ארכיון הבלוג

לעולם לא תושלם, וכך ראוי / רפי וייכרט

 

שירתו של תומס טראנסטרומר עוסקת בניכורו של הפרט בחברת ההמונים, ביחסים בין הטבע למרחבים האורבניים ובשאלות האמונה בעידן המודרני. עם זכייתו בפרס נובל לספרות

המשך הרשומה

אדון, אולי תעזור לי / רוחמה וייס

 

הפסיכולוג ישראל בר-כוכב מוציא מבחר משיריו, מספר על האב שכל כך נוכח בשיריו, על השיבה אל הקדושה ועל ההבדל שבין שירה ופילוסופיה למקצוע הטיפולי שלו

המשך הרשומה

תיווך ממזרח / יונתן ברג

לא לחינם אמר ישראל אלירז "בשירה כולנו ילדים של המזרח". השפה מפעילה מפה פנימית, היא מטעינה מילה במרחב שלם של אסוציאציות והופכת אותה גדולה מהמסומן המיידי. אבל המזרח מתפרק לריחות, לשווקים טעוני צבע וטעם, לשרפת גופות, לטירוף הזן, לכבוד העצור ולהשתפכות המנחות. כל זה עולה מיד במחשבה ויודע כי גם מדובר בהכללות. אך רגע אחר כך הדימוי הופך מופשט, המזרח הופך להלך רוח, למהלך רוחני מנוגד לפאר ה"מערבי" (דימוי באותה מידה), זה הדומם יותר, עצור יותר, מרוכז ברגע ולא במסורת.

בין מתווכי המזרח המובהקים ניתן למנות את דן דאור ז"ל, את יעקב רז ואת יואל הופמן. ספר המאגד בתוכו מבחר מתרגומיו של דאור, "משתה לאדם בודד", יצא לאחר מותו בהוצאת חרגול. הספר הוא מסע בין תרגומים משפות שונות, מעט משירתו של דאור ובעיקר אהבת שירה מתפרצת, אקלים אקלקטי של סקרנות ותשוקה לשפות, שהיא תשוקה לידיעת האחר. ספר שירה אחֵר שתרגם יצא גם הוא לאחר מותו, בהוצאת 'קשב לשירה'. בספר, "האיש היפה" (כמה מתאים), חמישה שירי פ'ו – סגנון שירה סיני שעיקרו הגותי – ובו ובו , העצור ולהשתפכות המנחות. כוגלומה אולי החשיבות של מסעות התרגום.

המרחק מהכאן ועכשיו התרבותי, העדות הרחוקה מיבשת תרבותית אחרת, מגלים לנו כי הקואורדינטות הבסיסיות של חיי האדם והמשורר נטועות עמוק יותר מכל הפרדת זמן ומקום.

השירה בספר חוגגת את עצמה דרך משלי חצרות מלוכה, מהלכי הגות ותפיסת עולם והכול נמהל בהומור מושחז, אולי התבלין הנעדר ביותר בשירה המודרנית והעברית. הספר מציג עדות חיונית מאוד של עולם שבו המחשבה, השנינות וההיגיון היו גולת הכותרת של המעשה האמנותי. השירה מן המזרח, בהכללה גסה, מכירה באופן אינטימי יותר את הטבע. היא מרבה להשתמש בשמות הצמחים, לתאר את תנועת המים ואת הדהוד הסתיו בעץ, ולצד זה יש בה אומץ שמופגן בקלות דעת, בהומור, בלעג מסוים, מידתי, להלך הרוח חמור הסבר, יודע הכול, הבטוח בעצמו, של התבונה האנושית. ודאי שניתן למצוא אלמנטים אלו בשירה מערבית, אך לאין שיעור מעט יותר. כל זה טמון עמוק בהלך הרוח הרוחני-דתי שאופף תרבויות וחלקי עולם.                                                                            

גם יעקב רז מתהדר בצמד ספרים (ויותר). אולי ספרי המסע המורכבים והמרשימים שנכתבו בעברית, "אחי, היאקוזה", אך בעיקר "טוקיו הלוך-חזור" שבו הוא שוזר מסעות בעקבות באשו, היאקוזה וחייו ביפן, לכדי אריג מרהיב של גלות והגעה לבית נפשי; התפעמות תרבותית מול תדהמה מול תופעות כמו הצבא האדום היפני ושחיתות החשמל והשעשועים של טוקיו. רז הולך בספריו כנגד הסדר ובניית הפרקים והחלוקה באופן שגרתי. הספרים משובצים ביהלומי שירת הייקו, בראשון של מנהיג יאקוזה בעת שהותו בכלא ובשני של גדולי המשוררים ובהם באשו, וגם מקיטוב זה יש רמז להלך הרוח של היוצר. ההייקו הנו סוגת שירה הרמטית, קצרה ומדויקת בעלת מבנה של שלוש שורות, ושל 5, 7, 5 יחידות שפה. ניתן לשער כי לפריחת ההייקו במערב מחדש לאחר שנות דור יש קשר הדוק לצמצום אורך הנשימה, לאינפלציית המסרים המהירים ולקבלת ערכי עולם הפרסום גם בשדות האמנות.

הדבר הבולט ביותר בספרי המסע של רז הנו המבט האמביוולנטי, החקרני, שבו הוא חולף על פני שבילי היום יום והרוח של התרבות היפנית. חדור בתשוקה עצומה לעולם זה הוא מטעין את המתרחש בספקנות ותמיהה, בהתפעמות ורתיעה, כך שלדוגמה מודל כמו היאקוזה, העולם התחתון היפני, שמיידית מתאחסן במגירות מסוימות בתודעה, הופך למרחב שבו דרים הכבוד והנאמנות, הימלטות מחיי עלבון ועוני לצד אלימות קשה, בדידות ונקמנות.

