ארכיון הבלוג

הזדמנות שווה לתיקון | ישעיה שטיינברגר

לאן נעלם איזכורה של התורה בימי אלול וירח האיתנים? החגים הם הזמן ליישור קו בין השכבות השונות בעם
המשך הרשומה

אחוזים בטלית | אריאל הורוביץ

 ערב החג נפגשנו עם שלושה אנשי רוח בשנות השלושים לחייהם לשיחה על מקומן של התורה וההלכה בחייהם, על קדושה וערכים מערביים, על הקיטוב המתעצם בתוך הציונות הדתית בין חרד"ל לליברל וגם על טווח ההגדרות שבין "דתי" ל"חילוני" המשך הרשומה

להשתטות עם הפסוקים | יערה ענבר

הרשות שניתנה בידינו להשתעשע עם התורה, להפוך בה ולדרוש בה, היא שמשמרת אותה מדור דור, ומונעת שכחה. על פריון, זקנה ונערות, באדם ובתורה
המשך הרשומה

זכות ראשונים | יצחק גייגר

לא זו בלבד שזכויות אדם אינן זרות לתורה אלא שהיא המקור לזכויות אלה. ספר חדש עוסק לראשונה בשיטתיות במתח שנוצר בין התפיסה המסורתית ובין ההגות ההומניסטית־ליברלית

המשך הרשומה

להתמודד! | אלישיב קנוהל

עלינו לדאוג להתאים את דברי התורה למציאות המשתנה בעזרת הכלים ההלכתיים שניתנו בידינו. על ששת היעדים הבוערים המונחים לפתח הרבנים הראשיים החדשים   המשך הרשומה

לחבב את התורה | נעה לאה כהן

בעזרת איורים מופשטים, צלילים ופנס, מנגישה סופרת הילדים המוכרת, מיריק שניר, קיבוצניקית מלידה ואם לתשעה, את סיפורי הבריאה לציבור הרחב. תנ"ך, אמנות וילדים  המשך הרשומה

ביקורת מקרא בעולם רבני | רפאל זר

מתברר שבשאלת ניסוחה של התורה לא כל העולם הרבני הסכים עם הרמב"ם. חכמי הדורות שלפניו מדברים על עריכה מאוחרת ואפילו על פרקים שלמים שהוצאו מהקשרם   המשך הרשומה

לא לפחד לאהוב / אלחנן ניר – מאמר מערכת

המשך הרשומה

בין אפוד לאייפוד: פרשנות הצופה פני עתיד / מרדכי רוטנברג

 

במקום שעולם התורה יתעסק רק בפרשנות רטרואקטיבית לפרשיות התורה ויתמקד בעבר, יש לפתח סוג של דרשנות שתחייב את העיסוק במדע וטכנולוגיה ותקדם את פני העתיד

המשך הרשומה

"אם יהיה צורך, תירו בכולם עם מכונות ירייה" / אליהו שפרן

 

כאב עלום נשא אבי ז"ל, רבה של קהילת יאסי שברומניה, כל ימי חייו. רק חודשים ספורים לפני מיתתו נחשפתי לעוצמת הזוועות שחווה. במלאת שבעים שנה לפוגרום יאסי

המשך הרשומה

מדבר, הר ומדבר / משה כהן (במדבר)

 

לאחר חומש ויקרא, שבו מילת המפתח הייתה 'הר סיני', אנו פותחים את החומש של המדבר – זה שנזכר עוד בחומש שמות. על סדרם של האוניברסלי, האישי והלאומי בתורה

המשך הרשומה

קריאה במחלוקת / יהושע לביא

עד היכן יכול להרחיק הדרשן, ומה המשמעות האמיתית, אם ישנה כזו, של הבטחת הקב"ה "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם"? שיח על פינת המדרש שפורסמה בגיליון פרשת לך לך המשך הרשומה

בתגובה ל'הכרעתו של אברהם' מאת הרב שלמה ריסקין, גיליון פרשת וירא

 

לא להאנשת התורה / הרב יאיר גזבר

איני יכול שלא להגיב על דבריו של הרב שלמה ריסקין שליט"א בביאורו לפרשת העקדה. אפשר שדברים חריפים אכתוב כאן, אולם כיוון שאני רואה בדבריו שיטה ולא רק "פרשנות תמימה" לדברי תורה – והעד שאכן הוא משליך מיד מפירושו על שתי סוגיות הלכתיות מכריעות וכבדות – מוכרח אני להתייחס אליה בדרך זו, ללא קשר כמובן לרב עצמו.

