ארכיון הבלוג

בתגובה ל'דורכים במקום' מאת ישראל לבקוביץ', גיליון שבת הגדול

אחר, חזור בך / ישעיה שטיינברגר

 ההתקפה החריפה על שיטת הלימוד הישיבתית מבטאת מבוכה גדולה בהבנת השתלשלות תורה שבעל פה. דברי סנגוריה שהיו נאמרים לכותב לו רק היה שואל     

כיוון שהכותב מוגדר כ"חרדי", המקבל בין היתר את העיקר השמיני ברמב"ם על אודות מהימנות המסורה והיות התורה מן השמים, נראה שהמאמר הוא שגגה שיצאה מיד השליט. מבוכתו הגדולה בשאלות אמוניות מסוימות הרעילה ללא משים את עטו.

להלן יובא המאמר, כפי שהיה מן הסתם נכתב לולא ש"תקפה עליו משנתו". במקום להתקיף הוא בוודאי היה מציג שאלותיו ומבקש עליהן תשובה. כיוון שהתבקשתי להגיב על ידי ראש ישיבת הסדר חשובה ועוד מידידיי, אנסה לתפקד כמשיב – כסנגור הישיבות ודורות יראים שהשקיעו כל חייהם בלימוד התורה. השאלות יוצגו, ככל הניתן, בלשונו של לבקוביץ.

לא רק חומר לימודי

כיוון שהישיבות הן הלוז של עולם התורה, הדבר החשוב ביותר המתרחש בכדור הארץ הוא הלימוד – איך ייתכן שהלומדים מתעלמים ביודעין מהכול; אין תנ"ך, מחשבת, אין אפילו לימוד הלכה למעשה?

הגישה בישיבות, המצטמצמת בתלמוד הבבלי, בנויה על שיטת רבנו תם, שלפיה חובת השילוש בתלמוד תורה – שליש מקרא, שליש משנה ושליש תלמוד – מתקיימת בתלמוד הבבלי. "בבלי" – שבלול מכל שלושת המרכיבים הנ"ל.

למה אין לומדים את כל התלמוד, אלא מסתפקים בכעשרים הדפים הראשונים של כעשר מסכתות נבחרות בעיקר מסדרי נשים ונזיקין; ודווקא בצורת הלימוד שנתחדשה לפני כמאה שנה, צמצום בתר צמצום?

הסיפא של השאלה עונה על הרישא. מטרת הלימוד בישיבות (עד ה'כולל', שבו כבר לומדים גם הלכה למעשה לפעמים וכן הרבה מסכתות אחרות, בעיקר מסדרי מועד וקודשים) אינה הקניית ידע, אלא הקניית מיומנויות לפיצוח מדויק, מעמיק, אנליטי וקונספטואלי של התורה בכלל. לרבות: תנ"ך, מחשבת, פסיקה ועוד. הדפים הנלמדים נבחרו על ידי ראשי הישיבות במאה האחרונה מפני שהם רוויים באלפי מושגי יסוד של הלמדנות ומהווים מודלים מעולים לניתוח הטקסט. גם גדולי האחרונים, עוד לפני עידן ישיבות ליטא, כ"קצות", ר' עקיבא איגר, "מחנה אפרים" ועוד, התרכזו דווקא בסוגיות אלו.

לפנים בישראל, טרם ה"השכלה" והאמנציפציה, כאשר כל בחור טוב ומוכשר בישראל שאף להיות תלמיד חכם, השיטה הייתה שונה. הישיבה הייתה פחות ממוסדת, וכל מי שיכול היה למד מברכות עד עוקצין, כי לא דחקה לו השעה. הלומדים קיימו את ה"שילוש" האמור לפי שיטת המשנה באבות – תחילה מקרא, אחר כך משנה, ורק בן ט"ו לגמרא. הרמב"ם מדגיש שעם קליטת חומרי התורה שבכתב ושבעל פה, "יפנה  כל ימיו לתלמוד". התלמוד איננו עוד חומר גרידא – הוא היכולת להסיק מסקנות, להתעמק ולדמות מילתא למילתא.

אולם במאה האחרונה, משעה שההשכלה חדרה אף לעולם התורה, נוכחו שיש לנהוג כשיטת ר"ת הנ"ל, כדי להשריש מוקדם ככל האפשר את הטעם בלימוד ולמנוע נשירת המוכשרים לעולם החיצון.

הרי שיטה זו, המצמצמת את מרחב הלימוד, מתאימה רק לכעשירית הלומדים. מה עם השאר? האם ראוי להקריב 90% שיישארו מתוסכלים?

