בגן הבוטני בירושלים מצהרי היום ועד לשעות הלילה היה נדמה כי העולם כבר מתוקן. הבריות פסעו בנחת, שעה שירושלים לאִטה התפרקה מן האור והחום לטובת צינה וחשכה. מפיקי פסטיבל 'מטר על מטר' לשירה, קבוצת "כתובת", פיזרו בחכמה את האירועים הן במיקום – לצד האגם או בצל עצי פרי שם ישבו משוררים וחוקרים, שוחחו והקריאו שירים, והן בנושאים ובצורת ההגשה – צבר משוררים קוראים, שיחות אישיות בין משוררים ומושבים סביב נושא. המשך הרשומה ←

 אבות ישורון, משורר שנתלש מארץ מוצאו לנדודים ולגעגוע, כתב מתוך אשמה כבדה. מי שהשפה והארץ החדשה נותרו זרות לו עיצב זיכרון היסטורי אחר. עשרים שנה לפטירתו

המשך הרשומה ←

 כמי שהקדיש כמחצית מחייו הבוגרים לתרגום שירתה לעברית אני מלא כאב  על לכתה. העם היהודי היה יקר ללבה והיא כתבה רבות על שואתו. שבוע לפטירת כלת נובל לשירה, ויסלבה שימבורסקה

המשך הרשומה ←

מתכהה אבל מוסיף              

צ'סלב מילוש

יום עיון ליצירת אחד מן המשוררים הגדולים במחצית השנייה של המאה העשרים. משכנות שאננים, אולם מוקפד ונעים, אווירה אלגנטית של לא-ישראל. הבאים החשודים המידיים: פנסיונרים בעלי עתות לשיטוטי רוח ותרבות, מעט מ"הפולנים המומחים" שלהם אלו רגעים של בית, ובצעירים – שממה; לא משוררים, לא סטודנטים תאבי-ידע. על הבמה אווירה קדחתנית של דיון ושיח, ובאירוע אחד, במושב לכבוד צאת הספר "הרוח השבויה" בהוצאת "קשב לשירה" (תרגום: מירי פז), התקוטטות מילולית בין הקהל לדוברים, מעורבות נפשית רושפת של אלו ואלו.

האם שירתו ויצירתו של מילוש, המשורר והמסאי, זוכה פרס הנובל (1980), אמורה לכנס תחת צילה את ההמונים, האם דברה חשוב ועומד ומופיע שוב כדבר-מה דחוף? לשם תשובה יש להביט, לפני הצגת התכנים מיום העיון, על שירתו של מילוש. שירה זו משלבת, אולי באופן המוצלח ביותר בעשרות השנים האחרונות, בין מבט אוניברסלי, שבתוכו טמון גרעין הכרה במגמות הפוליטיות, האידיאולוגיות, שמזיזות את ההמון, ובין מבט אישי, בהיר. שיאו של מבט זה בהתמודדות של שירת מילוש עם הזקנה ואבדן העוז הגופני: "אוזניי שומעות פחות ופחות מן השיחות, עיניי מתכהות אבל מוסיפות לא לדעת שבעה" (אחרי מהפכות רבות [כל תרגומי מילוש ברשימה זו הם מאת דוד וינפלד], עמ' 46) ובתוך כל אלו כנות חריפה: "חשתי מפני הפראי והלא צנוע שבי. כבר לא אכתוב את דברי ימי טיפשותי. כי מאוחר ואל האמת קשה להגיע" (כוכב הלענה, עמ' 53).