מלאך במרכאות

דורות על גבי דורות אנו מזכירים בתפילותינו יום יום את מעשה העקדה ומבקשים מריבונו של עולם שיכבשו רחמיו את כעסו מעלינו וישוב חרון אפו מעמו ומנחלתו, כמו שכבש אברהם אבינו את רחמיו לעשות רצונו יתברך בלבב שלם. בתפילת מוסף של ראש השנה תיקנו לנו אנשי כנסת הגדולה את ברכת זיכרונות כדי שיזכור לנו ה' כבישת אברהם אבינו את רחמיו. בכל יום מעשרת ימי תשובה אנו מוסיפים סליחה ששוב עניינה הוא זיכרון עקדת אברהם את יצחק בנו. כל התפילות הן במשמעות של עילוי חיי האדם – כולל רחמי אב על בנו היחיד ממשיך דרכו – אל הרצון הא-לוהי, אותו רצון שהדריך את אברהם במעשה העקדה, ומפאת היותו אבינו השריש הוא בנו את התכונה העליונה הזו. מהעוצמה הפנימית והסגולית הזו אנו עומדים בתפילה לפני ה'.

והנה מגיע פירוש חדש ואומר: רבותיי (אנשי כנסת הגדולה וכו'), טעיתם. סתם התפללתם מתוך הבנה לא נכונה. לא זה היה הסיפור. אברהם אבינו רק התלבט או התייסר ייסורי נפש בפירוש דברי הא-לוהים שאמר לו להעלות את בנו, האם הכוונה קרבן עולה כפשוטו, כדרך שהעלה נח עולות במזבח, או שמא, למרות שה' כבר אמר "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו… ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט", הוא רוצה עוד פעם לדעת שאברהם ירא א-להים, כמו שנאמר לאחר העקדה "עתה ידעתי כי ירא א-להים אתה", והוא שולח אותו דרך שלושה ימים אל אחד ההרים כדי להקדיש את חיי יצחק לעבודת ה'. וכך הולך אברהם ומתלבט וברגע האמת הוא שומע ל"מלאך ה'" במרכאות, כלומר לא לגילוי א-לוהי חדש שמונע את שחיטת יצחק, אלא לעקרונות הא-להיים האוניברסליים של בריאת האדם בצלם א-להים ואיסור שפיכת דם, שמכוחם נמנע מלשחוט את בנו, וזאת גופא עמידתו בניסיון.

וכאן הבן שואל:

א. הלא הרב ריסקין בעצמו הביא את מדרש חז"ל במדרש רבה שבו סמאל השטן אומר לאברהם איך אתה הולך לשחוט, הלא למחר ה' יגיד לך שאתה שופך דם, ואברהם עונה לו: על מנת כן. לפי פירושו אברהם מתלבט בין הבנתו את דברי ה' לבין מה שאומר לו סמאל השטן, ואז, ברגע האמת, הוא מכריע כמו השטן! אבל זו כנראה קושיה לא כל כך קשה, כי כבר ראינו שכל חכמי הדורות לא הבינו את מעשה העקדה אז מה יוסיף עוד מדרש…

ב. אם קריאת מלאך ה' מן השמים היא שמיעת אברהם לעקרונות הברית שכרת איתו ה' ולא גילוי א-להי, האם גם קריאת המלאך שנית מן השמים והשבועה שהוא נשבע לאברהם אף היא תתפרש כך? אתמהה.

ג. הרב הביא כראיה את דברי הגמרא בתענית הדורשת את הפסוק "אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי" – "…זה יצחק בן אברהם", ולא שם לב שזו ראיה לסתור, שכן מדברי הגמרא משמע שאצל יצחק בן אברהם ה' כן ציווה וכן דיבר, רק שלא עלתה על לִבו. כלומר, אברהם הבין בדיוק מה שה' רצה שהוא יבין ולכן היה זה ניסיון, ורק ה' בעצמו לא התכוון שבסופו של דבר יצחק יישחט. וכך אכן פירשו רש"י ורבנו גרשום, אך ראו למעלה בסוף קושיה א.

