ארכיון הבלוג

לכה דודי לפגישת כלה / יעקב עציון (לפרשת כי תצא)

 

"כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ" (דברים כ"ב); "אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ" (דברים כ"ה)

המשך הרשומה

מודעות פרסומת

פ"ש / מיכאל בריס (לפרשת יתרו)

 

בשכר של מצוות כיבוד הורים טמונים היסודות ליחסנו אל דורות העבר ואל הדורות הבאים. "למען יאריכון ימיך" – בעולם הזה

כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך על האדמה אשר ה' א-להיך נותן לך (שמות כ, יא). אמר רבי בא בר כהנא השוה הכתוב מצוה קלה שבקלות למצוה חמורה שבחמורות. מצוה קלה שבקלות זה שילוח הקן, ומצוה חמורה שבחמורות זה כיבוד אב ואם, ובשתיהן כתיב והארכת ימים (ירושלמי פאה א, הל' א).

מדוע קבעה התורה הבטחה לאריכות ימים במצוות כיבוד אב ואם?

מקצת פרשני הפשט נתנו ביאור פרגמטי לשכר זה של המצווה – "שאם תחזיק במצוות, יכבדוך בניך ויסמכו אותך לעת זקנה, ולא תמות בחוסר בלא עתך" (בכור שור). מקצתם חשפו גם תובנות ממעמקי התמודדויותיו של האדם ומסתרי לבו – "כי מפני שלפעמים עתידים שיחיו האבות עם הבנים זמן ארוך, והאבות הם למשא כבד על הבנים, והכבוד יכבד עליהם, לכך קבע עליהם שכר המצוה הזאת: למען יאריכון ימיך, כלומר עליך לכבדם ותחיה עמהם, ואם אולי תצטער על חייהם דע שעל חייך אתה מצטער" (רבנו בחיי בשם רס"ג).

פשטנים אחרים עמדו על ההיבט החברתי-לאומי של מצווה זו. אריכות ימים "על האדמה אשר ה' א-לוהיך נותן לך" משמעה שלא יגלו ישראל מעל אדמתם. ואכן, הריקבון שפשה בחברה הישראלית לפני החורבן כלל גם עבירה זו: "אב ואם הקלו בך" (יחזקאל כב, ז; ראב"ע), יחד עם עושק הגר והונאת היתום והאלמנה. הבית משמש מודל ללאום כולו, וחוסנו הלאומי של הכלל נבחן על פי היחס אל גדולי הבית – ההורים. שכר אריכות הימים מובטח אפוא לכלל כולו, אף שחובת כיבוד ההורים מוטלת על כל יחיד ויחיד (רלב"ג; שד"ל).

חז"ל זימנו יחד את שתי המצוות שבהן נאמרה ההבטחה לאריכות ימים לאותו סיפור נוראי שהיווה מחד נקודת משבר עבור אלישע בן אבויה, הלא הוא "אחר", ומאידך מקור לאמונה עמוקה עבור התנא רבי יעקב שהיה נכדו: "תניא, ר' יעקב אומר: אין לך כל מצוה ומצוה שבתורה שמתן שכרה בצדה שאין תחיית המתים תלויה בה. בכיבוד אב ואם כתיב 'למען יאריכון ימיך' 'ולמען ייטב לך', בשילוח הקן כתיב 'למען ייטב לך והארכת ימים'. הרי שאמר לו אביו עלה לבירה והבא לי גוזלות, ועלָה ושילח את האם ולקח את הבנים ובחזרתו נפל ומת היכן אריכות ימיו של זה והיכן טובתו של זה? אלא למען יאריכון ימיך, בעולם שכולו ארוך; ולמען ייטב לך, לעולם שכולו טוב…" (חולין קמב ע"א; רות רבה, ו בשם רבי עקיבא: יום שכולו ארוך).

רבי יעקב מלמד אותנו שאין למצוא את הפתרון לבעיית הגמול בעולם הזה המוגבל. נקודת המפגש בין מעשיו של האדם לבין שכרו או עונשו נמצאת מחוץ למרחב שבו הוא חי היום – התָחום בממדי החומר, הזמן והמקום.

