ארכיון הבלוג

כמו סיבוב ברכבת הרים | רחלי ריף

העבודה כגרפיקאית ורכזת חוג באוניברסיטה הגיעה אחרי תקופה כלכלית לא פשוטה והשירה הגיעה אחרי חשיפה לטקסט על גרביים. המשוררת המוערכת וזוכת פרס שרת התרבות, סיגל בן יאיר, בספר חדש ובריאיון אופטימי
המשך הרשומה

מודעות פרסומת

אלוהים לא מרחם על ילדי הגן | עמיחי חסון

בסרטו "הגננת" מתאר נדב לפיד את עולם השירה הישראלי כמלא בעצמו ובמעט אנשים. השירה משמשת דימוי לדבר מה שאבד מהעולם, והרגעים החזקים בסרט נוצרים דווקא מהיעדר מילים
המשך הרשומה

דיוקן המשורר בראי הזמן | יעל טומשוב

אמיר אור חובק את "שלל", מבחר משיריו, ומדבר על השתנות השירה לאחר ארבעים שנות כתיבה. על הכסף שלא עונה את הכול, אבל הוא מאוד חשוב – גם ליצירה 
המשך הרשומה

נשים חוות, גברים מצווים | רבקה שאול בן צבי

החוקרת הושיבה טקסטים של קבוצת משוררים מול שירים של משוררות כדי לעמוד על הבדלי הכתיבה ביניהם. ההבדלים הרבים והמעניינים הולכים ומתפוגגים עם השנים
המשך הרשומה

האופציה השפויה |יואב איתמר

חוסר היומרה של המשוררת, שאינה חווה את שירתה כטוטאלית, מוליד שירה יפה ופשוטה וגם מחווה יפה למשוררים ולמשוררות שקדמו לה המשך הרשומה

יקיצה משנת הסכלות | אפרים חזן

הסליחות בנוסח הספרדי נאמרות כולן בקול רם וכוללות חלק משירת הקודש של ימי תור הזהב, שהצטיינה בפיתוח שירה אישית המיוחדת ליחסים שבין היחיד לבוראו

המשך הרשומה

האנחה היהודית והאהבה | זיוה שמיר

שירת האהבה נקטעה מהספרות העברית עם גירוש יהודי ספרד והתפזרותם בעולם, וחזרה אליה עם ראשית הספרות העברית החדשה. וגם אז במרבית הצניעות ובדרכים עוקפות 

המשך הרשומה

ציפור רבת יופי | אגי משעול

השירה היא שפת קודש המסתתרת בשפת החולין. מי שטעם פעם את טעם האושר של כתיבת שירה, נידון לחפש תמיד את הדרך חזרה. על יצירה, השראה וחסד

המשך הרשומה

לתפור כפתורי חלום על חולצות היום יום | גלעד מאירי

שירתו של סומק מתאפיינת בשילוב בין נרטיבים עממיים לפופולריים והסינתזה ביניהם 
היא פטנט פואטי הרשום על שמו. השפעתה על דור השירה הצעיר כבר ניכרת

כוח סוס

רוני סומק

זמורה ביתן, 2013, 70 עמ'

אבולוציה במבצע

הַבַּיִת הַזֶּה בְּ־ הַמֶּלֶךְ גּ'וֹרְג' 24 שֶׁנִּבְנָה
כְּבֵית חֲרֹשֶׁת לְקֶרַח
וְהָיָה 'נֶגֶב קֶרָמִיקָה'
וְ'כֶּתֶר פְּלַסְטִיק'
הוּא עַכְשָׁו AM:PM שֶׁקָּם
עַל חָרְבוֹת הַפִּיצוּצִיָּה.
אֲנִי מְצַלֵּם אוֹתוֹ לָעֵרֶךְ אֶבוֹלוּצְיָה
בְּמִלּוֹן הֶעָרִים אֲדֻמּוֹת הַשְּׂפָתַיִם
וּמְתַיֵּג:
קֶרַח,
קֶרָמִיקָה
פְּלַסְטִיק,
וּמַלְכַּת שְׁבָא הַמְּחֻפֶּשֶׂת לְקֻפַּאִית אֶתְיוֹפִּית,
הַיּוֹשֶׁבֶת בְּשָׁלוֹשׁ בַּלַּיְלָה בֵּין עֲרֵמוֹת שׁוֹקוֹלָד,
וְרוֹאָה אֵיךְ עֲצֵי גַּן מֵאִיר קָדִים עֲמֻקּוֹת
לְעֶבְרָהּ.

"כוח סוס" הוא ספרו האחד עשר של רוני סומק (לא כולל שני ספרי ילדים שכתב עם בתו, שירלי). הספר שומר על העיצוב התמטי והצורני המסורתי של ספריו. לדוגמה, תיאוריהם של גיבורי תרבות, בין־תחומיות (ריקוד, מוסיקה, אמנות), מחוות למשוררים, מחאה (חברתית, פוליטית ומגדרית) ועוד הם מוטיבים חוזרים בשירתו. גם אופי הפורמט זהה: מינימליסטי (42 שירים) ובין תחומי, קרי ספר שירה המשלב עבודות אמנות. בשנים האחרונות סומק משלב בספריו ובאסופות תרגומי שירתו בעולם עבודות אמנות מקוריות. ב"כוח סוס" 11 עבודות פופארט בשחור־לבן המקיימות דיאלוג עם שירים בספר. אחת מהן מעטרת את הכריכה. היא עוסקת בשמות האנטומיים של איברי הסוס ומתייחסת לשיר הפותח "כוח סוס" (אגב, גם בכריכת ספרו השני, סולו [1980], מופיע דימוי הסוס). הרוח הסגנונית הקולאז'ית של העבודות פותחת עוד מסך פרשני לשירתו ומחזקת את הממד הפופואטי שלה.