המטרה קדמה לחץ

כל זה נטען ביחס לפירוש, אבל השיטה יותר מטרידה. אני מרשה לעצמי לפקפק במשפטים הראשונים של מאמרו של הרב. קשה לומר שהוא תוהה כל שנה מחדש איך יכול הא-ל הרחום והחנון וכו' לדרוש מאברהם להקריב את בנו יחידו. כי אם רק השנה התחוור לו הפירוש שבעצם מעולם לא ציווה הא-ל הרחום וכו' וזו רק טעות בהבנה של אברהם בשלושת ימי ההליכה, כיצד הוא עושה השלכה כל כך מהירה על שתי סוגיות הלכתיות ויודע להגיד שרוב דיינינו שומעים לקול השגוי ואוטמים אוזניהם לשמיעת הקול הנכון (כזכור, קולו של השטן לפי חז"ל)? האם יכול להיות שסופו של המאמר נכתב לפני תחילתו? הלא טענותיו של הרב בנושאים ההלכתיים נאמרו כבר לפני שנים!

אם אדם ניגש אל סוגיה בניסיון ללמוד מה היא אומרת, מה ה' רוצה לומר לו, אז גם אם הוא טועה בהבנתה, ניחא. אך אם אדם ניגש לסוגיה כשמראש הוא מחליט מה לא יכול להיות שהיא אומרת, אז כמים הפנים לפנים – היא משום מה באמת לא תגיד את מה שהוא לא רוצה לשמוע…

ובכלל, אם היה מתברר מעל לכל ספק לכותב המאמר שאכן ה' כן ציווה את אברהם לשחוט את בנו, אז הוא כבר לא היה הא-ל הרחום והחנון, ארך האפיים ורב החסד?! האם בגלל שלפי מחשבותיי אין מקום לציווי כזה, כך גם צריכות להיות מחשבותיו של הקב"ה?!

הלא על פי דרך זו אפשר להמשיך גם הלאה – האם ייתכן שהא-ל הרחום וכו' יצווה לחתוך בבשרו של תינוק חסר ישע בן שמונה ימים ולמצוץ את דמו? ודאי שלא. האם ייתכן שהוא יצווה למסור את הנפש על אביזרי עבודה זרה? ודאי שלא. האם יכול להיות שהוא יתאכזר על בניו במשך שנות גלות ארוכה כל כך? ודאי שלא.

ואכן, הרב ממשיך בקו המחשבה הזה ופשוט לו שהדיינים צריכים לשמוע את קול המלאכים המפצירים "ואהבת את הגר לעתיד". ואתה קורא ואינך מאמין, היכן שמע הרב את הקול האומר משפט כזה? יש לו ברית עם הקב"ה שכוללת רמ"ט מצוות עשה בעוד שלנו יש רק רמ"ח? האם מישהו דיבר כאן על אהבה או שנאה? הלא מי שרוצה להתרומם באהבת ה' צריך לאהוב גם את הגויים, אך ודאי שאין באהבה זו כדי להפוך אותם ליהודים!

הנקודה היא פשוטה אך דקה עד מאוד – האם אנחנו ניגשים אל התורה מתוך ענווה, התבטלות ורצון פשוט להבנת דבר ה', או שאנחנו מנסים להלביש על דבר ה' עקרונות א-להיים (?) אוניברסליים אנושיים שלא תמיד ברור מהיכן רכשנו אותם.

אם המגמה היא  לרומם את המוסר הטבעי – וכך נראית לי מגמתם של עורכי מוסף הזה – לענ"ד הדרך היא לא בהאנשתה של תורה. תורה היא לא סיפורים; היא דברי א-להים חיים – הכוח הנשמתי הא-להי שמחיה את כל הבריאה מרום גובהה ועד עומק תחתיתה. האבות הקדושים הם 'מרכבה לשכינה', וההגדרה הזו היא נכונה לא רק להבנת סודה של תורה אלא גם להבנת עומק פשטה, ומתוך כך נגזרת הגישה אל לימוד התורה. אם רוצים לפתח שיח ביחס בין המוסר הטבעי לתורה, דברים שהרב שרלו שליט"א מרבה לכתוב ומנסה לעורר – בבקשה, זהו דיון חשוב ועמוק. אך לא ראוי לסמן מראש ובאופן מגמתי את תוצאותיו.