ומכאן ניתן אולי לצאת למסקנות רחבות יותר על מתווכי התרבות, על שלטון הדימויים ועל היכולת שלנו לגבור על מיידיות השפיטה וההכלה של האחר והשונה. בערוץ אחד יש להתבונן על דמויות המתווכים הנשקפות מן הספרים, החוקר והמתרגם. ההתנהלות והניואנסים האישיים מעמידים מודל התנהלות אחר מהמקובל. לא התהדרות ועמידה מאחורי דרגות – ומדובר בשני אנשי אקדמיה מכובדים – לא מבט חקרני ומרוחק, אלא מבט ילדי במובן המתפלא והסקרן. דאור זז בין שפות, סוגות ומשלבי גובה אמנותיים בקלילות. הוא לועג לסדר, להיררכיה, לעולם שעצור בתרבות ה"התמחות", המומחיות בקו ישר. רז מעמיד אדם המשיל מעליו את עולמו הישן, מוכן להפוך לשוטף כלים בדוכן מזון מהיר כדי להיכנס לדם של המקום, להתערות בטוקיו של מטה כדי להבין את פני השטח העליונים. הוא מתאר את חוקי ההיגיון של העולם האחורי ללא התנשאות, ללא מרחק ושיפוט. האפשריות האנושיות הללו שמציגים דאור ורז באישיותם שלהם עומדים כשיעור חשוב יותר, חי יותר ונחרץ יותר מהטקסט עצמו.

הערוץ השני הוא ההצעה שמציעים לנו מתווכי התרבות, המתרגמים והחוקרים, לצאת לבדיקה עצמאית של הדימויים שאנו תולים על יבשות אחרות, מחשבות רחוקות, צורות חשיבה מנוגדות. במקרה זה, המזרח מתפורר אל תוך מילים, אל שיר דוגמת "על הכתיבה" של לו ג'י מתוך ה"איש היפה" שבו ביד אמן מוצגת מלאכת השפה. כך הוא כותב, בתרגום דן דאור:

"הכתיבה הזאת, מה תכליתה?

לא קשה למצוא לה הרבה צידוקים

היא נפרשת ריבוא פרסאות

היא מקום מעבר לאלפי שנים…

חוקקת במתכת ובאבן את המידות הטובות.

בימים אלו של סער ודיון והתעוררות, יש מקום ללכת אל ההקשבה וקריאת האחר, ולא אל דימויו השגור בנו מימי קדם".

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ז באלול תשע"א, 16.9.2011

ירח תפוז דם / אורי הייטנר

 

באלבומו החדש שב אהוד בנאי אל ילדותו ואל שירו של אלן גינזבורג, 'חוף הכנרת', ומחדד את ההבדלים שבין יהדות חולמנית ובודדה לישראליות מעשית ומופגזת

המשך הרשומה

ה'אאוטסיידר' של השירה העברית / חנה שפירא

 

גבריאל פרייל, גדול המשוררים העברים באמריקה, נולד באסטוניה, גדל בניו-יורק וחי בה כל חייו בבדידות. את מותו מצא בירושלים שאותה ראה כמולדתו הרוחנית. מאה להולדתו

המשך הרשומה

טבע דומם עם רגל / אורי הולנדר

 

הולנד – כן, אותה מדינת-שפלה קטנה שהעמידה ציירים הרבה – העסיקה רבות את המשוררים הפולנים בכלל ואת הרברט בפרט. לא רק משום הקסם הריאליסטי שלה, אלא גם בשל תופעות חברתיות מסקרנות שזיהו בה

המשך הרשומה

להתחבר למשהו שמעבר ליכולות החיבור / פנינה גפן

 

רבקה מרים מוציאה את כל שיריה ומספרת על החברותות הרבות שלה, על ההוראה ב'אלול' ובסדנת הנשים בגולן, על השילוב שבין יצירה לאמהות והרבה על דתיות

המשך הרשומה

לצייר את ירושלים / מאיר אפלפלד

 

עם חזרתי מלונדון לירושלים, עיר הולדתי, גיליתי כי הרחובות מדברים אלי, ההוד האצור בהם התגלה לי בהליכה היומית בשכונתי, וכל שנותר לי הוא לרשום אותם

המשך הרשומה

האצילי והעולה באש / יונתן ברג

 

שורה של מתרגמים הפכה את פני השירה העברית משירה של עשור לשירה של מאה

המשך הרשומה

מתנחלים כפי שלא הכרתי / יעקב בר-און

 

המחקר הראשון על משוררי 'משיב הרוח' נכתב דווקא באנגלית, על ידי פרופ' דוד ג'ייקובסון מארה"ב. בשיחה עם יעקב בר און הוא מתאר את העולם החדש והמפתיע שאליו נחשף

המשך הרשומה

אבקש את חדר המלך / אלחנן ניר

 

כיצד השפיעה התנועה החסידית על הסביבה הגויית? חתן פרס נובל הפולני לספרות, צ'סלב מילוש, פגש במשלי החסידים ויצר מהם פואטיקה מרשימה ואישית. מאה להולדתו

המשך הרשומה

הכול הוא חלק מכמיהתו ליופי / אורי הולנדר

 

שארל בודלר, שהפך זה מכבר למשורר הריקבון והחולי, מתגלה במסה יפהפייה – המזכירה מכתב אהבה משובח – כמייצג דווקא את הנשגב, הנאה והרומנטי  

המשך הרשומה

צניעות הקיום / תמרה אבנר

 

שיריה של גלעד נוגעים בקסמו של הטבע השב ומהדהד את חייה שלה. כך היא מבקשת לחבר בין הנשמה היתרה לבין רוח האין-סוף המהלכת על פני הארץ

המשך הרשומה

התיאטראות היום הם מושב לצים / פנינה גפן

 

יוסי יזרעאלי, ה'ירמיהו' של התיאטרון הישראלי, מעריץ את ר' נחמן, מתחנן בזעף שהדתיים יקימו כבר מאחז בתל-אביב, חושש שהריקבון התרבותי יביא לקריסה ביטחונית ומוציא כעת ספר שירה נוסף

המשך הרשומה

לא גדולה מן החיים / חמוטל בר-יוסף

 

ההערכה המתחדשת והמעמיקה לשירתה של לאה גולדברג נובעת מהאיכויות הייחודיות של קולה הספרותי. זה התאפיין בענווה, באהבת הפשטות ובוויתור על ניסויים ספרותיים נועזים למען מתן ביטוי לירי לחיים עצמם

המשך הרשומה

מלכות לעמו, ככתוב במיטב הנבואה / יהודה עציון

 

יום העצמאות הוא גם יום מלאת שלושים לפטירתו של אורי צבי גרינברג, המשורר שתבע את מילוי חזון תקומת ישראל וטבע את מהותו בעטו הלטושה. עבורו היה זה יום של גדולה והחמצה

המשך הרשומה

באבי יאר / זאב גייזל

בסוף מארס 1961 ביקר יֶבְטוּשֶנְקוֹ עם עוד מספר סופרים בבאבי יאר שבקייב. לעיניהם התגלה מראה מזוויע: לא רק "אין מצבה" – המקום נהפך למזבלה. שם במקום כתב יבטושנקו את השיר והקריא אותו בערב שירה בקייב. השתררה דממה. מהאולם יצאה אישה זקנה, ניגשה למשורר, אמרה: "אני שרדתי שם, בבאבי יאר" ונשקה לו את היד. בהמשך בוטלו כל ההופעות של יבטושנקו בקייב.

