' תשע"א, 18.2.2011

הימים הנוראים או הנאהבים / חיים נבון

 

בתקופה האחרונה הולך ומיטשטש אופיים מלא היראה של ימי הדין. הבריחה מהיראה אל האהבה היא מהלך תרבותי רחב והרסני, והנהייה אחרי התפילה הישיבתית, התפילה הצעירה והנלהבת, מחזקת את הנטייה הזו

המשך הרשומה

האב מול הרב / שמואל ריינר

 

ההבדל בין ספר בראשית לספר שמות טמון במעבר מעיצובן של תשתיות החיים על ידי האבות אל פרטי החוק שמלמד המורה. התפילה היא ביטוי לתשתיות הללו, שיש לשוב  אליהן ממרחק הלימוד והדינים

משה שובר את הלוחות, 1659

 

מה הקו המבדיל בין חלק א' של התורה – ספר בראשית – לחלק ב' – ספר שמות? מה מגדיר את סיומה של תקופה? הרי אין "שריקת סיום" ו"שריקת פתיחה" המציינות את סיומה של תקופה אחת ואת תחילתה של אחרת. כבר שנים אני עסוק בשאלה הזאת: איך מרגישים ומתי מרגישים ואם בכלל מרגישים כשעוברים מתקופה לתקופה.

בפרספקטיבה נכונה, נראים כמה הבדלים לעין. האנשים, הגיבורים, הם אלה שעושים את המעבר בין הזמנים. ספר בראשית הוא ספרם של האבות ועל כן הוא מסתיים במות יעקב ובניו; ספר שמות הוא ספרו של משה, ולכן הוא פותח בלידתו. ייתכן שלכל זמן יש הגיבורים המסוימים שלו. ייתכן שאילו אנשים אלו היו בזמן אחר הם לא היו נחשבים גיבורים אלא סתם "בחורים טובים". אברהם, יצחק, יעקב ואפילו יוסף ומשה נחשבים כולם ל"אושפיזין" בחיינו, אבל יש הבדלים גדולים ביניהם, ולכן התאים כל אחד מהם לזמנו. אמור לי מי גיבוריך ואומר לך את זמנך…

דמויות סמכותיות

"תנו רבנן: אין קורין אבות אלא לשלושה, ואין קורין אמהות אלא דמויות סמכותיות לארבע…". חז"ל קבעו את מעמד ה"אבות". רק הם קרויים אבות. מעמד ייחודי זה הוא לעומת מעמד אחר, "הרב". ספר בראשית הוא ספרם של האבות ועל שמם של אלו הוא נקרא גם "ספרן של ישרים". הוא סיפור של משפחה, ומשפחה מתחילה מאבא. יש בו בספר בראשית הבטחות פוליטיות על ארץ ועל עם, אבל הסיפורים באים מתוך המשפחה. ספר שמות הוא ספרו של משה רבנו. הסיפור שבספר שמות איננו משפחתי; הוא מספר על משה והעם. בצד המשפחתי דווקא עולים קשיים – האישה החוזרת לבית אביה, הבנים הלא ידועים. סיפור משפחתו של משה לא מסופר אלא דרך אגב, כאשר מוקד הספר הוא במצווה ובחוק. ספרי בראשית ושמות – כשהם עומדים זה מול זה – הם בבחינת האב-בראשית מול הרב-שמות.

שתי סמכויות אנושיות עומדות מעלינו – הורינו ומורינו. כולנו זכאים להיות בנים של הורינו ולהיות תלמידים. הראשונה היא ברורה מאוד. היא איננה תלויה בבחירות ובהכרעות, אלא במציאות. כל אדם הוא בן של אב ואם. הסמכות השנייה, סמכות המורה, היא מורכבת יותר. שאלות מסובכות הן מי המורה שלי, מדוע בחרתי דווקא בו כמורה לחיים, מה הוא לימד אותי, האם הוא התייחס אליי  כתלמיד, אולי הוא רק לימד ולא היה מורה במשמעות העמוקה של היות מורה, ועוד שאלות רבות. רוב בני האדם זוכים להיות אבות ומיעוטם זוכים למעמד הרב.