זמר הרוק והטרובדור

כותרת הספר טומנת בחובה עיקרון אסתטי מרכזי בפואטיקה של סומק והוא השילוב בין ישן לחדש או במילותיו של המשורר עצמו – “אבולוציה במבצע“; השילוב בין הסוס למכונית מסמל סינתזה בין טרום־מודרני, טבעי, אותנטי ומאגי לבין מודרני, תעשייתי, ממוחזר ופירוטכני. פן משמעותי במפגש בין ישן לחדש הוא התרבותי: השילוב בין תרבות עממית לתרבות פופולרית. זהו שילוב ניו־אייג‘י מקורי בין חכמת המונים עתיקה לחכמת המונים מודרנית. מאפיין זה משקף נרטיב משמעותי באתוס הישראלי, כי ישראל היא מדינה שנולדה בתפר התרבותי בין פולקלור לפופולריות האופייני לשנות ה־50 של המאה ה־20. לכן כנראה סינתזה זאת היא מפתח מרכזי להתקבלותה היפה של שירת סומק בכל שדרות העם.

ההבחנה בין העממי לפופולרי איננה חד משמעית. עם זאת, מקובל לאפיין את ההבדלים העיקריים בין שתי התרבויות בין השאר על בסיס תכונות אלה: כאמור, ישן וחדש (המאה ה־20 מציינת את החדש), אוניברסלי (פופולרי) ולוקלי (עממי) ולפני ואחרי בכל הנוגע לתקשורת המונים (המהווה כלי הכרחי של התרבות הפופולרית). ההבדלים בין התרבויות הם לא אחת ביטוי של הקשר: הרי זמר הרוק הוא טרובדור מודרני או להפך, הטרובדור הוא הרוקר הקדום.

הסינתזה בין נרטיבים עממיים לפופולריים היא אחד מתווי הזיהוי המובהקים של שירת סומק: זהו פטנט פואטי הרשום על שמו. המפגש בין הנרטיבים מטשטש את סימני ההיכר המובהקים שלהם ומעניק לשירת סומק את ישראליותה ובין השאר את ייחודה. לרוב יש מתח בין שתי תרבויות אלו, כי התרבות הפופולרית החדשה מבקשת לדחוק את התרבות העממית הישנה. לכן זו סינתזה מקורית, מפתיעה וחתרנית. השילוב קיים בכל רובדי הספר: לעתים שני הקולות נשמעים בשיר הבודד, אך לעתים קיים בו רק פן אחד של הסינתזה.

לדוגמה, בשיר “ברכיים. עצה שמינית לילדה רוקדת“ נפגשים הפופולרי (הכדורסל) והעממי (מחולות עממיים):

“הַבְּעָיָה הַגְּדוֹלָה שֶׁל לִיגַת הַ־NBA/ הִיא הַבִּרְכַּיִם./ בְּמֶשֶׁךְ שִׁבְעָה חֳדָשִׁים מְכַדְרֵר כָּל שַׂחְקָן/ כִּמְעַט 80 מִשְׂחָקִים. מִשְׁקָלוֹ יָכוֹל לְהַגִּיעַ לְ־130 ק“ג,/ וּכְשֶׁהוּא נוֹחֵת לֹא נָכוֹן עַל הַפַּרְקֶט הַבִּרְכַּיִם/ דּוֹמְעוֹת./ הַבֶּרֶךְ הִיא מָנוֹעַ. הִיא צִיר הָרָצוֹן לְהַגְבִּיהַּ עַמּוּד שִׁדְרָה./ תְּנוּעַת בֹּרֶג תְּפָאֵר אֶת/ הַקְּפִיצָה/ לְמִי שֶׁבָּא לִרְאוֹת/ בָּלֶט/ עַל לוּחַ הַתּוֹצָאוֹת./ וְיֵשׁ גַּם בִּרְכַּיִם הַמִּסְתַּנְּנוֹת מִתַּחַת שִׂמְלַת רַקְדָנִית פְלָמֶנְקוֹ,/ בִּרְכַּיִם צַיְתָנִיּוֹת עַד מְאֹד בְּטַנְגּוֹ,/ בִּרְכַּיִם שֶׁנּוֹלְדוּ לְלִטּוּף הַסַּלְסָה/ וְיֵשׁ אֶת הַבִּרְכַּיִם שֶׁלָּךְ./ אֲנִי זוֹכֵר אֶת הַיּוֹם בּוֹ הִתְחַלְתְּ לִזְחֹל./ הֵנַחְנוּ אֶת בִּרְכַּיִךְ עַל שֻׁלְחַן בִּילְיַארְד,/ וְהַכַּדּוּרִים שֶׁהִתְגַּלְגְּלוּ סָבִיב הֵחֵלּוּ לְאַבֵּד צֶבַע./ לֹא וִתַּרְתְּ, וּכְשֶׁנִּסִּית לַעֲמֹד נָפַלְתְּ בְּאוֹתוֹ יֹפִי/ שֶׁל מְחִיאַת כַּף/ בְּיָד אַחַת.// מֵאָז, בְּקֶשֶׁר לַבִּרְכַּיִם, אֲנִי פָּחוֹת מֻדְאָג“ (11).