כשחזר למוסקבה, הביא יבטושנקו את השיר לעיתון "לִיטֵרָטוּרְנָאיָיה גאָזֵטָא". העורך הראשי קוֹסוֹלָאפּוֹב התייעץ עם אשתו והחליט לפרסם את השיר מיד. לשאלה למה התייעץ איתה, ענה קוסולאפוב: הרי ברור שאחרי הפרסום יפטרו אותי, ולא רציתי להפתיע את אשתי כי ממחר אני מובטל. כך באמת קרה.

השיר הזה אולי לא הטוב ביותר שנכתב ברוסית במאה ה-20 – אך בוודאי המפורסם ביותר. צריך רק להזכיר כי הוא זכה לשלוש הלחנות: של סרגי נִיקִיטִין, אלכסנדר דוּלוֹב וגם – מקרה יוצא דופן! – לסימפוניה "באבי יאר" של דמיטרי שוֹסְטָקוֹבִיץ'.

האנטישמים מכל סוגים ירו ביבטושנקו טילי שנאה: "איך אתה מעז להיקרא רוסי אם שכחת את עמך". אבל – יש לציין – היו רבים שתמכו בו, למרות היעדר סימפתיה לשיר מהממסד. רבים מהם היו אנשים רוסים – כמו העורך קוסולאפוב, והמלחינים שוסטקוביץ' וניקיטין, וכמו יבטושנקו עצמו…

זה קרה בדיוק לפני 50 שנה.

 באבי יאר / יבגני יבטושנקו / עברית: זאב גייזל

 עַל בַּאבִּי יָאר אֵין מַצֵּבוֹת,

אֵין כְּלוּם

מִדְרוֹן תָּלוּל – אַנְדַּרְטָה מֵעַל פֶּצַע

אֲנִי יָרֵא.

אֲנִי מַרְגִּישׁ קָדוּם

כְּמוֹ הַיְּהוּדִים עַצְמָם, כְּמוֹ עַם הַנֶּצַח

 

אֲנִי לוֹחֵשׁ:

עִבְרִי אָנוֹכִי.

לְאֹרֶךְ הַיְאוֹר אֲנִי פּוֹסֵעַ,

שְׁנִייָה אַחַת – וְעַל הַצְּלָב גוֹוֵעַ

הַמַּסְמֵרִים עֲדַיִן בְּתוֹכִי

 

נִדְמֶה לִי גַּם שֶׁדְּרַיְיפוּס –

זֶה אֲנִי.

הַנֶּאֱשָׁם

בְּבֵית מִשְׁפָּט שְׂטָנִי

מֻצָּג לְרַאֲוָה

בֵּין סוֹרָגִים

אוֹתִי רוֹדְפִים,

עַָלַי יוֹרְקִים,

לִי לוֹעֲגִים.

גְּבִירוֹת צָרְפָתִיוֹת

צוֹוְחוֹת כְּמוֹ חֲזִירִים

וּמִטְרִיוֹת תּוֹקְעוֹת לִי בַּפָּנִים

 

בְּבְּיָאלִיסְטוֹק –

אֲנִי הוּא יֶלֶד רַךְ.

הַדָּם זוֹרֵם, כְּאִלּוּ תְּעָלָה.

צוֹהֶלֶת כָּל נִבְחֶרֶת הַפֻּנְדָּק,

מְחֻמָּמִים בַּוּוֹדְקָה הַזּוֹלָה.

מֻכֶּה, נִזְרָק, אֲנִי – חֲסַר עוֹנִים

וּמִתְחַנֵּן לַשָּׁוְא "תַּפְסִיקוּ, דַּי!"

"תַּצִּיל אֶת רוּסִיָה,

הֲרֹג יְהוּדוֹנִים!"

וְהֵם…

אוֹנְסִים אֶת אִמָּא מוּל עֵינַי

 

אָחַי הָרוּסִים!

יָדוּעַ לִי:

כָּבוֹד לְכָל אוּמָה יֵשׁ בְלִּבֵּנוּ

אַךְ אֵיךְ קָרָה, שֶׁהַמְּנֻוָּלִים

לְכָל מַעֲשֵׂיהֶם נִצְּלוּ אֶת שְׁמֵנוּ?

אֶת טוּב הַלֵּב אַרְצִי סִמְּלָה תָּמִיד.

אַךְ בְּלִי הִסּוּס,

בְּלִי שׁוּם קְרִיצָה אוֹ קֶמֶט

בְּשֵׁם יָפֶה "בְּרִית עֲמָמִית רוּסִית"

כָּךְ אֶת עַצְמָם כִּנּוּ הָאַנְטִישֶׁמִים!

 

עַל בַּאבִּי יָאר הַדֶּשֶׁא מְרַשְׁרֵשׁ

וְהָעֵצִים עוֹמְדִים

כְּמוֹ בְּמִשְׁמֶרֶת

הַכָּל מָלֵא

בָּרַעַם הַחִרֵשׁ

אֲנִי מַרְגִּישׁ

אֵיךְ שֵׂיבָתִי נוֹשֶׁרֶת

וְגַם אֲנִי

כְּמוֹ הַצְּוָחָה הַחֲרִישִׁית

מֵעַל הָרְבָבוֹת אֵי שָׁם בַּקֶּבֶר

אֲנִי –

כָּל יֶלֶד שֶׁנּוֹרָה כָּאן, בְּתַחְתִּית

וְכָל קָשִׁישׁ,

וְכָל אִשָּׁה וָגֶבֶר.

 

שׁוּם מְאוֹרָע

אֶת כָּל זֶה לֹא יַשְׁכִּיחַ!

וְעוֹד יֻשְׁמַע

"אִינְטֶרְנָצִיוֹנָל" שָׁלֵם

בָּרֶגַע הַנִּפְלָא שֶׁעוֹד יַגִּיעַ –

אַחְרוֹן הָאַנְטִישֵׁמִים יֵעָלֵם!

