ארכיון הבלוג

בואו נחזור להתחלה / יעל פרידסון

אתגר קרת כותב על חייל שמשתגע במחסום, אבל לא מנסה להעביר ביקורת. נתן אנגלנדר כותב על חילונים וחרדים, אבל לא רוצה להיות סופר יהודיֿ; שיחה חברית על האינטימיות חוצת התרבויות של הספרות  המשך הרשומה

מודעות פרסומת

אחרי אושוויץ לא ניתן לכתוב? / יוסף אורן

מחזות השואה בישראל נחלקים לשניים – עד מלחמת ששת הימים ולאחריה, עם התפרקות הקונסנזוס והיחלשות ההזדהות עם האידאולוגיה הציונית. עיון ביקורתי במחזאות ישראלית המשך הרשומה

מעקד לעקדה / לאה מקובצקי

סיפורה של הספרייה הידועה הוא סיפור חייה של קהילת וילנה המפוארת, על חכמיה,  משכיליה ופשוטיה אוהבי־הספר, עד הכחדתם בשואה. וגם ביוגרפיה לחייקל הספרן האהוב המשך הרשומה

לשכוח, אך לא לסלוח / איתמר בן־עמי

לשאלת זיכרון השואה והזהות היהודית אני מקבל תשובות שונות בברלין, מישראלים יורדים, מקהילות מקומיות ומתיירים שהגיעו כדי לראות. רשמי מסע המשך הרשומה

הפצע טרם הגליד / ישעיה שטיינברגר

השואה אינה אלא המשך לתהליך חורבן המקדש, שבו יצר הקיום נפגע ללא תקנה. גם כיום, במדינת ישראל, נותרה לנו עוד כברת דרך ארוכה המשך הרשומה

לקרום עור ופיקסלים / צחי כהן

תהליך אימות זיהויה של הגופה כשלדו של מנגלה מעלה הרהורים על אודות מערכות צדק ומשפט וגם על מקומו של הצילום בתרבותנו המשך הרשומה

הטרגדיה של אמארה ועמנואלה / ירון אביטוב

ילדה וילד חולקים אהבה קסומה בפירנצה שלפני המלחמה. עשור אחרי אושוויץ, היא יוצאת לגלות האם עודו בחיים. הערות על כתיבת ספרות שואה בזמננו המשך הרשומה

אחווה מן השואה / שלום רוזנברג

את מה שגילתה ולימדה השואה חלק מן החרדים הספיקו לשכוח. 'חטאה' של הציונות הדתית הוא שהיא עדיין זוכרת המשך הרשומה

רצח אלגנטי משכיל ומנומס / אבי בקר

בווילה מסוגננת על רקע פסטורלי הוכרעו פרטי השמדת היהודים. ניסיונות החוקרים להצביע על נקודת המפנה המדויקת נדמים מיותרים כשתורתו של היטלר הייתה למעשה ידועה לכול המשך הרשומה

החיים יפים / צור ארליך

בתערובת של פנטזיה ריאליסטית והומור שלומעליכמי, נרקח הרומן הבלתי אפשרי והאפקטיבי שגיבורו הוא ילד השורד את זוועות טרזינשטט. ז'אנר שמעלה בזהירות דיון על משחקו לידיהם של המכחישים המשך הרשומה

הקבר הוא בית / טוביה סינגר

יומן שנמצא באושוויץ מציע מבט אחר על המציאות, שבו ניגודים מוחלטים בהוויה הנורמלית – כחיים ומוות – מיטשטשים ומתאחדים. זיכרון-שואה אחר מהמקובל המשך הרשומה

הערפל אשר שם הסבתא / אלחנן ניר

יחסי סבים ונכדים, חמקמקים וחזקים, מקבלים משנה תוקף כשמדובר בניצולי שואה ובני 'הדור השלישי'. ספר חדש מעניק מילים ומובן לחיי אישה אחת, סבתא, ומצליח לגעת בשאלות מטרידות המשך הרשומה

שטן עלי אדמות / שלום רוזנברג

פרשת התוכחה תולה את החורבן בעוונות, אך השואה נבעה ממקום אחר. אם תרצו, זו הופעתו של השטן

המשך הרשומה

אנטישמיות קלה והסתבכויות קונדסיות / חבצלת פרבר

יומן הכלא של פאלאדה, שהפך לאחרונה לגיבור תרבות, מלמד לכל היותר על התנגדותו הפסיבית למשטר הנאצי, שהיא בה בעת גם סוג של שיתוף פעולה

המשך הרשומה

תקומה ותיקון / שלום רוזנברג

בשואה איבד העולם את זכות הקיום שלו, ובתקומתה של מדינת ישראל התקבלה הזדמנות נוספת. אתחלתא דגאולה במבט אוניברסלי

המשך הרשומה

בין זכור לזכור / יואב שורק

על זכרון, הכחשה ותיעוד. ליום השואה.