סומק משכפל באופן פרודי את השיח הסטריאוטיפי בין גבוה לנמוך האופייני לאולפן תקשורת ההמונים על ידי יצירת טריטוריה אחת, הספר, אשר בו נפגשים לשיחה נציגי עולמות גבוהים ונמוכים. למשל, הפושע והמדען: קובי הרוצח (25) ואלברט איינשטיין (18).

נציגי עולמות גבוהים ונמוכים נפגשים לשיחה. אלברט איינשטיין ולברון ג'יימס צילומים: AP

נציגי עולמות גבוהים ונמוכים נפגשים לשיחה. אלברט איינשטיין ולברון ג'יימס
צילומים: AP

אגדות ילדים ומנחי טלוויזיה

המוטיב הפופולרי בשירת סומק בולט יותר מזה העממי הודות לדיאלוג הישיר עם גיבורי תרבות, תיאורים מעולם הספורט וכדומה, אשר מוכרים לקהל הרחב מהמדיה. לכן להלן מספר דוגמאות שימחישו את מאפייני העממיות המבוססים על הגדרות של הסיפור העממי.

שני מאפיינים מובהקים של הסיפור העממי הם סוף טוב ומשאלה. ואכן, ברוב שירי "כוח סוס" יש סיום הנתון בהקשר אופטימי או חיובי של אהבה או גאולה (ראו בשירים לעיל); ולעתים קרובות השיר מעובד כסוג של משאלה גלויה או כמוסה. לכן חלק מהשירים מעוצבים על ידי מילות תנאי (אם) ובזמן עתיד (ראו בציטוט בהמשך ועוד למשל, 18, 32, 43).

מוטיב עממי משמעותי נוסף הנמצא בשירת סומק הוא דיאלוג רחב עם אגדות ילדים – ככל הנראה מהמקיפים ביותר של משורר ישראלי עם מקורות אלה. לדוגמה, פתיחת ה"שיר על הכתף הכי יפה בעולם": "אִם הָיִיתִי נוֹלַד כָּתֵף,/ הָיִיתִי מַתְחִיל אֶת חַיַּי בְּקוֹפֶּנְהַגֶן/ מִתַּחַת לְצַוַּאר הַבְּרוֹנְזָה שֶׁל בַּת הַיָּם הַקְּטַנָּה" (33). "בת הים הקטנה" היא אגדה מאת הסופר הדני האנס כריסטיאן אנדרסן. ראוי לציין שסומק מתייחס כבר לעיבוד האמנותי של האגדה, קרי לפסל "בת הים הקטנה" המוצב בנמל קופנהגן. זו גם המחשה לגיאולוגיית הציטוטים של סומק האופיינית לרוח השעתוק של תקופתנו.

המשוררים הפופואטים הראשונים בשירה העברית, נתן אלתרמן של "רגעים" ו"הטור השביעי" ודוד אבידן, נמנעו באופן יחסי מהתרבות העממית ונטו לפופולרי. סומק שדרג את קודמיו ושכלל את המהלך הפופואטי באמצעות השילוב הקרנבלי בין העממי לפופולרי. הוא שילב בין ההגשה של מספר סיפורים עממי לבין זו של מנחה תוכנית רדיו או טלוויזיה, בין הלץ לסטנדאפיסט. כך הוא יצר סגנון חדש של שירי אגדה פופולריים ליריים, אשר הם לא אחת הומוריסטיים.

עמדת הדובר ההיברידית יצרה הכלאה מקורית בין גיבורי תרבות משני עולמות רחוקים: הגיבור העממי וגיבור התרבות הפופולרית. למעשה, זהו אחד המקורות לווירטואוזיות הנרטיבית של שירת סומק, אשר באה לידי ביטוי לירי בעיקר באשכולות דימויים מורכבים ועמוסים הניצבים על כנם באופן פלאי ביציבות ובאיזון.

lebron4_ap

חיבור בין שירה למציאות

ראוי להדגיש שלמרות מוצאו העיראקי, מקורות העממיות של סומק אינם בהכרח מזרחיים, אלא רב תרבותיים. תיאורי הפלמנקו, הטנגו והסלסה בשיר לעיל הם דוגמה למוטיב זה. הרב־תרבותיות היא שיקוף לחיים בחברת המהגרים הישראלית. הרב־תרבותיות בשירת סומק מייצגת את ההכרה הפרדוקסלית בשונה ובמאחד של החברה ללא ביטול פן זה או אחר שלה.