אדם אחד להעריצך

באחד משיריו הידועים ביותר, "קמפו די-פיורי", מתאר מילוש דרך דמותו של הפילוסוף ג'ורדנו ברונו, שהועלה על המוקד בכיכר (שלאחר מכן הוצת בה גם התלמוד), את הפניית המבט של הפולנים מגטו ורשה, ומנוראות המפלצת הגרמנית. הנה: "את מטחי הירי בגטו עמעם הלחן העליז, והתנשאו זוגות האוהבים מעלה אל שמים שלווים" (וזרח השמש ובא השמש, עמ' 8-10). העוצמה נובעת מאותה יכולת לצייר את היום-יום הבשרני, החי, עשוי טעמים, ריחות, מאכלים, מול יד ההיסטוריה הקוטפת וגודעת, ומשלחת עמים ושבטים ממקומם. בכפילות הזו טמונה שירה של מי שהוא לא רק עדות אישית, אלא פה הכלל, דוגמת גורי ואלתרמן אצלנו. נדמה כי ניתן כמעט לשרטט תקופה, ובוודאי את יכולת הציבור לרפלקציה עצמית, על פי היווצרותו של "הדובר הכפול". האישי והלאומי, מבחינתי, הגדול שבהם במאה האחרונה, כאן, הרי הוא הרב קוק (ומוטב כי יום עיון על דמותו יעמוד ויבוא בהקשר של שירה).

המראה שהוצבה ביום העיון, על דמותו של מילוש וממילא דמותו ביחס אלינו, החלה בעיסוק ב"גלות המשורר". מילוש שנדד לאמריקה מן המשטר הקומוניסטי, שהסכים לכתוב רק בפולנית, על-אף השליטה בשפות רבות, זה ששב לבסוף לעדנת כבוד, לאחר נפילת מסך הברזל. הגלות, המבט מן החוץ, התזוזה מבית לבית, הרי שהם אימון העדשה הפנימית וליטוש יכולת הפרספקטיבה, וממילא צמיחת המבט הכוללני, המקיף. במושב זה השתתפו רוני סומק, סיוון בסקין ועודה בשאראת. האחרון, כך נדמה, הוא זה החווה את ה"גלות" העזה ביותר, הן כמיעוט והן כמיעוט בתוך מיעוט, שעה שספרו "חוצות זתוניא" מפגין אומץ רב בביקורת עצמית על החברה הערבית.

מעבר לדברים ולדוברים פיעמה ההכרה כי המומנט הנפשי, העיקרי, של המשורר, בוודאי בעדתיות הבלתי נפסקת בישראל, הינו הפניית הגב למצוות המגזר, ולא מפאת כעס או בוז, אלא מכיוון שהיכולת לערוך את מסעות הפנים-חוץ, את ההשתתפות ובו זמנית את הביקורת, היא היא המאפשרת את השיקוף, וממילא את יכולת השינוי בחברה ובאדם. לדוגמה, שירתו של מילוש מציירת סתירה מופלאה בין ההרגשה הדתית והמיסטית (ולכו נא אל מאמרו של אלחנן ניר "אבקש את חדר המלך", שהתפרסם בבמה זו לפני כמחצית השנה ועסק בחיבורו של מילוש לחסידות) לחוסר היכולת לבוא לתמימות רוחנית: "הער-נא, אפוא, אדם אחד, בכל מקום שהוא על פני כדור הארץ (לא אותי, שבכל זאת יודע דרך ארץ מהי) ותן, כי מדי הביטי בו אוכל להעריצך" (וזרח השמש ובא השמש, עמ 52).

הוזלת הדיכוי

 כעת, ובתוך הסתירות העמוקות של מילוש, קצת על מושב נוסף שעסק בספר "הרוח השבויה".  הספר מתאר את כניעת הסופרים לתביעות המחשבה של המשטר הקומוניסטי, ובתוך כך מנתח את קשיי האדם מול מכבש השלטון. במושב זה השתתפו פרופ' ניסים קלדרון, ד"ר צביה גרינפילד, יעל נאמן ופרופ' רפי וייכרט. שני הראשונים הציתו את האווירה ב"אפלת הדמוקרטיה כאן", ובהוזלת המילה "דיכוי", כאשר הם יושבים על כיסאות מרופדים היטב וככל שראיתי לא עמד אף שוטר-חרש בקצה האולם.

