ארכיון הבלוג

בתגובה ל'תירוצים ואוקימתות בדיעבד', מאת ישראל לבקוביץ', גיליון פרשת שמות

 

ערעור יסודות הבניין / ישעיה שטיינברגר

 לא הביקורת על הישיבות מקנה למבקר את התואר 'אחר' אלא הזלזול הבוטה במסורת ההלכה ובעיקרי תורה שבעל פה. שום חוג דתי-אורתודוקסי לא היה מסכים לכך

מתגובת ישראל לבקוביץ' למאמרי עולה שהוא לא ממש טרח לקרוא את דבריי אלא בסקירה בעלמא. לכן, אם לנקוט  לשון עדינה, דבריו רצופים אי דיוקים. ראשית, איני בוגר ישיבת כרם ביבנה, אבל זה ממש לא רלוונטי לצורך הדיון. שנית, הכותב 'התביית' משום מה על הרב שך והדוקטרינה החרדית, ואילו אני התייחסתי אליהם רק בעקבותיו. האמת היא שכמעט כל הישיבות – כולל "מרכז הרב", "הר המור" ובנותיהן הרוחניות וכן רוב רובן של ישיבות ההסדר – מזדהות דה-פקטו עם שיטת הלימוד החרדית וכן עם גישתה לתורת חז"ל והקדמונים (רוצה לומר מבחינת ההספק המועט יחסית בעיון ובנושא ההתבטלות בפני סמכות הקדמונים). גם מרן הראי"ה קוק, אף שדגל בהספק רב יותר, לא המליץ להמיר את הגמרא בלימוד טעמי המצוות של ה"מורה" ובוודאי שהיה רחוק מלחלוק ח"ו על חז"ל. אפילו סדר קבוע לתנ"ך לא התקיים, לפי מיטב ידיעתי, בישיבתו. אם נסתמך על ענק אחר בעולם הישיבות הציוני, הגרי"ד סולובייצ'יק מבוסטון, די לקרוא את מאמרו "איש ההלכה" כדי לראות לאן רוחו נושבת. לא הצלחתי למצוא בשום חוג דתי רציני, שלימוד התורה יקר בעיניו, אילן שלבקוביץ' יכול להיתלות בו.

מועט המחזיק מרובה

בעניין שיטת הלימוד לפי רבנו תם. אכן, הרמב"ם חולק בעניין שילוש הלימוד: מקרא-משנה-תלמוד, כפי שאף אני הדגשתי זאת. אף על פי כן הוא מציב בראש הפירמידה את התלמוד. דבריו באיגרת אינם אלא כלפי ההופכים את הפלפול לתכלית עצמאית (אגב, גם אם תמצי לומר שיש סתירה בין איגרתו ל"משנה תורה", כמדומני שפוסקים כשני). הבהרתי שההסתמכות למעשה על רבנו תם היא בדיעבד בגלל ירידת הדורות והיא מתייחסת רק לשנים שבהן הצעיר קונה את הכלים ואת המיומנויות בישיבה. הדגשתי שפשיטא שבהמשך חייו הוא אמור ללמוד את כל התורה על כל מקצועותיה (השו"ע בהל' ת"ת פוסק כרמב"ם ורק הרמ"א מביא את ר"ת כ"יש אומרים", כברירת מחדל).

בהמשך לכך, אכן לבקוביץ' צודק שלא הייתה ועדה עליונה שקבעה שיטת לימוד של כעשרים דפים למסכת, אך נוצרה פנמונולוגיה שבאופן כללי הוכיחה את עצמה, לפחות בעיני רוב ראשי הישיבות. דומה שהבהרתי היטב שהדפים שלומדים בישיבה אינם אלא מדגם מייצג מוצלח המעניק מפתחות וחשק להמשך לימוד עצמי של כל התורה. אין הם בשום אופן מהווים סוף פסוק כלפי בית דין של מעלה, שם נישאל אם עסקנו בכל התורה על כל חלקיה. 

בפועל מגיעים לרכישת ידע של הרבה יותר דפים גם בישיבה עצמה בלימוד סדרי ב' וג' ב"בקיאות". הדיון הצטמצם בדבריי ל"עיון" שבסדרי א' ולתוכני השיעורים בלבד. אך למעשה אף ה"עיון" עשוי להעניק ידע נרחב. תוך העמקה במפרשים הרבים שמסביב לסוגיה, לא רק שנרכשים אופקי המשגה אלא גם נחשפים לחומר חדש ונרחב ביותר. הידע נקנה סכמטית-אנכית במקום שעיטה אופקית על מסלול דפי גמרא. רבי אליהו מישקובסקי, ראש ישיבת כפר חסידים, שלט בהרבה סוגיות בקדשים ובטהרות, למרות שלפי הודאתו מעולם לא למדן כסדר. הוא התוודע להן דרך ציטוטן על ידי התוספות וגדולי המפרשים. במיוחד הדבר אפשרי דרך ספרי למדנות היקפיים הנלמדים תדיר בישיבות, כגון שב שמעתא, מנחת חינוך, שערי יושר ועוד. הם מרחיבים את המושגים תוך הפניות והצלבות סוגיות רבות.