מאפיין עיקרי של הסינתזה העממית־פופולרית הוא שילוב וחיקוי של שפת היומיום. החיקוי הוא לעיתים פסטישי או פרודי, קרי פולמוס החותר תחת השפה והסמנטיקה השחוקות. ב"כוח סוס" יש כר נרחב של ציטוטים, קלישאות עממיות (13) ותקשורתיות ("גַּם הַשָּׁנָה אוּלַי/ יִהְיֶה חַם בַּמְּקוֹמוֹת/ הַנְּמוּכִים" 41) וגרפיטי (24). אחת המוטיבציות שעולות כתוצאה מסינתזה זאת היא ניכוס הקלישאות הגבוהות לשיח היומיומי. לדוגמה, שורת הפתיחה המוכרת של "ארץ הישימון" לטי. אס. אליוט ("אַפְּרִיל הוּא הָאַכְזָר/ בָּחֳדָשִׁים" 30) מופיעה ככתובת קעקע על זרועה של נערה חטופה, קרי ציטוט שירה בהקשר של תת־תרבות.

הפואטיקה של סומק ייחודית בנוף השירה הישראלית מסיבות נוספות, רובן נעוצות בפואטיקת עירובין מסולסלת. למשל, תמהיל של קולאז' פיגורטיבי המשורשר כערבסקה לאורך השיר ביחד עם מרכיבי לשון שיחתיים; שילוב אוקסימורוני בין הסוריאליסטי ליומיומי והאקטואלי; טון מחוספס, קיטשי וגרוטסקי המהול באנינות ובדיוק ליריים ועוד. מאפיינים סגנוניים אלה הפכו את שירת סומק לאבטיפוס של פואטיקה ישראלית, אשר הופנם במינונים שונים על ידי משוררים צעירים (לרוב גברים מזרחיים), למשל אבי אליאס, יקיר בן־משה, מתי שמואלוף, משה אוחיון, שגיא אלנקווה, מאיר דדון ועוד.

"כוח סוס" הוא עוד נדבך ספרותי חשוב במפעל של שירת סומק המבקש "לִתְפֹּר כַּפְתּוֹרֵי חֲלוֹם עַל חוֹלְצוֹת הַיּוֹם־יוֹם" (7). הכמיהה של פואטיקת סומק לחבר בין השירה למציאות ובין המציאות לשירה מעניקה לה קסם ותנופה אקזוטיים. זו שירה המשקפת בדיוק רב את רוח הזמן והמקום. היא פורצת דרך במקוריות של הסינתזות שלה וברלוונטיות התרבותית שלה. לכן כבר עתה רואים את השפעותיה העמוקות על הדורות הצעירים בשירה הישראלית.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ז תמוז תשע"ג, 5.7.2013

ההמונים צריכים להכיר שירה | יעל טומשוב

מנחם בן מוציא את אנתלוגיית "השירים הכי יפים בעברית" ומסביר מה הנחה אותו בבחירה ולמה ברי סחרוף ואתי אנקרי הם המשוררים החדשים. מי אמר ששירה לא מוכרת? המשך הרשומה

מטפל במרחב הפצוע | ליטל קפלן

גיא פרל, משורר, פסיכותרפיסט ורץ מרתון, מבקש לחשוף בכל סיטואציה יום־יומית את הסדק. שיחה על טיפול בעידן גוגל, מערבולות רגשיות בתוך החולצה המכופתרת ותאונה שגילתה את החופש המשך הרשומה

שירת אופקים | יונתן ברג

שבועיים וחצי של סדנת כתיבה באופקים חשפו בפניי להט חלוצי גדול הקיים במפגש ראשוני עם השירה המשך הרשומה

קופסאות תות לנצח | גלעד מאירי

שירתו של דרור אלימלך היא ביטוי לחיפוש פוסטמודרני אחר רוחניות חדשה. היא מציגה אלטרנטיבה למגדל השן הספרותי באמצעות חשיפת הדלות הרוחנית והבעת מחאה חברתית המשך הרשומה

קורא על הדרך / יונתן ברג

העולם החדש של אמריקה.
שירתו של ויטמן, המשורר הגדול של אמריקה, לוקחת אחריות – ציבורית, אישית ואוניברסלית, ולא שוכחת גם את האישי ביותר.

המשך הרשומה

משחקים בכל העולמות / הילה מלמד

השירה סוערת בפייסבוק. רשת שירה קבוצתית, משוררים בדויים, צפייה בתהליך כתיבה בשידור חי וכתבי עת שכבר מזמן שכחו את גלגלי הדפוס. אז תעשו כבר 'לייק'  המשך הרשומה

מה השירה מבקשת / אלחנן ניר

ועוד שישה עשר שירים על שירה, שאסף יונתן ברג המשך הרשומה

ליתן תבל בנעימה / יערה ענבר

דווקא חוסר ההרמוניה בשירת בית הכנסת הוא שיוצר את השיחה האותנטית ביותר עם השמים, כמו שירת הלוויים המושלמת אך בעלת הכאב. התפילה נובעת מן השבר 

המשך הרשומה

קול המורה / יונתן ברג

קריאה בספרו החדש של אמיר אור 'משא המשוגע' (קשב לשירה) המשך הרשומה

שירת העשבים / יונתן ברג

בגן הבוטני בירושלים מצהרי היום ועד לשעות הלילה היה נדמה כי העולם כבר מתוקן. הבריות פסעו בנחת, שעה שירושלים לאִטה התפרקה מן האור והחום לטובת צינה וחשכה. מפיקי פסטיבל 'מטר על מטר' לשירה, קבוצת "כתובת", פיזרו בחכמה את האירועים הן במיקום – לצד האגם או בצל עצי פרי שם ישבו משוררים וחוקרים, שוחחו והקריאו שירים, והן בנושאים ובצורת ההגשה – צבר משוררים קוראים, שיחות אישיות בין משוררים ומושבים סביב נושא. המשך הרשומה