לא ברור שהיחס בין המצטיינים לשאר שונה כל כך במערכות חינוך ובדיסציפלינות אליטיסטיות אחרות בחוץ. המציאות מוכיחה ש"מתוסכלים" אלו מהווים את ה"צבא". הם חשים גאוות יחידה, נהנים מהיוקרה להימנות עם העשירית המגיעה לעמדות פיקוד בכירות. הבעיה קיימת בישיבות שאינן מזוהות כעילית ושעדיין סגנון הלימוד בהן מתעלם מצורכי הבינוניים ומטה.

יש מהנדסים

היכן "פריצת הדרך"? מאז הגר"ח מבריסק לא השתנה כלום! כשבן ישיבה פותח סוגיה הוא עוסק באותן שאלות שנטרדו בהן רבי ברוך בער ורבי שמעון שקופ. עולם הישיבות אינו מתקדם. כל חקר ועיון בתחום כלשהו עשה צעדים כבירים במאה השנים האחרונות, מרפואה עד שחמט, לרבות חקר התלמוד. רק עולם הישיבות עומד בדיוק היכן שעמד לפני מאה שנה.

איני מבין שאלתך. האם עולם הישיבות הוא שדה מחקר? המטרה אינה אלא, כפי שהגדרת בעצמך, לעבוד את ה' ולהבין את היקום (ואף להצדיק את קיומו, ככתוב: "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי"). הרי אין מדובר במשנן כתוכי את חידושי ר' שמעון וכיו"ב.

יש הסבורים שתפקיד דורנו אינו אלא לסכם וללקט. אנו קודיפיקטורים וכדאי לנטוש לחלוטין את דרך העיון. גישה זו היא טעות טראגית ומסוכנת. החיות והחיוניות של תלמיד ותיק מתקיימות אך ורק ביכולתו לחדש מעצמו ומתוך עיונו ועמלו בתורה. גם אם יגלה שכבר הקדימוהו טובים ורבים בחידושו ולא "תרם" דבר ל"מחקר", אין בכך לגרוע מההתפעמות האישית והקבוצתית המתחוללת בלימוד העיוני הנלהב בישיבה –  ה"ליבה" של הכור הגרעיני! אפילו ביאליק וחיים גראדה, ששנו ופירשו, היטיבו להבין ולשדר זאת.

שיטת הלימוד האמיתית הייתה ונשארה – על פי מסורת מהגר"ח מוולוז'ין (משם ה"חזון איש") – כך: למד את המקורות ה"קאנוניים", את המקראות ודברי חז"ל – המשנה התלמוד – כחומר בסיס טקסטואלי. התבסם מהאווירה, חוש את הקסם ואת המקצב הפנימי. הצב לבדך את הבעיות בסוגיה ונסה להגיע למסקנות בלי להיזקק לפרשנים. התעמק במיוחד בהבנת השקלא וטריא, ההווה אמינא והמסקנה והמחלוקות בגמרא. הן נועדו לחדד את יכולות ההמשגה.

בשלב שני, במיוחד אם וכאשר נכשלו מאמציך להבין לבד, היעזר ברש"י, תוספות, רמב"ן. והיה – אם הגעת, או התקרבת, למסקנותיהם, "ברוך שכיוונת". אם לא – הענק להם קרדיט ובדוק וחזור ובדוק טעותך! דווקא אז תרד אולי לסוף דעתם. "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם"!

בשלב הבא התייחס לדברי הראשונים כטקסט, כ"קאנון". חזור על התהליך הקודם, ושוב תסכם סיכום ביניים את מסקנותיך. רק אם עדיין מנקרות שאלות, לך למדף גדולי האחרונים והסתייע בהם. ועדיף מכך; תדבר בלימוד וברר עם חבריך, רבותיך.

זו העבודה בין כותלי הישיבות. איך אפשר להספיק יותר מעשרים דפים בעיון ב"זמן"? הניתוח, הדורש ריכוז עילאי ועיבוד נתונים מדויק של פרשנות כבירה, פרי חכמת דורות דעה, הוא עבודת פרך  אינטלקטואלית כמעט ללא אח ורע בשום דיסציפלינה.

הלומד כך לא רק שבידו המפתחות לפענח את צפונות כל ענפי התורה אלא גם של הוויות החיים – הפשוטים, האקדמיים האינטלקטואליים ואף המדעיים. הרבה אוניברסיטאות, אף מליגת הקיסוס בארה"ב, נוכחו זה לא מכבר בעוצמת ההכנה שמעניקה הישיבה למוחין והכירו בלימודיה כבתואר ראשון.