פירות הנצח

אך אם יישוב השאלה התיאולוגית יש כאן, עדיין יישוב המקראות אין כאן. אם אכן שכרן של מצוות לא נועד לעולם הזה – "שכר מצווה בהאי עלמא ליכא" (קידושין לט ע"ב) – מדוע טרחה התורה וייעדה אריכות ימים דווקא במצוות כיבוד אב ואם ושילוח הקן? הרי שכרן של כל המצוות כולן הוא "לעולם שכולו ארוך, שיהיו צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם"?

מעבר הדורות הוא המפגש של האדם עם הנצח. האדם יורש את הנצח מהוריו ומנחילו לדורות שאחריו. זו אריכות הימים של התורה כאן, וגם לזה התכוונו התנאים בתיאור "יום שכולו ארוך". בכבדו את הדורות שמעליו, האדם יוצא ממגבלותיו, מן הראייה של כאן ועכשיו, ודבק בנצח. ודבקותו זו עוברת הלאה. כאשר המרכיב המוגבל שלו פס מן העולם – נצח זה שהוא הוריש, לא ייתם. הוא ממשיך לחיות חיי עד. אדם המכבד את אביו ואת אמו אוכל מפירות הנצח גם בעולם הזה, מבלי לגרוע במאומה מן הקרן הקיימת לו לעולם הבא (משנה, פאה א, א).

כאשר התורה מצווה על מלך ישראל לדבוק בה, ולהסיר מעליו כל דבר העלול להסיט אותו מלהנהיג את העם על פיה, היא גומלת לו – "למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל" (דברים יז, כ). אריכות ימים זו היא שושלתו. יכול שהיא תקצר ימים, כשאול וכעמרי. אך המלך אשר יבטל עצמו כליל לדבר ה' יזכה בשושלת נצח – "זרעו לעולם יהיה, וכסאו כשמש נגדי" (תהלים פט, לז). ואכן, גם כיום ובעתות צרה, "דוד מלך ישראל חי וקיים".

הקב"ה פוקד עוון אבות על בנים ועל בני בנים, על שילשים ועל ריבעים. אך מידת טובה גדולה ממידת פורענות, והוא עושה חסד עד אלף דור. גם במישור הציבורי – המבחן של המשכיות הוא בקיום דבר ה'. מה שנתפס בעיני חולין כיציבות פוליטית וחברתית לאורך שנים – "כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ" – עלול להתברר כבדיה. אם יעשו את הרע בעיני ה' אזי יגלו מן האדמה, "לא תאריכון ימים עליה" (דברים ד, כו).

דורותיו של האדם אינם רק באים אחריו, הם באים במקומו. במישור ההלכתי-משפטי הצרוף בנים נחשבים להמשך חי ורציף עם הדורות הקודמים – "יורש כרעיה דאבוה" (= רגלו של אביו; עירובין ע ע"ב) – ועל פי דין אין צורך בצו ירושה כדי לממש זאת. הדורות כולם קשורים זה בזה בשלשלת חיה. הורים מנחילים את אוצרות הנצח לילדיהם ואף מי שמלמד בן חברו תורה נחשב כאילו יְלָדוֹ, וצאצאים מזכים את הוריהם בכך שהם חיים על פי אותם ערכים.

הקב"ה אינו מקפח שכר כל בריה. נטילת האם על הבנים פוגעת ביכולתה של זו להמשיך את דורותיה במקום אחר (ראב"ע, רמב"ן). היא גם פוגעת בזיקה ההדוקה שבין האם לבניה. הכרה בנצחיות הדורות של המינים כולם היא ערובה לאריכות ימים ולהמשכם הנצחי של הדורות גם בישראל. היכולת לצאת מן המסגר של הכאן ועכשיו היא זו שמאפשרת הצצה ליום שכולו ארוך, ליום שבו גם שמו הגדול יתברך יתגדל ויתקדש לעולמי עולמים.