שירת רחוב / רחלי ריף

מה קורה לשירה כשהיא מתרדדת והופכת בוטה יותר, חריפה יותר ולא מחויבת לנימוס הפואטי הקלאסי?
המשך הרשומה

מחכה להתגלות / אלישע פורת

 

 הרחק מעיניהם של חוקרי ספרות, בנה נתן יונתן היכל מפואר של שירה עברית ים-תיכונית. שמונה שנים למותו

המשך הרשומה

שיר שנתן לו מותו | שירים אחרונים של פיצ'י / אלחנן ניר

 

יהורם בן מאיר – שהכול הכירוהו כפּיצ'י – נפטר לא מכבר. כמעט שנתיים עברו מיום שהלך לבית עולמו. האיש החי הזה, שמת בשנתו הס"ט, לא הניח את העט עת שכב על ערש דווי ומיטתו מונחת בין הכא להתם, וביקש לגעת, למולל מעט מן הרגעים הללו שאין מהם מילים.

אל מול שעון החול ההולך ואוזל ביקש איש הארץ המאיר להביא. האיש שרעה צאן בצעירותו עם חליל רועים, נמשך אחר ניגוני החסידים והולך עם עדריו עד כפר חב"ד, שבבגרותו הקים מיד לאחר מלחמת ששת הימים את הר גילה ונטה שם אוהלו, שמאוחר יותר היה מראשי מעלֵי יהודי אתיופיה לארץ ותמיד היה משורר ואיש-פלא שהקפיד להלך, כולל בימי שלג, במכנסיים קצרים – ביקש להביא עוד משהו מעצמו אל העולם שכה אהב, להביא משהו מזה העולם אל לבו הרחב כאולם. הוא כתב, חקק וגלף את הרגעים האחרונים בטרם אסיפה והוא בביתו ותחתיו פרושה ונדחקת לה ירושלים, וחלקם כבר נכתבו בבית החולים ותחת השיר ציין את מקומו וזמנו ונפשו – 'הדסה'.

והוא ידע שמותו דוחק על הדלת, צובא על החלונות, פורע כבר את הווילונות הנאים וכבר חייו בגילוי אישי-פואטי נדיר עוברים לו מנגד, במעבר אחרון. והוא, חציו בתחתונים וחציו כבר אצל העליונים; "אדם שירה". לפני למעלה מארבע שנים (גיליון פרשת מקץ, תשס"ח) ערכתי על גבי מוסף זה ראיון איתו. מה הייחוד בשירתך, שאלתי אותו. וזו איננה שאלה פשוטה כלל ועיקר עבור אדם כותב; משהו כמו לבקש לגעת בגלעין הסוד הפנימי – תגיד לי מי אתה. אבל פיצ'י לא הותיר את השאלה תלויה לה על אחד האורנים בחורשה הסמוכה לרמת רחל, חורשה אהובה שבה טיילנו אז יחד ובה שאלתי אותו. וכך השיב לי:

שירתי משתמשת בנופי הארץ, ומילותיה מתכתבות עם המקורות. מה שחשוב לי בשירה הוא להצליח להפתיע את עצמי. כפי שלאה גולדברג ביקשה לבל יהא יומה הרגל, כך אני מתפלל על שירי, ואני מבקש לקום בכל בוקר עם שיר חדש, ללא מירכאות. שהשיר לא יהפוך למלאכה ושתמיד יישאר בו הריגוש. השירה עבורי היא תפילה, דרכה אני פונה לא-לוהיי.  

כאן מובאים כמה שירים מן המסמך הנוגע כל-כך, האינטימי, הבא אל הלב ואינו מניח לו, מהשירים המפתיעים הללו. מהשירים שלו הקרובים לתפילה שקטה, נינוחה, מלאת אדמה ומצויצת בשין השורקת שלו (ולכו אל שירותי המרשתת, ובקשו אותו ביו-טיוב קורא שירה בחיק בטבע, וראו נא תפילה ופנייתו שלו אל העולם, אל א-לוהיו).

ויש משהו מרטיט במתנה הזאת המגיעה ועולה לאחר הליכתו של אדם. בין אם זה מחזור ספון בכתב יד של רמח"ל, מגילת סתרים משל ר' נחמן או מחברת שירים של פיצ'י – משהו בשליחה הזאת מן המתים מצליח לתהות על הגבול הנחרץ והמובן מאליו שבין סוף להתחלה ומותיר את הנפש אל מול הדבר הזה שכבר אינו חיים וכבר איננו מוות. השירים כולם מתוך ספר שיריו 'שירים מחיים רבים' הרואה אור בימים אלו בהוצאת 'קשב לשירה'.