את האב אנו פוגשים לראשונה באזור חדר הלידה. כדרך העולם הורינו מלווים אותנו תחילה; אנחנו תלויים בהורינו ואם זוכים כעבור עשרות שנים היחס מתהפך. תמיד קיים סוג של הדדיות, של ביחד – אוהבים, רבים מעט, מעריכים, מבקרים וכו'. את הרב-המורה אנו פוגשים בגיל יותר מאוחר. מטבע הדברים, בשלב מסוים בחיינו אנו גם מתרחקים ואולי אף נפרדים ממנו. יש לנו צורך בשתי הדמויות הללו כמלוות בדרכי החיים. אדם שחסר לו אחד משניהם, מורה או הורה, חסר לו מרכיב חשוב בבניין אישיותו.

"האב חייב ללמד את בנו…". יש לאב תפקידים וחובות כלפי בנו. מה ההורים מלמדים את בניהם? מהם מוסר אב ותורת אם? ההורים מלמדים את החיים, הורים נותנים לאדם כלים לחיות. הם מלמדים איך לאכול ומה ללבוש. אני רוצה להזכיר לכולנו שתי תמונות הוריות מוכרות, ומהפרט אתה למד על הכלל. חרות עמוק בזיכרוני כיצד לימדתי את אחת מבנותיי לקשור את שרוכי הנעליים. תמונה נוספת – אב מלמד את בנו או את בתו לרכוב על אופניים, הוא שומר שלא ייפלו ימינה או שמאלה, הוא משחרר מעט ורץ אחרי הילד לבל ייפול. וכך לאט לאט הילד נוסע מהר יותר ומתרחק מהאב העומד מרחוק ומסתכל בדאגה. זו תמונה מדויקת של ההורות. לעומת ההורים, הרב מלמד תורה. את התורה התלמיד ירחיב ויפרש, עליה הוא יתווכח, אותה הוא יתרגם ויישם בחייו שלו. התלמיד ה"חלש" יזדקק לקשר הדוק עם הרב, המקשה מן הסתם על הפרידה. התלמיד ה"חזק" יותר מבין מעצמו והוא רץ כדי להגיע אל העצמאות הרוחנית כמה שיותר מהר.

נקודת המוצא הלאומית

תניא כוותיה דרבי יוסי ברבי חנינא: אברהם תיקן תפילת שחרית – שנאמר: וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם, ואין עמידה אלא תפילה, שנאמר: ויעמד פינחס ויפלל. יצחק תיקן תפילת מנחה – שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב, ואין שיחה אלא תפילה, שנאמר: תפילה לעני כי יעטף ולפני ה' ישפך שיחו. יעקב תיקן תפילת ערבית – שנאמר: ויפגע במקום וילן שם, ואין פגיעה אלא תפילה, שנאמר: ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפילה ואל תפגע בי (ברכות כו ע"ב).

אברהם המציא את התפילה. הוא קבע שאדם מתחיל את יומו בבקשה על היום שיבוא או בהודאה, אולי בשתיהן. יצחק מרחיב את התפילה. יש בתפילת מנחה משום הרחבת הזמן – צהרים – והרחבת מקום – בשדה. יעקב גם הוא מרחיב את תפילתו של אברהם; אולי הוא מתפלל על מה שהיה. כך נוצרת מסורת של תפילה, שלושה דורות של תפילה. אם תרצו, בשפה הלמדנית יש לפנינו "חזקה", שלפיה דבר החוזר על עצמו שלוש פעמים הופך לקבוע. הסוגיה ממשיכה את קו המחשבה הזה כשהיא מביאה ראיה מפינחס: "ויעמוד  פינחס ויפלל". מהבחינה הרעיונית הפסוק על פינחס לא הוסיף דבר, הוא מיותר. ומה  בכל זאת נוסף כאן? מפינחס אנו רואים שאכן התפתחה מסורת של תפילה – גם פינחס, שרחוק מאברהם כמה דורות, התפלל. הדבר מצביע על כך שהתפילה אכן קנתה לה שביתה בעם ישראל.

"נקודת המוצא" או "הנקודה הארכימדית", אותה נקודה שממנה מתחיל הכול וממנה ניתן להזיז את העולם, זו התפילה. לכן, היהודי הראשון, אברהם אבינו, הוא גם המתפלל הראשון. תפילה היא נקודת מוצא בעמידה של האדם מול הקב"ה. זו נקודת המוצא של היום: "וישכם אברהם בבוקר". בשפה דרשנית ניתן לומר שהתפילה מופיעה בבוקרו של עם ישראל. זו נקודת המוצא של היהודי אברהם, "אביר האמונה", כהגדרתו של סרן קירקגור. הוא הביא לנו את החסד ואת מסירות הנפש בעקדה ואת התפילה, ומי ששם לב מבין שהן היינו הך. אי אפשר לזה בלא זה.