אֵין גֵּנִים יְהוּדִים בְּתוֹךְ דָמִי,

אֲבָל שָׂנוּא אֲנִי בָּרֹעַ הָאַרְסִי

לָאַנְטִישֵׁמִים,

כְּמוֹ כָּל יְהוּדִי

וּמִשּׁוּם כָּךְ –

אֲנִי הוּא הָרוּסִי!


פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ה בניסן תשע"א, 29.4.2011

סוד תורת הגעגועים / אלחנן ניר

 

שירתו של אבות ישורון תלויה על החוט שנקרא יום כיפור, יום בו נולד ועליו לא חדל מלכתוב

המשך הרשומה

"כשאני יודע שזהו זה, פורצת שמחה" / יעקב בר-און

 

הילדות בשואה, ההתאקלמות בארץ, ההוצאה לאור והחזרה המאוחרת בתשובה. המשורר איתמר יעוז-קסט מסכם 50 שנות יצירה שכולן סיפור חיים אחד ארוך

המשך הרשומה

חותם של נדיבות ואהבה / רפי וייכרט

 

גיורא לשם היה אחד המשוררים והמתרגמים הפורים שקמו בישראל בשנות השישים, והוא המשיך ללוות אותה עד לאחרונה. על האיש שחיבר בהשראה את תל אביב אל היהודי ואל הישראלי

המשך הרשומה

שירי הפתקים המקודשים / הרצל חקק

 

בשרשרת הפתקים, כפי שמכונים שיריה בספר, מחברת המשוררת עולמות שונים ומרוחקים מתוך המתח האצור ביניהם. מיסטיקה, חיפוש וגעגוע

המשך הרשומה

הבדידות מקרבת אותנו / יעקב בר-און

 

בתו של המשורר אברהם שלונסקי מבכה על כך ששוכחים את אביה ומספרת על הבית רוחש התרבות, על האב אוהב הילדים, על נשותיו ועל מסירותו ליצירה

המשך הרשומה

עיניים קרבות מטה / אלחנן ניר

 

'קִרבת מקום' הוא אסופת שירי תפילה של ס"ח משוררים שערכו שניים מחברי קבוצת "כתובת" הירושלמית – ד"ר גלעד מאירי, מנהל 'מקום לשירה', ונועה שקרג'י, סטודנטית לספרות. האסופה הזו ראתה אור בימים אלו ('ידיעות ספרים'), ולפני שאכתוב עליה מעט מילים אקדים את המאוחר: תדאגו ש'קרבת מקום' תהיה בקרבתכם ואתם בקרבתה. כי אסופת שירי תפילה טובים, כאלו היודעים להביא את האיכות הפואטית בתפארתה אל הקשר הדק מן הדק שבין האדם אל הא-להים – היא פלא. האסופה נבחרה בקפידה ובנפות רבות (לדברי העורכים הם עברו לשם כך על מאות ספרי שירה ישראליים), עד שבפני הקורא-מתפלל מונח סידור-שיר חדש מלא בחן יהודי עכשווי תוך שברקע נושפים ונוגנים הדורות כולם.

א

בניגוד לזמנים עברו, שבהם לקהילות רבות היה משורר בעל תפקיד רוחני שתפקידו היה לחבר תפילות רלוונטיות עבור אירועים שונים בקהילה ולפייט אותן בבית הכנסת לפני התפילה השגורה או במהלכה, הרי שהיום מקומו הרוחני של המשורר בתוך קהילתו אבד, וגם הקהילה איבדה את אותן תפילות חדשות המסייעות בחיבור הלב החדש אל זה העתיק. נראה ש'קרבת מקום' מבקש לחדש את הקשר הזה בין המשורר ובין העם. העובדה שעשרות רבות של משוררים בישראל כתבו שירי תפילה, ורובם מהלכים בין החיים, מוכיחה כי הקשר הזה שבין המשורר לקהילתו עודנו חי ורלוונטי. סגנונות התפילות ונושאיהן מגוונים ומסודרים במספר שערים העוסקים בסליחות, בבקשות, בענייני דיומא, במשפחה, במלחמה, בבריאות, בחיים וכמובן באיחוד עם הקדוש-ברוך הוא.

אכן, יצאו כבר אסופות-שיר מעין אלו בשנים האחרונות, חלקן בכתבי-עת וחלקן כספרים עצמאיים, ודי להיזכר ב'ואני תפילתי' שערך הלל ויס לפני עשרים שנה, או ב'שירה חדשה' שערכו מירון איזקסון ואדמיאל קוסמן לפני כחמש-עשרה שנים. אך לעולם אין די. כשם שבערב אין די בתפילת הבוקר, ובשבת אין די בתפילת החול. וכאן גם נכנסו אל אסופה זו שירי משוררים צעירים, שכשהאסופות הקודמות נחתמו אך החלו ללמד ידם לכתב, ובזו האסופה נתברכנו ביבולם. כמעט הייתי אומר שבכל שנה מוטל להוציא ספר מעין זה, עד שיבלו שפתותינו שייפתחו להן סוף-סוף מלומר די.   

שירי תפילה יכולים להיות מתריסים לשם ההתרסה. אבל כאן לא מצאתי רבים כאלו. רוב הבקשות הן בקשות ספונטניות, מלאות כמיהה לשינוי פנימיותו של האדם ולשינוי העולם החיצוני. ולשם כך יש צורך בענווה עמוקה. שכן בעצם הבקשה המוצהרת יש הכרעה והכרה מודעת בצורך האנושי בפן מוחשי במערכת היחסים בין המתפלל לא-לוהיו, וממילא הכרה צנועה בכך שהאדם מוגבל וזקוק לסיוע פיזי ומטאפיזי כאחד.