 

גוזרת אותך לשני חלקים / לילך לחמן

 

 אבות ישורון, משורר שנתלש מארץ מוצאו לנדודים ולגעגוע, כתב מתוך אשמה כבדה. מי שהשפה והארץ החדשה נותרו זרות לו עיצב זיכרון היסטורי אחר. עשרים שנה לפטירתו

המשך הרשומה

מתנת החיים היא אושר גדול / רפי וייכרט

 

 כמי שהקדיש כמחצית מחייו הבוגרים לתרגום שירתה לעברית אני מלא כאב  על לכתה. העם היהודי היה יקר ללבה והיא כתבה רבות על שואתו. שבוע לפטירת כלת נובל לשירה, ויסלבה שימבורסקה

המשך הרשומה

קורא על הדרך / יונתן ברג

 

מתכהה אבל מוסיף              

צ'סלב מילוש

יום עיון ליצירת אחד מן המשוררים הגדולים במחצית השנייה של המאה העשרים. משכנות שאננים, אולם מוקפד ונעים, אווירה אלגנטית של לא-ישראל. הבאים החשודים המידיים: פנסיונרים בעלי עתות לשיטוטי רוח ותרבות, מעט מ"הפולנים המומחים" שלהם אלו רגעים של בית, ובצעירים – שממה; לא משוררים, לא סטודנטים תאבי-ידע. על הבמה אווירה קדחתנית של דיון ושיח, ובאירוע אחד, במושב לכבוד צאת הספר "הרוח השבויה" בהוצאת "קשב לשירה" (תרגום: מירי פז), התקוטטות מילולית בין הקהל לדוברים, מעורבות נפשית רושפת של אלו ואלו.

האם שירתו ויצירתו של מילוש, המשורר והמסאי, זוכה פרס הנובל (1980), אמורה לכנס תחת צילה את ההמונים, האם דברה חשוב ועומד ומופיע שוב כדבר-מה דחוף? לשם תשובה יש להביט, לפני הצגת התכנים מיום העיון, על שירתו של מילוש. שירה זו משלבת, אולי באופן המוצלח ביותר בעשרות השנים האחרונות, בין מבט אוניברסלי, שבתוכו טמון גרעין הכרה במגמות הפוליטיות, האידיאולוגיות, שמזיזות את ההמון, ובין מבט אישי, בהיר. שיאו של מבט זה בהתמודדות של שירת מילוש עם הזקנה ואבדן העוז הגופני: "אוזניי שומעות פחות ופחות מן השיחות, עיניי מתכהות אבל מוסיפות לא לדעת שבעה" (אחרי מהפכות רבות [כל תרגומי מילוש ברשימה זו הם מאת דוד וינפלד], עמ' 46) ובתוך כל אלו כנות חריפה: "חשתי מפני הפראי והלא צנוע שבי. כבר לא אכתוב את דברי ימי טיפשותי. כי מאוחר ואל האמת קשה להגיע" (כוכב הלענה, עמ' 53).

אדם אחד להעריצך

באחד משיריו הידועים ביותר, "קמפו די-פיורי", מתאר מילוש דרך דמותו של הפילוסוף ג'ורדנו ברונו, שהועלה על המוקד בכיכר (שלאחר מכן הוצת בה גם התלמוד), את הפניית המבט של הפולנים מגטו ורשה, ומנוראות המפלצת הגרמנית. הנה: "את מטחי הירי בגטו עמעם הלחן העליז, והתנשאו זוגות האוהבים מעלה אל שמים שלווים" (וזרח השמש ובא השמש, עמ' 8-10). העוצמה נובעת מאותה יכולת לצייר את היום-יום הבשרני, החי, עשוי טעמים, ריחות, מאכלים, מול יד ההיסטוריה הקוטפת וגודעת, ומשלחת עמים ושבטים ממקומם. בכפילות הזו טמונה שירה של מי שהוא לא רק עדות אישית, אלא פה הכלל, דוגמת גורי ואלתרמן אצלנו. נדמה כי ניתן כמעט לשרטט תקופה, ובוודאי את יכולת הציבור לרפלקציה עצמית, על פי היווצרותו של "הדובר הכפול". האישי והלאומי, מבחינתי, הגדול שבהם במאה האחרונה, כאן, הרי הוא הרב קוק (ומוטב כי יום עיון על דמותו יעמוד ויבוא בהקשר של שירה).

המראה שהוצבה ביום העיון, על דמותו של מילוש וממילא דמותו ביחס אלינו, החלה בעיסוק ב"גלות המשורר". מילוש שנדד לאמריקה מן המשטר הקומוניסטי, שהסכים לכתוב רק בפולנית, על-אף השליטה בשפות רבות, זה ששב לבסוף לעדנת כבוד, לאחר נפילת מסך הברזל. הגלות, המבט מן החוץ, התזוזה מבית לבית, הרי שהם אימון העדשה הפנימית וליטוש יכולת הפרספקטיבה, וממילא צמיחת המבט הכוללני, המקיף. במושב זה השתתפו רוני סומק, סיוון בסקין ועודה בשאראת. האחרון, כך נדמה, הוא זה החווה את ה"גלות" העזה ביותר, הן כמיעוט והן כמיעוט בתוך מיעוט, שעה שספרו "חוצות זתוניא" מפגין אומץ רב בביקורת עצמית על החברה הערבית.