המשך הרשומה

הַמַּפַּאי ממדריד / עינת טלמון

לאחרונה התארח בארץ מטעם מכון סרוונטס, האמון על קידום תרבות ספרד, המחזאי הספרדי הבולט ביותר מקרב בני דורו, חואן מיורגה, יליד מדריד, 1965.

המשך הרשומה

מסתתרים בפולין, 2012 / מירי פז

למרות המדיניות ההפוכה, פולין היא עדיין מקום שבו יהודים מהדור ההוא מסתירים את מוצאם, ומצילי יהודים מסתירים את גבורתם. שיחה עם פרופ' יאן גרוס על פשעי עבר פולניים ועל המודעות הצומחת שם כיום

המשך הרשומה

המחתרת הרוחנית / יפעת ארליך

דווקא תחת הכיבוש הנאצי חלה התעוררות בחינוך היהודי ובשמירה על המסורת בקרב יהודי צרפת. המסמכים והתמונות שנאספו יוצאים כעת באלבום

המשך הרשומה

צניעות עד מוות / צור ארליך

שהרה בלאו מגייסת כלים שונים, גם בלתי קונבנציונליים, כדי להוכיח שהתעסקות יתר בצניעות הבת היא תועבה. גם השוֹאה בעסק

המשך הרשומה

בגדים ובוגדים / שלום רוזנברג

 

האם זכינו למדי צה"ל בזכות הוויתור על הלבוש היהודי המסורתי? מחשבות ביוגרפיות על זהות ומסורת

המשך הרשומה

מערבה מכאן / יואב שורק

 

 הוגה הדעות שרואה בשואה את תחילתו של עידן תיאולוגי חדש הוא רב אורתודוקסי שמאמין שגם לדרכים יהודיות אחרות יש מקום. בעיני הרב יצחק גרינברג ("ייץ") הנגדת היהדות לתרבות המערב היא טעות אסטרטגית

המשך הרשומה

בתגובה ל'היסטוריוגרפיה פשטנית' מאת מאיר קליינר ו'לשמוע אל הדפיקות' מאת ישעיהו קרונמן, גיליון פרשת בא

 

לא לעצור בעמדת השתיקה / אהוד נהיר

 צדקו המגיבים למאמרי, מאיר קליינר וישעיהו קרונמן, בדבריהם. לא היה בדברי משום ניסיון להקיף את סוגיית השואה והצדק הא-לוהי, לא היה בו גם ניסיון להאיר, ולו במעט, את השנים האפלות בתולדות המין האנושי. אין זה ביכולתי ואיני מתיימר להבין את כוונות הא-ל ואת הדרך שבה התרחשה השואה.

מאמרי התייחס לשאלת הדו-שיח בין הא-ל ובין האדם. כידוע, מאז חורבן הבית פסקה הנבואה, כבר לא מתהלכים בינינו נביאים ואיננו שומעים את דבר ה'. השאלה שביקשתי להציב היא – מדוע איננו שומעים את דברו? האם משום שהוא פסק מלדבר או שמא משום שאנחנו פסקנו מלהקשיב?

כעת, יבחר איש איש את תשובתו. לחז"ל הייתה תשובה משלהם. במקומות רבים הם מציינים: "בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב". ריבוי המקורות המשתמשים במשפט זה מצביע במפורש על כך שהקב"ה ממשיך לדבר, מעמד הר סיני לא פסק. אם רק נטה אוזן נוכל לשמוע את קולו של הא-ל מתבטא במגוון רחב של נושאים, מענייני חורבן וגאולה ועד עניינים של זיווג בין איש ואישה.

קולו של הא-ל נישא לא מעל במות ולא על גלי הרדיו. קולו של הא-ל נמצא בלבו של האדם המקשיב למשק כנפי ההיסטוריה. הרב צבי יהודה קוק כינה מדע זה בשם 'הסתורי-ה', ולא חסך מילים חריפות מאלו שסירבו להקשיב או מיאנו להבין את רצונו של הא-ל המובע בהתרחשויות ההיסטוריות. כמי שכיתת רגליו בין רבני אירופה ואדמו"ריה בין שתי מלחמות העולם, ידע הרצי"ה על מי הוא מדבר. מילותיו יצאו מתוך כאב האובדן על אותם האנשים ואותן הקהילות שהוא הכיר מקרוב.