ב

מסופר בתלמוד הבבלי (יבמות קה ע"ב) על מחלוקת בין שניים כיצד מתפללים. השניים, שחיו על התפר שבין תקופת התנאים לזו של האמוראים, הם ר' חייא ור' שמעון, בנו של ר' יהודה הנשיא. האחד אמר שעל המתפלל "לתת עיניו למטה", ואילו חברו חשב כי על המתפלל דווקא להרימן ולשאת אותן כלפי מעלה. דומה כי זו שאלה מכוננת עבור אופי התפילה והאקלים שמתוכו היא צומחת: אקלים של חיסרון או של מלאות, של מבט מתוך הייסורים האנושיים שיבואו ויתגבהו מעלה, או שמא דווקא מתוך ההתפסגות האנושית אל מה שלמעלה ומעבר. תוך כדי דיון הגיע ר' ישמעאל בנו של ר' יוסי (בן חלפתא) ושאל את השניים במה הם עוסקים. "אמרו ליה: בתפילה". יהודים לא רק עוסקים בדברי תורה – יהודים מתעסקים בתפילה, ובכך הרי נפתחת התורה-שבעל-פה במסכת שכל כולה עיסוק בברכות, בתפילות ובחלומות. אמר האורח, שהיה מעריץ גדול של אביו, בשם אביו, ר' יוסי: "כך אמר אבא: המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה".

זוהי תפילה: היכולת להסתכל למטה תוך אפשרות לרוץ מעלה.

על אף שדיון זה אינו מופיע במסכת שלכאורה מיועדת לדיון מעין זה, מסכת ברכות, הרי שהפוסק הגדול בן המאה ה-11, ר' יצחק אלפסי, מביא זאת במסכת ברכות (כב ע"ב) בהלכותיו, ומפרשיו, תלמידי ר' יונה מגירונדי שחיו במאה ה-13, פירשו כך את דברי האורח המופלאים:

שיחשוב בלבו כאילו עומד בשמים ויסיר מלבו כל תענוגי העולם הזה, וכל הנאות הגוף. כעניין שאמרו הקדמונים: 'כשתרצה לכוון – פשוט גופך מעל נשמתך'. ולאחר שיגיע לזו המחשבה, יחשוב גם כן שהוא עומד בבית המקדש שהוא למטה, מפני שעל ידי זה תהיה תפילתו רצויה לפני המקום.

ג

מה ביקשו העורכים כאן ואיזו תפילה עולה כאן?

דומה שלפני הכול העיניים מונחות למטה. אל סוף החודש, אל הדרך הסוערת ומלאת העקיפות, על המוות ועל היחסים. כך, למשל, נועה שקרג'י מביאה מהמיית הסטודנט: "מלכנו, קצר/ שיעור זה/ אבינו מלכנו, טהר/ לעבודה ואל תעמידנו/ במבחן, בטל/ שיעור פה/ ושם, חננו בנקודות זכות ופרוס שכר לימוד מטעויות/ לתשלומים נוחים" (עמ' 67). הרולד שימל מביא את הבקשה הפשוטה כל כך, הבקשה לישון: "בטן. ראש. א-להים/ בשמים. תן לי הלילה לישון/ שעות אחדות" (עמ' 124). נחום פצ'ניק מבקש בקשה מוסיקלית נוקבת: "נא התז ניצוצות א-לוהותך/ זרעיך המופלאים/ לחלל החצוצרה הנאנקת/ ג'ז על אונייה בחשכת האשמורה/ האחרונה" (עמ' 118). וגם לא מעט שירי תנועה מצויים באסופה. כך, ורדה בן-חור מבקשת את תפילת הדרך הפשוטה שלה: "א-להי. / שמרני מנהגים/ עוקפי ימיני/ מחללי נפשי/ ומחרפי צורתי./ ואם חנון ורחום אתה – / שמור עליהם מקללותי" (עמ' 54). .

יש באסופה הזו תפילות רציניות וישנן גם פרודיות. והודות לאופיה הרציני-הומוריסטי של הפרודיה יכול המתפלל לקיים דיאלוג מורכב עם הקב"ה, דיאלוג שבו מצויים אף ממדים של פולמוס וצחוק – ממדים יומיומיים ואנושיים שקיימים יותר ויותר במערכת היחסים שבין אדם לא-לוהיו.

ונכון שלא רק עיניים מושפלות מטה אלא גם לב העולה מעלה ועמידה בשמים מצויים באסופה. אבל עדיין, תחינה ובקשה גדולה פרושה על שירי הדור הזה, והעיניים, הו העיניים, מבקשות מתוך המטה.

בגיליון זה פיזרנו שירים רבים ואהובים מתוך האסופה.

"אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים".

 ————————————————————————————–

סבינה מסג

תֵּן לִי בַּיִת בְּמָקוֹם בָּטוּחַ

 תֵּן לִי בַּיִת בְּמָקוֹם

בָּטוּחַ

שֶׁלֹּא אֶשְׁמַע אוֹתְךָ צוֹעֵק מִכָּל עָלֶה

 

שֶׁהָאָדֹם

יִהְיֶה עוֹרְקִים שֶׁל מְטַפֵּס קָשׁוּחַ

וְלֹא הָרֵיחַ

הַבִּלְתִּי מְזֻהֶה

שֶׁמּוֹשֵׁךְ מְחוֹשִׁים מִתּוֹכִי

וּמוֹתֵחַ וּמוֹתֵחַ

 

וְחַלּוֹנִי

שֶׁיִּהְיֶה

פָּתוּחַ וְהוֹזֶה

 

כְּמוֹ עַלְמָה רַכָּה

לֹא כְּמוֹ לִבִּי

 

הַמִּתְנַבֵּא.

 

 גלעד מאירי

לַחְרֹג בָּאָרֶץ בָּאנוּ

 אֱ-לֹהֵי חֲרִיגוֹת הַבְּנִיָּה שְׁמַע

פְּנִיָּה

 

אָנוּ הַחֲתוּמִים

בַּבְּלוֹקִים

בַּדִּירוֹת

בַּשִּׁכּוּנִים

פּוֹנִים אֵלֶיךָ בָּזֹאת

שֶׁתַּכְשִׁיר תַּבַּ"עְתֵּנוּ

וַחֲרִיגוֹתֵנוּ יֵעָנוּ עַל יָדֶיךָ

 

אֱ-לֹהֵי חֲרִיגוֹת הַבְּנִיָּה שְׁמַע

רֶגַע

 

בַּצַּר לָנוּ

פָּרַצְנוּ חַלּוֹן וָדֶלֶת

סָגַרְנוּ מִרְפֶּסֶת

חָרַגְנוּ בַּחֲצִי מֶטֶר

שֶׁיִּרְוַח מְעוֹנֵנוּ

 

אֱ-לֹהֵי חֲרִיגוֹת הַבְּנִיָּה שְׁמַע

יָ-הּ אַלְלָהּ

 