גם כשהיהדות עברה מבית ראשון לבית שני התחיל הכול מתפילה. מה אנחנו יודעים על אנשי כנסת הגדולה? מעט מאוד. אבל הדבר הבולט שהם עשו מנוסח כך: "אנשי כנסת הגדולה תיקנו להם לישראל ברכות ותפילות, קדושות והבדלות". הם מחדשים את התפילה כאבותינו.

משה רבנו הוא המלמד תורה. אותו אנחנו שואלים שאלות, מותר או אסור, וממנו אנחנו יודעים שיש טהור ויש טמא; הוא נותן התורה. המורה בא אחרי האבא, לא רק במובן הכרונולוגי. משה רבנו מלמד אותנו איך וכיצד להתפלל, כדברי המכילתא: "מעשה בתלמיד אחד שעבר לפני ר' אליעזר וקיצר בברכותיו. אמרו לו תלמידיו: רבי ראית פלוני שקיצר בברכותיו? והיו מלעיגין עליו ואומרים עליו תלמיד חכם קצרן הוא זה. אמר להם: לא קיצר זה יותר ממשה, שנאמר אל נא רפא נא לה" (פרשת בשלח). התפילה עצמה היא מבית אבא, היא מתחילה באברהם אבינו והיא הניגונים ששתלו בנו אבותינו ואמותינו. תפילה זו היא תנועה נפשית, היא החיים עצמם, היא דומה לאכילה ולקשירת נעליים ולרכיבה על אופניים. להתפלל לומדים מאבא! לא מהרב ולא מהמורה כי היא איננה "דינים"; היא החסד והיא הרחמים והחמלה, היא הענווה – היא מקומי בעולם.

השיבה אל האב

תפקידם של האבות הוא לעצב את התשתיות. ייתכן שהדברים יפשטו צורה וילבשו צורה, אבל בכל מקרה ייבנו על אותם יסודות. האבות יוצרים את התנועה הנפשית, הבסיסית והיסודית, שבעבודת ה' – הדיבור עם א-להים. כל השאר הוא התפתחות של התפילה. בבית אבא קיים המרחב שמאפשר ספונטניות והתחדשות בעבודת ה', לעומת בית המדרש שבו אנחנו מקבלים את מרותו של הספר.

אך התפילה היא אתגר. קשה להתפלל. רבים בעולמנו ויתרו על התפילה. אולי כי התפילה היא בניית גשר בין שני עולמות. יכולים להיות קשיים פילוסופיים ביחס אליה, והיא, כמו סוגיה קשה, דורשת מאמץ ולימוד – לימוד שלה ולימוד עליה. גם  היא זקוקה לתפילה, בבחינת "למדני א-להי ברך והתפלל על סוד וכו'".

באים ימים שבהם התפילה נכנסת לתוך התורה ונוצרות להן "הלכות תפילה". בזה היא עלולה לאבד את מקומה העצמאי. התפילה עברה ממסורת אבות, מהחיים, אל הלימוד. מה זה אומר עלינו כעובדי ה'? אולי אנו מאבדים את היכולת לחפש קִרבה ודבקות בקב"ה, אולי אנחנו מאבדים את נוכחות האב. אנחנו חיים בכרוניקה מעוותת כשהתורה קודמת לתפילה. תפילה קודמת לתורה. אחרי התפילה נחזור ללמוד "מיגו במקום חזקה", נחזור לתורת משה. 

אנחנו שרידים של אלה שלא ויתרו על התפילה, שעדיין נאבקים וייאבקו על תפילה כנה ומשמעותית, לא רק בניגון אלא גם במילה טובה של תפילה. זו תורת אברהם אבינו בתפילה, ולכן בתפילה אני גם מקיים כיבוד אב ואם במובן העמוק של המצווה. פרופ' לייבוביץ זיהה את הקושי של האדם המודרני להתפלל וקבע בתקיפות שהתפילה היא "עבודה". ואנו נשיב לו: אף על פי כן! נשוב אל האב ורק אז נלך אל המורה. נשיב את החיים הדתיים מהלימוד אל הטבעיות.

 

לזכר אבי, הרב יוסף יהודה ריינר, שהרביץ תורה בישיבת "קול-תורה" יובל שנים, ולכבוד תלמידו, מורי ורבי הרב מאיר שלזינגר שליט"א, מייסד ישיבת שעלבים