בנוגע לשואה האיומה הייתה המלצתו הראשונית של הרצי"ה שתיקה. אלא שבשתיקה קיימות שתי בחינות. האחת, שתיקה כהודאה. שתיקה כזו מבטאת הפנמה, חיבור, קבלה עמוקה של הדין, בבחינת 'וידם אהרן'. אך שתיקה עלולה להיות גם היבט מסוים של אילמות, אילמות כסוג של אלימות. לעתים אלימות פנימית – השתקה מכוונת של הקול הפנימי, ולעתים אלימות חיצונית – כמו בני זוג שלא מוכנים לדבר זה עם זה. אהרן הכהן קיבל עליו את הדין אך הוא הפנים גם את המסר. אחרי מותם הטראגי של בניו הוא למד כיצד עליו להכין את עצמו כראוי כדי להיכנס פנימה לקודש הקודשים, וכך זכינו לסדר עבודת יום הכיפורים.

השתיקה, שעליה ממליץ מאיר קליינר, ראויה כל עוד היא נעשית מעמדה של הפנמה וחיבור. אסור לעמדה זו להפוך לעמדה של השתקה, עמדה אלימה שלא מאפשרת לחדש את השיח בין הא-ל והאדם.

הרב צבי יהודה לא נעצר בעמדת השתיקה. בשיחותיו הוא מציג עמדה חריפה וברורה בנוגע לצורך ההיסטורי בחוויה כה נוראית ורווית סבל. נצטט מספר מילים משיחה שהעביר בנושא זה:

כשמגיע זמן הגאולה, קורה שיש סיבוכים, וחלק גדול מעם ישראל נדבק 'בזפת הגלות'. כך היא העובדה: הרבה יהודים התרגלו לטומאת הגלות, ומסרבים לעזוב אותה. ואפילו צדיקים גדולים לפעמים קשורים לגלות וטומאתה. אז מתחיל טיפול א‑להי פנימי עמוק ונסתר של היטהרות מטומאה זו, ניתוח וריפוי… יש צורך בניתוח א‑להי אכזרי. 

אלו מילים חריפות, נוקבות עד התהום וכואבות עד למאוד. צריך להבין אותן בהקשר הנכון, ואין זה המקום להאריך בכך. השאלה שעולה אצלי למקרא הדברים היא היכן הדו-שיח? מדוע ננקט כאן ניתוח כה אכזרי? האם לא ניתן היה להגיד, לרמוז, להסביר? האם אין דרך לרפא בלא צורך בכריתה כה אכזרית של שישה מיליונים של יהודים, זקנים נשים וטף?!

לא לי לענות על שאלות אלו. כאן אני בהחלט מאמץ את גישתו של ר' נחמן – יש קושיות שתשובתן היא למעלה מדעת אנוש. יחד עם זאת, במבט היסטורי, ברור לי שהיו רמזים ברורים ואפילו אמירות מפורשות שקראו ליהודים לצאת מאירופה ולעלות לארץ ישראל. הרב צבי יהודה הסתובב בין הרבנים, זאב ז'בוטינסקי כתב על כך מאמרים ונשא נאומים. עוד רבים וטובים הבינו את מה שעומד להתרחש גם בלא שהיו נביאים. אך רובו הגדול של העם היהודי, על כל שדרותיו וגווניו, העדיף להתעלם. נאטמו האוזניים, נסתרה הדעה, ניטמטם הלב. 

המסר שאני מבקש להעביר הוא הצורך בדו-שיח. זיכרון השואה אסור לו שיהיה אבן הגולל על הקשר בין הא-ל ועמו. הוא צריך להיות נקודת התפנית ביחסים מורכבים אלו. הזיקה הברורה בין השואה והתקומה מעידה בבירור – לא עזב ה' את עמו, השיח ממשיך.

השאלה 'היכן היה א-לוהים בשואה?' אסור לה שתישאר לעד ללא מענה. לא למענה של תשובה אנו זקוקים, אלא לשאגה שתמשיך את השיח. אחד המגיבים למאמר באתר האינטרנט של המוסף ניסח את כותרת דבריו במילים – 'היכן היה א-לוהים? בשואה!'. אולי ניתן להחליף את הסיומת ולבחור במקום המילה 'שואה' את המילה 'תקומה', אך למעשה אלו שני צדדים של אותה שיחה.

כאנשים מאמינים אנו נושאים בכל יום את קולנו לבורא ומדברים עמו – כדאי שלעתים נעצור מעט ונלמד גם להקשיב. גם אם כל אחד מאיתנו ישמע משהו אחר, עניין שממנו חושש קליינר, לא נורא. הרי "אחת דיבר א-לוהים, שתיים זו שמענו". 