בנוסף, איני מצדיק השמטת ענפי תורה אחרים מה"קוריקולום" הישיבתי. באתי רק כסנגור המתרכז בהאשמות ולא כפורש משנה שלמה. ואגב, חלק משאר המקצועות כן נלמדים ברוב הישיבות – אם ברמה של לימוד עצמי או בחברותא וכן דרך שיחות ראשי הישיבות והמשגיחים. כל בר דעת המחונן בשאר רוח, ויש כאלו גם בעולם הישיבות, משלים ידיעותיו בתחומים אלו בהמשך חייו. שיחות וספרים עמוקים שממשיכים להישמע-להופיע גם בעשורים האחרונים, חומר שלבקוביץ וחבריו לא ממש נחשפו אליו בעליל (אולי מפני שאינם חדשניים דיים), יוכיחו. בין אלו ראוי לציין את ה"מכתב מאליהו", "פחד יצחק", "נתיבות שלום", שיעורי ר' אליהו וינטרוב ור' יעקב ויינברג מ"נר ישראל" וחוגו. בימינו מתבדרים שמועות וחיבורים מבית מדרשו של הרב משה שפירא, ושל חוג תלמידיו, של ר' שלמה פישר ושל האדמו"ר מטולנא. קיימת כמובן מערכת יצירה מקבילה בעולם הישיבות הציוני, יצירות בעל פה ובכתב מחוגי מרכז הרב וכן מכוחן של ישיבות הר עציון ומעלה אדומים וראשיהן (למרות שחלק ניכר מתלמידיהם של האחרונים פנו לכיוון האקדמי בעיקר, וחבל). כן ראויים לציון כתבי ענקי החסידות וכמובן תורת הרב. כל אנשי הישיבות האלו, למרבה הפלא, עדיין מאמינים בקדושת חז"ל ובסמכותם הבלתי מעורערת.

מי אתה ישראל?

בנוגע ליחסי לאקדמיה, לא זלזלתי באקדמיה אלא רק בלחץ המלאכותי המופעל לפעמים במחקר מדעי הרוח לחדש כל הזמן גם בהיעדר הצדקה וצורך ממשיים. אוניברסיטאות מליגת הקיסוס שהכירו (לפי עדות ידידים) לעתים בלימודי הישיבה לקראת תואר שני (במיוחד במשפטים ובתחומים שהתואר הראשון אינו עוסק בהם ישירות) הן: קולומביה, ג'ונס הופקינס ופנסילבניה.

אכן "מגוחך והזוי במיוחד" לטעון שחתני פרס נובל היהודים למדו בישיבות. אך לא פחות מגוחך הוא להתקיף בלי לקרוא את מילות המותקף. כתבתי שלימודי התלמוד של דורות רבים "יצרו את המטען ואת המוטציות הגנטיות שאפשרו זאת (תופעת האחוז המדהים של חתני פרס נובל יהודיים)". וולטיר ואני הקטן חושבים שזה בזכות לימוד הגמרא העיוני המאתגר והמעמיק. ענווה והתבטלות כלפי הדורות הראשונים וקבלת דבריהם כקאנון היוו תנאי הכרחי. שאלמלא כן במקום היגיעה היו הכול פונים לחומרים קלים המושכים את הלב ולא מחדדים את המוחין – המקור לגנים של אינטליגנציה כה גבוהה.

למעשה, לא אני הוא זה שהגדיר את לבקוביץ' כמשמיט את יסודות בניין התורה אלא הרמב"ם, כמפורש במאמרי. איני מגדיר את דבריו ככפירה בגלל ביקורתו על הישיבות; רק בנקודה אחת "הגדיש את הסאה" (כלשוני במאמרי): תליית טעויות בחז"ל והסתייגות בעקבות זאת מדבריהם עד כדי האשמתם בטשטוש בין אמת ושקר. גם בסברה ובשיקול הדעת אין לחלוק עליהם, כמוכח מהרמב"ם ריש פ"ב מהל' ממרים וב"כסף משנה" שם.

איני מתבייש בקריאתי ללבקוביץ' ולשכמותו, אלו המגדירים עצמם כ"חרדים" או כ"דואגים" לישיבות למצער, לחזור בהם. קריאתי "אחר, אנא חזור בך" (דגש על ה"אנא" – מילה חשובה שהושמטה מהכותרת) התבססה על הרושם שלא פסו הסיכויים להידברות. בדורנו ראוי לשאוב קורטוב מהאופטימיות ששידר ר' מאיר כלפי אלישע בן אבויה, רבו, ולהקרינה כלפי הכול. 

אפרופו הידברות; מי אתה ישראל לבקוביץ'? לא הצלחתי לברר את זהותך וכתובתך. האם "מקור ראשון" משתמש הפעם בסגנון המאוס של החרדונים והפשקווילים – מפרסם דברים קשים בלי לציין מפורשות את העומד מאחוריהם?

לסיכום, ברי לי שכל בן תורה, מכל הגוונים הישיבתיים המצויים, שותף לגישתי שקיים "תו תקן" בסיסי ומינימלי ליהדות הלכתית. קוראים לו "עיקרי האמונה". חייבים להציגו ולהגדירו בכל דור, אך הוא שם. מי שתולה בחז"ל בוקי סריקי, אינו שואל אלא מסיק מסקנות שטחיות, ומתעלם מהרמב"ם, מהרמב"ן, מהמהר"ל ומרבים וטובים אחרים שהרבו לעסוק בהן – אדם כזה שייך לזרם הקונסרבטיבי או הרפורמי; אל יתהדר במטותא באיצטלא של דתי אורתודוקסי. ביקורת (מוצדקת בחלקה) על הישיבות היא דבר אחד. כפירה בקנוניזציה של המסורה ושל התורה שבעל פה מסיני היא דבר אחר לחלוטין.  

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ג' בשבט תשע"ב, 27.1.2012 

 

מודעות פרסומת