שְׁטִינְקֶרִים הֶתֵּרִים הֶטֵּלִים פַּקָּחִים חֲדָרִים מְחֻזָּקִים רִשְׁיוֹנוֹת

                                          אַגְרוֹת קְנָסוֹת

 

אֱ-לֹהֵי חֲרִיגוֹת הַבְּנִיָּה שְׁמַע

אֶת לַחֲצֵנוּ

 

יורם ניסינוביץ'

הוֹשַׁעְנָה

 יוֹרָם מִפִּזּוּר, אַהֲבָה מִבֶּהָלָה,

קַטְנוֹעַ מִגְּנֵבָה, רֶשֶׁת מִפְּרִיצָה,

חַג מִמְּעִידָה, יִשְׂרָאֵל מִכְּבִישָׁה

אֲנִי מֵעֹנִי, שֶׁתְּקַבֵּל אוֹתִי אֶל הֵיכָלְךָ

וּתְבַשֵּׂר אֶת בְּשָׂרִי אַהֲבָה

  

דליה רביקוביץ

עִם פְּקִיחַת עֵינַיִם

 שֶׁלֶג בֶּהָרִים

מֵעַל לַמְּקוֹמוֹת הַגְּבוֹהִים

וּמֵעַל יְרוּשָׁלַיִם.

רְדִי יְרוּשָׁלַיִם

וְהָשִׁיבִי לִי אֶת הַיֶּלֶד שֶׁלִּי.

בּוֹאִי בֵּית לֶחֶם

וְהָשִׁיבִי לִי אֶת הַיֶּלֶד שֶׁלִּי.

בּוֹאוּ הֶהָרִים הַגְּבוֹהִים

וּבוֹאוּ הָרוּחוֹת

וְשִׁטְפוֹנוֹת בַּנְּחָלִים

וְהָשִׁיבוּ לִי אֶת הַיֶּלֶד שֶׁלִּי.

וַאֲפִלּוּ אַגְמוֹן כָּפוּף

אוֹ גִּבְעוֹל רָזֶה בַּזֶּרֶם

וְשִׂיחֵי מִדְבָּר חוּטִיִּים

הָשִׁיבוּ לִי אֶת הַיֶּלֶד שֶׁלִּי

כְּמוֹ שֶׁהַנֶּפֶשׁ חוֹזֶרֶת לַגּוּף

עִם פְּקִיחַת עֵינַיִם.

 

חוה פנחס-כהן

תְּפִלָּה לְאֵם בְּטֶרֶם שַׁחֲרִית

 בְּשָׁעָה שֶׁאֲנִי עוֹמֶדֶת לְבַשֵּׁל דַּיְסַת סֹלֶת

הָסֵר מִמֶּנִּי כָּל מִינֵי מַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת

וּכְשֶׁאֲנִי נוֹגַעַת בְּגֵו הַתִּינוֹק וּמַדָּה חֻמּוֹ

שֶׁיֵּלְכוּ מִמֶּנִּי כָּל מִינֵי טְרָדוֹת

שֶׁלֹּא יְבַלְבְּלוּ מַחְשְׁבוֹתַי.

וְתֵן לִי אֹמֶץ לְזַכֵּךְ פָּנַי

שֶׁיּוּכַל כָּל אֶחָד מִילָדַי

לִרְאוֹת פָּנָיו בְּתוֹךְ פָּנַי

כְּמוֹ בְּמַרְאָה רְחוּצָה לִקְרַאת חַג

 

וְאֶת הַחֹשֶךְ הַמְשֻׁקָּע מִפְּנִים

פָּנַי – כַּסֵּה בְּאוֹר.

שֶׁלֹּא תִּפְקַע סַבְלָנוּתִי וְלֹא יֵחַר גְּרוֹנִי

מִצְּעָקָה מִתְחַבֶּטֶת וּמִתְעַבָּה

שֶׁלֹּא יִהְיֶה לִי רִפְיוֹן יָדַיִם

מוּל הַבִּלְתִּי נוֹדָע

וְשֶׁלֹּא יִפָּסֵק אַף לֹא לְרֶגַע

מַגַּע בָּשָׂר בְּבָשָׂר בֵּינִי לְבֵין יְלָדַי

 

תֵּן בִּי אַהֲבָתְךָ שֶׁיְּהֵא בִּי דַּי לַעֲמֹד בְּפֶתַח הַבַּיִת וּלְחַלְּקָהּ

בְּפַשְׁטוּת בָּהּ פּוֹרְסִים לֶחֶם וּמוֹרְחִים חֶמְאָה כָּל בֹּקֶר

מֵחָדָשׁ נִיחוֹחַ חָלָב רוֹתֵחַ וְגוֹלֵשׁ וְרֵיחַ הַקָּפֶה מְכַסִּים

עַל קָרְבַּן תּוֹדָה וְקָרְבַּן תָּמִיד

שֶׁאֵינִי יוֹדַעַת אֵיךְ נוֹתְנִים.

 

 בארי חזק

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם

 אָנָּא, הַגְבֵּר עָצְמַת אוֹתוֹתֶיךָ,

כָּאן אֲנִי

לֹא שׁוֹמֵעַ, לֹא יוֹדֵעַ, הַאִם

שׁוּב תָּקַעְתָּ פֶּרַח בַּרְזֶל בְּדַשׁ

הָאַנְטֶנָה. אַתָּה עָדִין כָּל-כָּךְ. לָמָּה

אַתָּה כֹּה רַכְרוּכִי, לָמָּה אַתָּה תָּמִיד

אֶזְרָחִי. הַאִם אֲנִי נִשְׁמָע הֵיטֵב. עֲבֹר,

עֲבֹר גַּם אַתָּה נִשְׁמָע קָטוּעַ, אַתָּה

נִשְׁמָע פָּצוּעַ, אַתָּה

 

בָּעֵמֶק מְאֻרְגָּן הֶקֵּפִית. הָרִים

וְכִנֶּרֶת אַחֶרֶת. אָנָּא

הוֹדַע עָצְמַת אוֹתוֹתֶיךָ, בְּמַכָּ"ם

לֹא רוֹאִים אֶת פָּנֶיךָ, מַדּוּעַ

אֵינְךָ מְזֻחְלָם, מַדּוּעַ אֵינְךָ

נִלְחָם, הַאִם לִשְׁלֹחַ אֵלֶיךָ סִיּוּר מְמֻנָּע, אֲנִי

מָלֵא אֱמוּנָה

שֶׁלֹּא יַגִּיעַ וְלֹא יַחֲזֹר. פֶּצַע

שָׁחוֹר. אָנָּא הַחְלֵשׁ

עָצְמַת אוֹתוֹתֶיךָ.