מעבר לדברים ולדוברים פיעמה ההכרה כי המומנט הנפשי, העיקרי, של המשורר, בוודאי בעדתיות הבלתי נפסקת בישראל, הינו הפניית הגב למצוות המגזר, ולא מפאת כעס או בוז, אלא מכיוון שהיכולת לערוך את מסעות הפנים-חוץ, את ההשתתפות ובו זמנית את הביקורת, היא היא המאפשרת את השיקוף, וממילא את יכולת השינוי בחברה ובאדם. לדוגמה, שירתו של מילוש מציירת סתירה מופלאה בין ההרגשה הדתית והמיסטית (ולכו נא אל מאמרו של אלחנן ניר "אבקש את חדר המלך", שהתפרסם בבמה זו לפני כמחצית השנה ועסק בחיבורו של מילוש לחסידות) לחוסר היכולת לבוא לתמימות רוחנית: "הער-נא, אפוא, אדם אחד, בכל מקום שהוא על פני כדור הארץ (לא אותי, שבכל זאת יודע דרך ארץ מהי) ותן, כי מדי הביטי בו אוכל להעריצך" (וזרח השמש ובא השמש, עמ 52).

הוזלת הדיכוי

 כעת, ובתוך הסתירות העמוקות של מילוש, קצת על מושב נוסף שעסק בספר "הרוח השבויה".  הספר מתאר את כניעת הסופרים לתביעות המחשבה של המשטר הקומוניסטי, ובתוך כך מנתח את קשיי האדם מול מכבש השלטון. במושב זה השתתפו פרופ' ניסים קלדרון, ד"ר צביה גרינפילד, יעל נאמן ופרופ' רפי וייכרט. שני הראשונים הציתו את האווירה ב"אפלת הדמוקרטיה כאן", ובהוזלת המילה "דיכוי", כאשר הם יושבים על כיסאות מרופדים היטב וככל שראיתי לא עמד אף שוטר-חרש בקצה האולם.

הקהל התמרד, זעקות עלו מן הספסלים, וויכוח התלהט בין אלו לאלו. ובכן, האמת היא האמת, זו שעה בעייתית לרוח כאן, ועניין השבי נמצא בשני צידי המתרס, אלו ואלו בתבונתם הנעולה. אולם פעימת הצדק המוחלטת, כפי שביטאו קלדרון וגרינפילד, הרי שאינה נאמנה לקריאתו של מילוש, הכותב שורות מתוך התחבטות אישית עמוקה. צמד הדוברים האחרים במושב, יעל נאמן, אשר בצדק זעה בחוסר נוחות עם ההשוואה ההזויה והבלתי מתקבלת על הדעת, ורפי וייכרט, ביקשו שוב ושוב להחזיר את הדיון אל השיר, השפה, העדות.

אסיים בשיר שתירגם רפי, ואף הקריאו, בטבור המושב, והעמיד את כוח השירה לגבור על הזמן, זה המלא באגרופי משטר ובתנועת כלי הברזל. זהו שירה של אווה ליפסקה, המשוררת הפולנית הגדולה בדור שלאחר שלושת הטנורים- מילוש, הרברט ושימבורסקה, שאף עסוקה במתחים דומים, ובהם החרדה מן השלטון. הנה הוא (ההדגשה בסיום – במקור):

שיטפון לא הציל אותי אף כי שכבתי על הקרקעית / שרפה לא הצילה אותי אף כי בערתי שנים רבות/ אסונות לא הצילו אותי אף כי רכבות ומכוניות דרסוני/ לא הצילו אותי מטוסים שהתפוצצו באוויר ואני בתוכם/ חומות של ערים אדירות התמוטטו עליי/ פטריות רעל לא הצילו אותי/ גם לא יריות מדויקות של כיתות ההוצאה להורג/ קץ העולם לא הציל אותי כי לא היה לו פנאי / דבר לא הציל אותי/ אני חיה (אחרי מהפכות רבות, עמ' 129).

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י' בשבט תשע"ב, 3.2.2012 

 

לא דיברנו עוד על אהבה / אפרת ביגמן

 

הדרישה לצניעות בשיעורי הספרות באולפנה שבה למדתי ולימדתי תורגמה להעדרם המוחלט של שירי אהבה. המחיר הוא מפגש התלמידות עם עולם האהבה שבחוץ ללא כל התייחסות אליו מהעולם החינוכי שממנו הן באות 

המשך הרשומה

סוד מילוי הגיא / יהודה עציון

 

בחירתו של חנן פורת ע"ה בכינוי 'גיא בן אצל' כשם-עט לשיריו, טומנת בחובה שכבות של משמעות, שמגיעות לשיאן בסוד חיבור נשמות, שבו נתכנס האישי והלאומי עד סף נבואה

המשך הרשומה

השיל את הגשמיות / אחיה ענזי

להרהר בכל עת באחרית הצפויה

מפרסית: אחיה ענזי

1.

חָבוּי אֲבָל בְּעֵין כָּל חַי מָצוּי.
יָדוּעַ גַּם לְךָ סוֹד זֶה שֶׁל כִּסּוּי,
כְּאוֹר נִגְלֶה בְּעַד אֲהִיל זְכוּכִית,
בְּתוֹךְ גְּלִימָה עָרֹם אַתָּה גָּלוּי.