ויהי רצון שיקוים בנו "והאמת והשלום אהבו", "ואת והב בסופה".

 

 

הפיכת מסר העקדה / הרב משה גנץ

כל הלומד תורה משתמש בשכלו, אחרת הוא עלול ליפול לטעויות חמורות. אבל לעולם עליו להיזהר. השכל אמור לעזור לו ללמוד מהתורה את מה שהיא אומרת, אבל אוי לו אם שכלו יגרום לו  ללמד את התורה מה לומר. הרב ריסקין במאמרו על העקדה חטא חמורות בעניין הזה, והדבר מחייב מחאה חריפה.

כל הקורא את פרשת העקדה בלי משוא פנים יודע שהלב של פרשת העקדה הוא נכונותו של אברהם לעקוד את בנו והציון לשבח שהוא מקבל על כך. הלקח העולה מכאן הוא – וזה הדבר שהפרשה באה ללמד – שדבר ה' נעלה גם על פני השיקול המוסרי האנושי הברור ביותר. כי א-להים בשמים ואנחנו על הארץ, על כן יהיו דברינו מעטים! אין מפורש יותר מדברי המלאך בשם ה' "ולא חשכת" וכו' כדי לומר את הדבר הזה, ולא תועיל שום התחמקות פלפולית שלוקחת את המילה "חשכת" לכיוון אחר.

הרב ריסקין מתקשה מאוד להבין את תביעת הניסיון של הקב"ה מאברהם, ועל כן הוא הופך את הפרשה על פניה, ובלבד שהיא תאמר את מה שמתאים לו – וכן לא ייעשה! ועל הדרך הוא מספר לנו שנביא שומע את דבר ה', וייתכן שאינו מבין את מה שה' התכוון שיבין – וכדי ביזיון וקצף!

אברהם יכול לקבל את דבר ה' מתוך חיבוטי נפש, כמו בשירו היפה של הרב סבתו שהתפרסם בגיליון, וכמו שנראה במדרשים מסוימים. ענק כמו הרב קוק יכול לתאר בפירושו לפרשתנו שאברהם מקבל את ההוראה הזאת בשלוות נפש גמורה. התורה, מכל מקום, לא סיפרה לנו דבר על מחשבותיו של אברהם, וכנראה שלה חשוב בעיקר שאברהם קיבל את דבר ה' ועשה כאשר נצטווה.

כמובן, למדנו בפרשתנו שהקב"ה אינו רוצה קרבנות אדם. אבל המסר העקרוני של הפרשה הזאת חשוב בכל זאת, מפני שעדיין ייתכנו מצבים שבהם המוסר האנושי יתנגש עם הציווי הא-להי, ואז על הציווי הא-להי לגבור. החשבון הא-להי של הטוב הוא מקיף וכולל, יש לו פרספקטיבה רחבה, מעולם ועד עולם, והמוסר האנושי, המביט רק למה שקרוב, בדין הוא שיתבטל כלפיו!

הרב ריסקין המשיך מכאן לעניינים אקטואליים – פסקי הלכה שצריך לחשוב בהם האם פסקנו נכון, האם הבנו כראוי את דבר ה'. בזה בוודאי צדק באופן עקרוני, כי כאן אין אנו עוסקים בנבואה אלא בהכרעות הבאות מדעתם של הפוסקים. אבל את הבדיקה הזאת צריך לעשות לא כמו שמתאר הרב ריסקין, כאילו הסבל של המתגיירים ושל מסורבות הגט עומד בראש השיקולים. צריך בוודאי להתחשב באלה אבל רק במידת האפשר. במרכז העניין צריך לעמוד קודם כול הבירור ההלכתי, והבא להתווכח עם פסקים של דיינים (ובעניין המתגיירים ברור לי שיש על מה להתווכח איתם) צריך להתמודד איתם ברמה ההלכתית, ולא די בניגון על הסבל של אנשים.