באשר לעצם שאלתך על אודות היעדר המהפכה והחידוש, אף אתה "נכשל" בחוסר חידוש. כבר קדמוך ב"נקודה" לפני כעשרים שנה. הכותב שביקש, כמוך, את החידוש המחקרי נאה דרש ונאה קיים והפך לימים לפרופסור דגול לתלמוד. בליסטראות במכורתו הוא לא זרק.

אכן, שיטת הלימוד הישיבתית כיום לא מנפיקה "מדענים" גדולים בלימוד. אבל יש גם יש בינינו "מהנדסים וטכנאים" תלמודיים מעולים, אולי יותר מאשר אי פעם. ההבדל בין מדען למהנדס לענייננו הוא שהראשון יוצר מתווה חדש מתוך תפיסת שורשי החומר, יכולת המשגה ודקונסטרוקציה, ללא העתקה מקודמיו. השני אינו אלא מפעיל מנגנון מוגש, שנגלה לפניו.

אולם אין כל בעיה בכך. תמיד חלפו מאות שנים עד שהתחדש-השתנה דבר בבית המדרש. גם במחקר בתורת המשפט ובספרות –  תחומים דומים ליצירה התורנית – אין חידושים מהותיים אלא פעם ביובל. ואגב, לא כל חידוש בפילוסופיה או במדע, במיוחד במדעי הרוח, "מחזיק מים". הרבה רעיונות, במיוחד מהפוסט מודרניים, מתבררים כעורבא פרח להצדקת דיסרטציות עבות כרס או ליצירת באזז אופנתי המפרנס ומייקר את הוגיהם.

טעות נוספת בהנחותיך; הספרות הקדומה, של הומרוס ווירגיליוס, פירות עטם של דנטה, סרוונטס ושקספיר, מילטון, בלזק וויקטור הוגו – עולים בהרבה על הרמה של המאה האחרונה. הם ה"קלאסיקה". כן הדבר ברוב ענפי האמנות והמוסיקה. עד היום אין לוונוס ממילו ולליאונרדו דה וינצ'י מתחרים, כשם שטרם קם מוצרט חדש ומשופר. מדוע החלטת לדמות את הדינמיקה של לימוד התורה לפיתוחים של "אפל" ו"מיקרוסופט" דווקא ולא ליצירות בנות האלמוות דלעיל? אם יש מחקר וביקורת חדשניים ב"קלאסיקה" אינם אלא לגריעותא. על פי רוב עדיף הוד הקדומים של הנשוא בלעדיהם.

זכות של ארבעים דורות

החרדי מאמין שלא תיתכן טעות אצל אלפי תנאים, אמוראים וראשונים, אמונה מגוחכת מזו של הנצרות הקתולית הרואה רק אדם אחד – האפיפיור – כחסין טעות. העולם הישיבתי מסרס בכך את היכולת הטבעית להבחין בין טוב ורע, בין אמת לשקר. זו תפיסת עולם מעוותת!

הפעם הגדשת את הסאה! איני יודע מה גרוע יותר; להאשימך בבורות ביסודות האמונה או להציגך כאפיקורס להכעיס. אפרט.

מי לנו כרמב"ם, שקבע בהקדמתו ל"משנה תורה" מושג היסטוריוסופי אמוני המגדיר את מעמד העידן המכונן של התורה שבעל פה. ארבעים דורות מסיני מהווים את תקופת "מעתיקי השמועה". הדורות המאוחרים נעדרי סמכות לחלוק על הפסיקות והתובנות שהתגבשו בדורות הקודמים. "חתימת התלמוד", פירושה "נעילת ההלכה" בחוליה הארבעים (כניסוח ד"ר יעקב ויינרוט ב"ארץ אחרת" גיליון 13. וראו תגובתי שם גיליון 14). אז נוצר פיזור כזה של חכמים ששוב לא התאפשר קונצנזוס של דעות, שהיה לו מעמד של סנהדרין הגדולה בירושלים שאסור לחלוק עליה. הרוגע היחסי, הריכוז וסיעור המוחות שהתקיימו לפנים בטלו. מכאן ואילך החולק על "מעתיקי השמועה" נחשב ל"מכחיש מגידיה" של התורה שבעל פה וכצדוקים (ר' רמב"ם בהל' תשובה ג, ח).