אֲמִירֵי הַבְּרוֹשִׁים לְעֵת עֶרֶב

לַשָּׁוְא לוֹאֲטִים שְׁמֶךָ, וְכוֹכַב

הַצָּפוֹן הַבּוֹדֵד, אָנָה

יְנַוֵּט אֶת צְבָא עֶגְלוֹתֶיךָ

לְאָן הוּא יוֹבִיל בָּהֶן אֶת

 

אָנָּא עֲצֹם אֶת עֵינֶיךָ. עַכְשָׁו אֲנִי

שׁוֹמֵעַ. רוּת. אַתָּה יָכוֹל סוֹפִית

לָמוּת. אָב שַׁכּוּל, אֲנִי, כְּבָר לֹא

מַרְגִּישׁ

 

דִּמְעוֹת הַחֹרֶף עָלֶיךָ יַגִּידוּ קַדִּישׁ.

 

אברהם חלפי

*

רַחֵם עַל גּוּפִי.

רַחֵם עַל גּוּפִי הַבָּשָׂר שֶׁהוּא

נֶפֶשׁ.

וְהִיא עַצְמוֹתֶיהָ דַּקּוֹת לִשְׁבִירָה –

צְרוֹר עֲנָפִים רוֹטְטִים בְּסוּפַת הַבָּשָׂר.

 

גּוּף הַנִּשְׁבָּר – אֵינוֹ צֶלֶם,

לֹא דְּמוּת

שֶׁחָלַמְתָּ בְּגַן-הַשָּׁמַיִם.

הוּא עָפָר

שֶׁנּוֹשְׂאוֹת שְׁתֵּי רַגְלַי בִּמְעַט גַּאֲוָה

מִתְחַנְחֶנֶת.

 

עֲצֹר אֶת רִכְבֵי מְחַבְּלֶיךָ

וְתֵן לַעֲבֹר אֶת דַּרְכִּי

מִן הַמִּדְרֶכֶת הַזֹּאת אֶל הַהִיא.

בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ

קָצָר הִלּוּכִי כְּשִׁירַת זִמְזוּמוֹ שֶׁל הַזְּבוּב.

 

תֵּן לִי יוֹם.

וְאַחֲרָיו עוֹד וְעוֹד.

יִצְטַבְּרוּ כְּדֵי פְּקַעַת שָׁנִים

שֶׁלֹּא בְּנָקֵל יַתִּירָהּ זֶה מַלְאַךְ הַמָּ-(שְׁמוֹ?)

 

תֵּן לִרְאוֹת מִגְּזֻזְטְרַת קוֹמָתִי הַשְּׁלִישִׁית

אֶת הַיְקוּם.

יְקוּמְךָ.

וְאוֹדֶה עַל טוּבְךָ כִּי זָכַרְתָּ אוֹתִי.

 

יהורם בן-מאיר (פיצ'י)

תְּפִלָּה רִאשׁוֹנָה

 עֲשֵׂנוּ – – –

אָנוּ שֶׁנַּעֲשֵׂינוּ בָּשָׂר וָדָם

וְקוֹל וְרוּחַ וְדִבּוּר וְאָדָם

מִדְּבָרְךָ

 

אָנוּ שֶׁמַּעֲשֵׂינוּ עוֹבְדִים אֱלֹהִים אֲחֵרִים

שֶׁמַּעֲשֵׂי יָדֵינוּ אוֹבְדִים שֶׁכְּעָסֵינוּ מְרֻבִּים מִמַּעֲשֵׂינוּ

שֶׁעִצְּבוֹן יָדֵינוּ

סוֹחֲפִים רוֹחֲפִים עָלֵינוּ עֲנָנָה

 

עֲשֵׂנוּ – – –

וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה שֶׁהֵם דָּתֵנוּ שֶׁהֵם מִדָּתֵנוּ

בְּעֵמֶק הַבְּרָכָה מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם

וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה שֶׁהֵם חַיֵּינוּ

עַל עַרְשֵׂנוּ רַעֲנָנָה

 

פֶּלֶא לֵדָתֵנוּ אֶל זֶה הָעוֹלָם

 

שָׁכְבֵנוּ עִם נִפְלָאת אֲהוּבוֹתֵינוּ בְּאַהֲבַת עוֹלָם

 

שָׁכְבֵנוּ עִם אֲבוֹתֵינוּ שֶׁנִּפְלְאוּ מִמֶּנּוּ בַּאֲפֵלַת עֲדֵי עוֹלָם

 

 פנחס שדה

עוֹד מְעַט

אֵיךְ שֶׁהַזְּמַן עוֹבֵר.

אֵיךְ שֶׁהַזְּמַן נוֹהֵר.

ה', תֵּן נֵר.

כִּי אֲנִי עִוֵּר.

 

פֹּה וָשָׁם אֲנִי רוֹקֵד.

פֹּה וָשָׁם אֲנִי רוֹעֵד.

עוֹדִי, אַךְ לֹא רָחוֹק שֶׁאֶתְמוֹטֵט.

ה' יִמְלֹךְ לְעוֹלָם וָעֶד.

 

שַׂמְתִּי לֵב אֶל הַנְּשָׁמָה,

אַךְ מִי אֲנִי וַאֲנִי מָה

לַהֲבִינָהּ, לְנַחֲמָהּ.

וְעוֹד מְעַט וַאֲנִי רִמָּה.

 

 זלדה

בְּשָׁעָה מְהֻרְהֶרֶת זוֹ

 בְּשָׁעָה מְהֻרְהֶרֶת זוֹ

מְנֻתֶּקֶת מִכֹּל

הִתְעַנַּגְתִּי עַל יְפִי עֲלֵי הַגֶּפֶן –

רַק כַּאֲשֶׁר צֵל שֶׁל שָׁלוֹם

שָׁרוּי בְּהָרֵי יְרוּשָׁלַיִם

וְקוֹלוֹת יְקִיצָה שֶׁל צִפֳּרִים

וְתִינוֹקוֹת מַקִּיפִים אוֹתִי,

וְלֹא בָגַדְתִּי

וְלֹא דִבַּרְתִּי דֹפִי,

וְאֵימָה חֲשֵׁכָה לֹא כִשְּׁפָה

אֶת חוּשַׁי –

קוֹלֶטֶת נַפְשִׁי רֶטֶט רָפֶה עַד מְאֹד

שֶׁעוֹבֵר בֶּעָלִים בְּפָגְשָׁם

אוֹר שֶׁל שַׁחֲרִית.