 

הרב שלמה ריסקין משיב:

קראתי את תגובתם של הרבנים גנץ וגזבר למאמרי בתדהמה. אף פעם לא כתבתי שהמוסר האנושי מתגבר על צו א-לוהי. לגבי צו העקדה, היו אמירות א-להיות מפורשות (בלי סימן שאלה אחרי "א-להיות") שהתנגשו חזיתית עם הצו לשחיטת הבן, כמו "שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם א-להים עשה את האדם" וכמו "כי ביצחק יקרא לך זרע". פסוקי התורה הללו, ולא השכל או המוסר הסובייקטיבי שלי, גרמו לי – ואולי גם לאברהם אבינו – להתלבט בנוגע לעצם דרישתו של הקב"ה.

אני מנסה לגשת לתורה מתוך רצון פשוט להבין את דבר ה', ולכן הקשיתי אם אברהם היה כל כך בטוח בצו הראשון שהוא שמע, איך זה שהעז לבטלו עקב צו שני שבא אליו, במיוחד כאשר זה לא בא מהא-להים אלא רק מ"מלאך ה' מן השמים"? הרי לימדונו חז"ל שהפה שאסר צריך להיות אותו פה שיתיר!

והנה רש"י, הפרשן הקלאסי הנאמן למסורת ישראל סבא, כותב בפירושו על המילים "והעלהו שם לעולה" במפורש בניגוד לדברי הרבנים גנץ וגזבר: "לא אמר (ה') שחטהו, לפי שלא היה חפץ הקב"ה לשחטו אלא להעלהו להר לעשותו עולה; ומשהעלהו, אמר לו הורידהו" (ב"ר נו, ח). הנה ייתכן שהנביא לא הבין בהתחלה מה שהקב"ה באמת רצה ממנו, וזהו הפירוש האמיתי לגמרא בתענית ד: "ולא עלתה על לבי, זה יצחק בן אברהם".

מעניין לציין שבניגוד לדברי הרב גנץ, הרב יוסף אבן כספי (פרק יד בפירושו לתורה, גביע הכסף) טוען שעיקר הלקח של עקידת יצחק הוא ללמד לכל הדורות שהקב"ה אינו מעוניין בהקרבת בנים, ולכן המקרא משתמש בשם המפורש דווקא בצו השני וקורא לאברהם פעמיים. גם בעל מי השילוח (ח"א, פרשת וירא) כותב: "והנה באמת לא היה לאברהם דיבור מפורש מהשם יתברך שישחוט את בנו. על כן לא נאמר וה' נסה, רק והא-להים נסה, היינו שהיה אליו דבר באספקלריא דלא נהירא". והשפת אמת (פרשת וירא, שנת תרמ"א) טוען שאברהם לא ירד לסוף דעתו של הקב"ה בצו הראשון מפני שהיה רק בבחינת ירא ה', ולא במדרגה קרובה יותר שהיא אוהב ה': "אכן באמת לא היה רצונו של הקב"ה לשחוט את יצחק. ולבו של אברהם לא הרגיש דבקות ואהבה בזו העובדא על ידי שבאמת לא היה כן רצונו של השי"ת ולכן היה ניסיון ולכן נאמר 'וירא את המקום (שם ה') מרחוק'".

על פי כל מה שכתבתי נראה לי שהיה מקום רב להתלבטות של אברהם אבינו, ולזה התכוון המדרש שתיאר את דו-השיח בינו ובין סמאל. כאשר הוספתי לדון בענייני גיור ומסורבת גט, כוונתי הייתה להדגיש שמרכיבים כמו אהבת הגר ו"מפני עגונה הקלו בה חכמים" אינם ערכים שנובעים מה"מצפון האוניברסלי והאנושי" אלא הם טיעונים הלכתיים תורניים מובהקים, לא פחות מ"אל תשלח ידך" (ועיין בשורות האחרונות של המהרש"א בסוף מסכת יבמות).

 

פורסם ב'מוסף שבת', 'מקור ראשון', ה' בכסלו התשע"א, 12.11.2010

 

החומש השישי / מרדכי סבתו

 

נתינת ארץ ישראל לעם ישראל היא הציר המרכזי של התורה, אך זו מסתיימת במפתיע לפני הכניסה לארץ. אלמלא שבר חטא המרגלים את התוכנית והכניס אותנו לסחרור של גלות, היה ספר יהושע נכלל בתורה ומהווה את שיאה

המשך הרשומה