2.
סַרְמַד בְּדָת נוֹצַר פּוּלְמוּס מוּזָר,
הַקְרָבַת אֵל שִׁכְרוֹן עֵינָיו עִקָּר.
בְּלֵב נִכְנָע וּמָךְ אֶת כָּל הוֹנְךָ,
פִּזַּרְתָּ, אַךְ עוֹבֵד אַתָּה אֵל זָר.

3.
נִרְאֶה זָקֵן, חוֹטֵא כְּאִישׁ צָעִיר,
בְּסַד הַחֵטְא זְמַן רַב אֲנִי אָסִיר.
חַסְדּוֹ יִגְבַּר עַל־אַף רִבּוֹא פְּשָׁעִים,
אֲבָל כַּבְלֵי הַחֵטְא כֵּיצַד אָסִיר?

4.
אָדוּק, לְגֹם שֵׁכָר נִזְקוֹ כָּאַיִן
גְּלִימָה אֲשֶׁר תַּסְתִּיר הַחֵטְא מֵעַיִן
מֻתָּר הוּא אַךְ אַתָּה אוֹמֵר: "אָסוּר
!"
מִצְוָה, אֵינָהּ רְשׁוּת, שִׁכְרוֹן הַיַּיִן.

5.
אוֹהֵב, אָהוּב, סוֹגֵד וּדְמוּת אֱלִיל,
אֹפֶל בֵּית־אֵל כִּסָּה אוֹתָם כָּלִיל.
בְּגַן אַחְדוּת גָּוֶן אֶחָד נִרְאֶה,
שׁוֹשָׁן, עֶרְגָּה, וְקוֹץ כֵּיצַד תַּבְדִּיל?

6.
לֹא גָּר בְּמֶכָּה אוֹ בְּבֵית אֱלִיל,
אֲדוֹן הָאָרֶץ דָּר בְּכָל אָצִיל.
חוֹלָה חֶמְדָּה תֵּבֵל, וְכָל יוֹשֵׁב,
אָדָם חָכָם לִשְׁמוֹ הוֹפֵךְ אֱוִיל.

7.
אֲנִי מֶלֶךְ אָדוּק, לֹא עָרֹם קִיּוּמִי,
נֶהֶנְתָן אַךְ חֲשָׁשׁ לֹא יָפֵר אֶת שְׁלוֹמִי,
עוֹבֵד פֶּסֶל, כּוֹפֵר, מְחֻסַּר אֱמוּנָה,
הוֹלֵךְ אֶל הַמִּסְגָּד אַךְ אֵינִי מֻסְלְמִי.

8.
נְעוּרִים הֵם יָמִים שֶׁל שִׁירָה, עֲשִׂיָּה,
אַהֲבַת הַשּׁוֹשָׁן הַמּוֹזֵג, כּוֹס שְׁתִיָּה.
כְּשֶׁקּוֹפֶצֶת זִקְנָה יֵשׁ לִפְרֹשׁ מִכֻּלָּם,
לְהַרְהֵר בְּכָל עֵת בָּאַחֲרִית הַצְּפוּיָה.

 

מעט ידוע על חייו של המשורר והמיסטיקן הסוּפי סרמד, שחי בהודו במאה השבע-עשרה. ספרי  היסטוריה בודדים מגוללים את סיפור חייו והאינפורמציה הדלה שיש בידינו על אודותיו מעורפלת  ומסוכסכת. ישנם האומרים שסרמד היה נוצרי-ארמני, אחרים טוענים שהיה יהודי. הוא הגיע אל הודו כסוחר אך עד מהרה נטש את עסקיו. הוא התאסלם והצטרף אל הדרך הסוּפית, פיזר את מיטלטליו הגשמיים ויחד איתם השיל גם את בגדיו. שיריו-מרובעיו המאירים ואישיותו הקורנת משכו קהל מאמינים נלהב, אך עוררו את חמתה של האורתודוקסיה המוסלמית, שלא ראתה בעין יפה את אותו קדוש בעל כוחות פלאיים שהסתובב עירום ברחובותיה של דלהי. הוא הוצא להורג על ידי השליט המוּר'וֹלי השישי, אורנגזב, בגלל סירובו לדקלם את הכלמא (אמירת התפילה המוסלמית כי אין אלוה מבלעדי אללה, ומוחמד הוא נביאו) במלואה, אלא רק את החלק השולל שלה: "לָא אִללה", אין אלוה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ' בכסלו תשע"ב, 16.12.2011 

 

להתרומם ממחלת הנפש שיש לי / ליטל קפלן

 

יותר ויותר אנשים הסובלים ממצוקות נפשיות מוצאים דרך התמודדות דווקא באמצעות כתיבת שירה. שיחה עם שני משוררים אמיצים שלא מפחדים לדבר ולכתוב על ההתמודדות היומיומית שלהם 

המשך הרשומה

בדרך הזו עלה גם דוד המלך לירושלים / ירון אביטוב

 

ד"ר חוליו פאסוס, המשורר הגדול של אקוודור, הוא גם בעלים של מסעדה משובחת ובעיקר אוהד גדול של ישראל מאז ילדותו. מפגש עם האיש שגדל בסמוך לפליטים היהודים שהגיעו מאירופה ומאז לא חדל לכתוב על ישראל

המשך הרשומה