 

יָ-הּ טָמִיר וְנֶעְלָם

הַצִּילֵנִי מִשְּׁמוּעוֹת רָעוֹת

שֶׁהוֹדְפוֹת לָאֹפֶל

אֶת הַשֶּׁקֶט הַדַּק

שֶׁל לֵב מִסְתַּכֵּל מִן הַצַּד.

כִּי מַה בֵּיתִי וּמַה חַיַּי

בְּיוֹם שֶׁל אֲהָהּ

זֶה הַיּוֹם הַפְּרָאִי

שֶׁמַּשְׁלִיךְ לָאָרֶץ

בְּחֵמָה מְעַוֶּרֶת

אֶת עֶדְנַת הַגֶּפֶן

וְכָל הֲגִיגָי.

 

 תרצה אתר

גֶּשֶׁם הַקְשֵׁב לַנָּשִׁים

 עַד רֶדֶת הָעֶרֶב, גֶּשֶׁם.

הַקְשֵׁב לַנָּשִׁים בַּחַלּוֹן,

עַד רֶדֶת הַחֹשֶךְ. גֶּשֶׁם, הַקְשֵׁב

לַנָּשִׁים הַצּוֹפוֹת בַּוִּילוֹן.

 

גַּם לָנוּ אֲדָמָה שֶׁמְּחַכָּה

לְמַשֶּׁהוּ מִלְמַעְלָה.

גַּם בָּנוּ יֵשׁ אֵימָה וּזְעָקָה

לְמַשֶּׁהוּ פּוֹרֵחַ… וְכֵן הָלְאָה…

 

גַּם בְּתוֹכֵנוּ מְחַכָּה, שׁוֹתֶקֶת,

חֶלְקַת אֶרֶץ קְטַנָּה, חֲרֵבָה.

וְהַגֶּשֶׁם שֶׁלָּנוּ אֵחֵר לָרֶדֶת.

הַגֶּשֶׁם שֶׁלָּנוּ

טֶרֶם בָּא.

 

עַד סוֹף הַשָּׁבוּעַ, גֶּשֶׁם.

הַקְשֵׁב לַנָּשִׁים בַּחַלּוֹן,

עַד קֵץ הַשְּׁבוּעַיִם. גֶּשֶׁם, הַקְשֵׁב

לַנָּשִׁים הָעוֹמְדוֹת וּמְחַכּוֹת.

 

גַּם לָנוּ בֶּחָצֵר גִּנָּה קְטַנָּה

רֵיקָה מִזֹּהַר דֶּשֶׁא.

גַּם אָנוּ מְצַפּוֹת עַד אֵין בִּינָה

לְמַשֶּׁהוּ בָּרוּךְ כְּמוֹ הַגֶּשֶׁם.

 

אַךְ הַגֶּשֶׁם שֶׁלָּנוּ יָבוֹא

עֲנָנִים כְּבָר זָעִים בַּמֶּרְחָק.

הַגֶּשֶׁם שֶׁלָּנוּ קָרֵב, קָרֵב

בְּצַעֲדֵי עֲנָק.

 

הַקְשֵׁב לַנָּשִׁים בַּחַלּוֹן.

גֶּשֶׁם אַדִּיר וְנוֹהֵר.

הַקְשֵׁב, אֵיךְ קוֹרְאוֹת הֵן בָּזוֹ אַחַר זוֹ –

הוּא חוֹזֵר

הוּא חוֹזֵר

הוּא חוֹזֵר.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ד באדר א' תשע"א, 18.2.2011

נשתווה בעיניך השבח והגנות / רוחמה וייס

 

חמוטל בר יוסף חוותה אובדנים קשים בחייה והיא כותבת לא מעט על אבל, אך אינה פוחדת מן המוות ואינה חושבת שצריך לזכור הכול. והיא רואה בהזדקנות פתח טבעי אל האושר

המשך הרשומה

כישרון מתנפץ אל החיים / יעל (פרוינד) אברהם

 

סיפורה של סילביה פלאת הוא בעיקרו סיפורה של נפש שסועה ואינטנסיבית, שהיטיבה לבטא את הדיכאון. הדרמה של חייה וחיי הקשורים בה חזקה מן הספרות שיצרה

המשך הרשומה

הרואה שהיטיב לראות אותי / אמונה אֵלון

 

נערה בת 17 חשה מחנק רוחני ופונה לעזרה אל המדריך הכריזמטי הידוע המפגיש אותה עם מילותיו של הרא"ה. מילים המלוות אותה עד היום

המשך הרשומה

"לו רק תישאר, גם בעברית, שמחתי הדומעת" / יעקב בר-און

 

למשוררת רבקה בסמן בן-חיים לא מפריעה העובדה ששירי היידיש שלה מגיעים לתודעתם של מעטים. מספיק שיהיה אחד שיאהב את השפה כדי שתישאר, היא אומרת. עתה, עם הוצאת מבחר משיריה בתרגום לעברית, גם קוראי העברית זוכים להכיר אותה

המשך הרשומה

בחזרה אל הסביבה הטבעית / עינט קרמר

 

האקו-פואטיקה, שירת הטבע, זוכה למקום של כבוד בשירה הישראלית העכשווית. זהות סביבתית, חיבור לטבע ומאבק לשמירתו הם חלק ממאפייניה. משוררים מתחברים אל הירוק

המשך הרשומה

איך לקרוא את מה שכתבו משוררים חיים / עודד כרמלי

זה הקול הפנימי, שפונה אלינו מפעם לפעם, שמדבר מתוך הטקסט הדומם. אם ניטיב להקשיב לו ונתגבר על הביוגרפיה של המשורר המת, אולי נצליח לשמוע את קולו של המשורר החי

המשך הרשומה

מעיין החיים נעוץ בסופם / אדמיאל קוסמן

 

ההתאמנות במוות היא עניין יומיומי עבור מי שהסוד הרליגיוזי מדריך את חייו. על שני שירי מפגש אחרון מאת פיליפ לארקין האנגלי וז'ידו קרישנמורטי ההודי 

המשך הרשומה