הקהל התמרד, זעקות עלו מן הספסלים, וויכוח התלהט בין אלו לאלו. ובכן, האמת היא האמת, זו שעה בעייתית לרוח כאן, ועניין השבי נמצא בשני צידי המתרס, אלו ואלו בתבונתם הנעולה. אולם פעימת הצדק המוחלטת, כפי שביטאו קלדרון וגרינפילד, הרי שאינה נאמנה לקריאתו של מילוש, הכותב שורות מתוך התחבטות אישית עמוקה. צמד הדוברים האחרים במושב, יעל נאמן, אשר בצדק זעה בחוסר נוחות עם ההשוואה ההזויה והבלתי מתקבלת על הדעת, ורפי וייכרט, ביקשו שוב ושוב להחזיר את הדיון אל השיר, השפה, העדות.

אסיים בשיר שתירגם רפי, ואף הקריאו, בטבור המושב, והעמיד את כוח השירה לגבור על הזמן, זה המלא באגרופי משטר ובתנועת כלי הברזל. זהו שירה של אווה ליפסקה, המשוררת הפולנית הגדולה בדור שלאחר שלושת הטנורים- מילוש, הרברט ושימבורסקה, שאף עסוקה במתחים דומים, ובהם החרדה מן השלטון. הנה הוא (ההדגשה בסיום – במקור):

שיטפון לא הציל אותי אף כי שכבתי על הקרקעית / שרפה לא הצילה אותי אף כי בערתי שנים רבות/ אסונות לא הצילו אותי אף כי רכבות ומכוניות דרסוני/ לא הצילו אותי מטוסים שהתפוצצו באוויר ואני בתוכם/ חומות של ערים אדירות התמוטטו עליי/ פטריות רעל לא הצילו אותי/ גם לא יריות מדויקות של כיתות ההוצאה להורג/ קץ העולם לא הציל אותי כי לא היה לו פנאי / דבר לא הציל אותי/ אני חיה (אחרי מהפכות רבות, עמ' 129).

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י' בשבט תשע"ב, 3.2.2012 

הדרישה לצניעות בשיעורי הספרות באולפנה שבה למדתי ולימדתי תורגמה להעדרם המוחלט של שירי אהבה. המחיר הוא מפגש התלמידות עם עולם האהבה שבחוץ ללא כל התייחסות אליו מהעולם החינוכי שממנו הן באות 

המשך הרשומה ←

להרהר בכל עת באחרית הצפויה

מפרסית: אחיה ענזי

1.

חָבוּי אֲבָל בְּעֵין כָּל חַי מָצוּי.
יָדוּעַ גַּם לְךָ סוֹד זֶה שֶׁל כִּסּוּי,
כְּאוֹר נִגְלֶה בְּעַד אֲהִיל זְכוּכִית,
בְּתוֹךְ גְּלִימָה עָרֹם אַתָּה גָּלוּי.

2.
סַרְמַד בְּדָת נוֹצַר פּוּלְמוּס מוּזָר,
הַקְרָבַת אֵל שִׁכְרוֹן עֵינָיו עִקָּר.
בְּלֵב נִכְנָע וּמָךְ אֶת כָּל הוֹנְךָ,
פִּזַּרְתָּ, אַךְ עוֹבֵד אַתָּה אֵל זָר.

3.
נִרְאֶה זָקֵן, חוֹטֵא כְּאִישׁ צָעִיר,
בְּסַד הַחֵטְא זְמַן רַב אֲנִי אָסִיר.
חַסְדּוֹ יִגְבַּר עַל־אַף רִבּוֹא פְּשָׁעִים,
אֲבָל כַּבְלֵי הַחֵטְא כֵּיצַד אָסִיר?

4.
אָדוּק, לְגֹם שֵׁכָר נִזְקוֹ כָּאַיִן
גְּלִימָה אֲשֶׁר תַּסְתִּיר הַחֵטְא מֵעַיִן
מֻתָּר הוּא אַךְ אַתָּה אוֹמֵר: "אָסוּר!"
מִצְוָה, אֵינָהּ רְשׁוּת, שִׁכְרוֹן הַיַּיִן.