אגב, אתה מבלבל בנושא היעדר אפשרות טעות בין מ' הדורות והראשונים. ה"חזון איש" (באגרות ח"ב כ"ד) סבור שבניגוד ליחס כלפי חז"ל אין איסור לחלוק על הראשונים. באמת הגר"א וקודמיו עשו זאת כסדר ונקטו שטעו לפעמים. אולם מי שיעשה כן היום פשוט ייחשב לגאוותן ולשוטה…

היצירה ההלכתית של חז"ל, המסתיימת עם מ' הדורות – חתימת התלמוד על ידי רבינא ורב אשי – הפכה ל"קאנון" מחייב לא בגלל הבדלי מנת משכל. הוא נובע מנתונים ריאליים, כאמור.

הגלוריפיקציה של הקדמונים אצלנו מעוגנת בין היתר בהבדל התהומי שבינינו, אנשי "אינסטנט" תזזיתיים, לעומת אבותינו שהשכילו לחיות כמעט ללא הסח הדעת – מרוכזים, רגועים וממוקדים. רק האמונה ב"קאנון" אפשרה ואף הצדיקה את העמל העצום שהושקע מאז בניסיונות הפענוח של דברי חז"ל.

נכון שמעבר להסברים הרציונליים, ההסתמכות על מוסרי התורה מפורשת בכתוב והיא צו דתי. בהלכות שחיטה נאמר "כאשר ציויתיך" אף שמדובר בהלכה למשה מסיני בלבד. חז"ל הם אלו שזכו למונופול, לגושפנקא א-להית לפרשנותם לתורה שבכתב בפרט ול"שידור" רצון ה' לדורות בכלל.

משעה שפסקה הנבואה, רק דרך עיניהם ("חכם עדיף מנביא" – הם התנאים והאמוראים, לפי הגר"א) התגלו דבר ה' והדרכתו אותנו בכל תחום. הלא רק אחר שהסתכל בתורה, ברא האדריכל העליון את העולם. הגישה לדברי חז"ל וההתבוננות בהם דומה אפוא לניסיון האנושי האוניברסלי לקלוט את מסרי ההוויה ולעכלם. אם אתה חושד את חז"ל בטעות, אינך מאמין בתורה שבעל פה. ואז גם תורה שבכתב אין לך. ואף אם תמצי לומר שטכנית טעו לפעמים, הלא הצורך בסמכות וקדושתו מחייבים את הציות להם – "אתם, גם מוטעים". צא ולמד מרבי יהושע שביטל דעתו מפני זו של רבן גמליאל בחישוב התאריך.

הנובל מוכיח

והיכן נעלמים ה"אני", דעתי והבנתי שלי? 

כשם שהטבע דורש התבוננות, עמל רב ויכולת להתרשם מהעובדות כמות שהן וכל דעה קדומה ואג'נדה מגובשת סובייקטיבית שוללת התרשמות אמפירית אמיתית; כך הדבר בתורה ובלימודה. היא אינה כלי שרת לנוחיותנו, אלא "ישות" רוחנית נתונה, אובייקטיבית וריבונית שאנו אמורים לזרום עמה ולהבינה. מדען שיכפה את מאווייו על המציאות אינו שווה את אצטלתו. אף תלמיד חכם אמור להבין את דבר ה' כ"גזרה" – כנתון אובייקטיבי רוחני.

רק מי שנותן אמון ומעניק קרדיט לחכמת הדורות ותורתה מסוגל "לזרום" איתה ולשמוע, לקלוט,  את כל הניואנסים העדינים של צלילי המוסיקה בת השמים. הדרישה להקדמת יראה לחכמה אינה מעוגנת בצו דתי ומיסטי בלבד. היא הגיונית ומחויבת המציאות. לכן בריסק שפיתחה גישה מעין אמפיריסטית מדעית לטקסט אף פעם לא שאלה "מדוע" אלא ביקשה לתאר את ה"מה".

נדמה שכבר וולטיר תלה את סוד הגניוס היהודי בחידוד המוח בלימוד התלמוד דווקא. לא תנ"ך, אף לא חסידות וגם לא שמירת מצוות הפכונו לפיקחים שבאומות. לו היה שמץ אמת בזלזולך בלימוד הישיבתי, לא היינו מגיעים עד הלום. הלא לדבריך מאז ומעולם היה דופי מובנה – עד כדי אבדן כושר הבחנה בין אמת ושקר (!) – בגישתנו המתבטלת כלפי הקדמונים. איך אתה מסביר אפוא שאנו, רבע אחוז בלבד מאוכלוסיית העולם, זכינו במאה האחרונה בכשליש מפרסי הנובל? על כורחך שאותם פלפולי סרק גרידא, לשיטתך, יצרו את המטען ואת המוטציות הגנטיות שאפשרו זאת.

"אחר", אנא חזור בך, לטובתך ולטובת כולנו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ח בטבת תשע"ב, 13.1.2012 

מודעות פרסומת