5.
אוֹהֵב, אָהוּב, סוֹגֵד וּדְמוּת אֱלִיל,
אֹפֶל בֵּית־אֵל כִּסָּה אוֹתָם כָּלִיל.
בְּגַן אַחְדוּת גָּוֶן אֶחָד נִרְאֶה,
שׁוֹשָׁן, עֶרְגָּה, וְקוֹץ כֵּיצַד תַּבְדִּיל?

6.
לֹא גָּר בְּמֶכָּה אוֹ בְּבֵית אֱלִיל,
אֲדוֹן הָאָרֶץ דָּר בְּכָל אָצִיל.
חוֹלָה חֶמְדָּה תֵּבֵל, וְכָל יוֹשֵׁב,
אָדָם חָכָם לִשְׁמוֹ הוֹפֵךְ אֱוִיל.

7.
אֲנִי מֶלֶךְ אָדוּק, לֹא עָרֹם קִיּוּמִי,
נֶהֶנְתָן אַךְ חֲשָׁשׁ לֹא יָפֵר אֶת שְׁלוֹמִי,
עוֹבֵד פֶּסֶל, כּוֹפֵר, מְחֻסַּר אֱמוּנָה,
הוֹלֵךְ אֶל הַמִּסְגָּד אַךְ אֵינִי מֻסְלְמִי.

8.
נְעוּרִים הֵם יָמִים שֶׁל שִׁירָה, עֲשִׂיָּה,
אַהֲבַת הַשּׁוֹשָׁן הַמּוֹזֵג, כּוֹס שְׁתִיָּה.
כְּשֶׁקּוֹפֶצֶת זִקְנָה יֵשׁ לִפְרֹשׁ מִכֻּלָּם,
לְהַרְהֵר בְּכָל עֵת בָּאַחֲרִית הַצְּפוּיָה.

מעט ידוע על חייו של המשורר והמיסטיקן הסוּפי סרמד, שחי בהודו במאה השבע-עשרה. ספרי  היסטוריה בודדים מגוללים את סיפור חייו והאינפורמציה הדלה שיש בידינו על אודותיו מעורפלת  ומסוכסכת. ישנם האומרים שסרמד היה נוצרי-ארמני, אחרים טוענים שהיה יהודי. הוא הגיע אל הודו כסוחר אך עד מהרה נטש את עסקיו. הוא התאסלם והצטרף אל הדרך הסוּפית, פיזר את מיטלטליו הגשמיים ויחד איתם השיל גם את בגדיו. שיריו-מרובעיו המאירים ואישיותו הקורנת משכו קהל מאמינים נלהב, אך עוררו את חמתה של האורתודוקסיה המוסלמית, שלא ראתה בעין יפה את אותו קדוש בעל כוחות פלאיים שהסתובב עירום ברחובותיה של דלהי. הוא הוצא להורג על ידי השליט המוּר'וֹלי השישי, אורנגזב, בגלל סירובו לדקלם את הכלמא (אמירת התפילה המוסלמית כי אין אלוה מבלעדי אללה, ומוחמד הוא נביאו) במלואה, אלא רק את החלק השולל שלה: "לָא אִללה", אין אלוה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ' בכסלו תשע"ב, 16.12.2011 

יותר ויותר אנשים הסובלים ממצוקות נפשיות מוצאים דרך התמודדות דווקא באמצעות כתיבת שירה. שיחה עם שני משוררים אמיצים שלא מפחדים לדבר ולכתוב על ההתמודדות היומיומית שלהם 

המשך הרשומה ←

ד"ר חוליו פאסוס, המשורר הגדול של אקוודור, הוא גם בעלים של מסעדה משובחת ובעיקר אוהד גדול של ישראל מאז ילדותו. מפגש עם האיש שגדל בסמוך לפליטים היהודים שהגיעו מאירופה ומאז לא חדל לכתוב על ישראל

המשך הרשומה ←