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ז בשבט תשע"ב, 10.2.2012 

 

שנאה בלבושים מתחלפים / שמואל טריגנו

 

 האנטישמיות בגלגולה החדש היא אותה תפיסה אנטי-ציונית השוללת את קיומה של מדינת לאום יהודית, ואשר מושרשת עמוק בדתות הרואות עצמן כתחליף של ישראל הישנה. שינוי יגיע רק בחיזוק תודעה יהודית פנימית

המשך הרשומה

שעתו המחודשת / אלישע פורת

 

אבא קובנר, שפולמוסים קשים ליוו את חייו הציבוריים, הותיר עיזבון עשיר ומיוחד של יצירה שירית וספרותית. הכרך האחרון מזמן הפתעות וחידושים

המשך הרשומה

תגובות למאמר 'אחת דיבר א-לוהים' מאת אהוד נהיר, גיליון פרשת ויחי

 

היסטוריוגרפיה פשטנית / מאיר קליינר

 כמי שגומא בשקיקה כל ספר ומאמר שמנסה להאיר ולו במעט את שש השנים האפלות ביותר בתולדות המין האנושי, ניגשתי לקריאת מאמרו של אהוד נהיר בציפייה גדולה. המשפט שחתם את הפסקה הראשונה, "היכן היה א-לוהים בשואה היא אולי השאלה החשובה ביותר ליהודי שחי במחצית השנייה של המאה ה-20", עורר בי עוד יותר את הציפייה, אלא שלבסוף התחלפה לה הציפייה באכזבה גדולה ובלא מעט זעם.

לאחר שמר נהיר מסביר מדוע אין הוא הולך לעסוק בתיאודיציה או בניסיון כלשהו להבין את מאורעות השואה הוא ניגש ומסביר לנו תוך קריאה היסטוריוגרפית פשטנית מדוע התרגשה עלינו השואה האיומה. לדבריו, "מתוך תוצאת התקומה יכולים אנו להבין את כוונת הא-ל בשואה האיומה… השואה הייתה דרכו של הא-ל להביא אותנו לארץ ישראל". לרגע חשבתי שזהו לא אותו מאמר, שכן מספר שורות קודם לכן הבהיר הכותב שאין ביכולת האדם להבין את הא-ל ולחדור לעומק מחשבותיו. אך מסתבר שזהו בעיקר מס שפתיים לפני התשובה הברורה והחדה על אודות כוונת הא-ל ואופן פעולתו.  

"האמנם הוא הסתתר מאיתנו או שזה רק אנו שסירבנו לשמוע…", כותב נהיר. כן, עד כדי כך פשוט לו שמי שלא אטם אוזניו וסירב לשמוע יכול היה לדעת כבר אז שרצונו הברור של ה' הוא לעלות לארץ ישראל.

על מנת לחזק את טענתו מצטט הכותב מיומנו של אביגדור המאירי, ועל מנת שלא יישאר ספק בדבר הוא גם מעלה את דמותו המופלאה של ר׳ יששכר שלמה טייכטל הי״ד שכתב את ספרו המפורסם ״אם הבנים שמחה״ תוך כדי המאורעות ומנגד קטעים מיומנו של אפרים קישון שהם לדעת הכותב עדות "עד היכן מגיעה יכולתו של האדם לאטום את לבו מלשמוע את קולו של הא-ל…".

דא עקא, שמלבד קריאתו של הרב טייכטל את המאורעות בזמנו, היו עוד כמה אדמו״רים שניסו להבין על מה ולמה מתרגשות עליהם אותן צרות, ודי לנו בר׳ קלונימוס קלמן שפירא הי״ד, בעל ספר ״אש קודש״, שנכתב אף הוא בימי המלחמה בלב האפלה של גטו ורשה – ספר שכל כולו שאלה, דרישה ובקשה של פני ה׳. באף אחת מדרשותיו אין הוא מגיע לאותה ״מסקנה״ כה פשוטה ומתבקשת. קשה לי לשער שגם את ר' קלונימוס יכניס מר נהיר לרשימת אותם אלה ש"אטמו את לבם מלשמוע את קולו של הא-ל".

נכשל בזמן אמת

המפליא הוא שהכותב בעצמו מזכיר לנו את העובדה הפשוטה שכבר ״אין איתנו נביא״ שיאמר לנו בוודאות מהו רצונו של הא-ל, ועל כן כל שנשאר לנו הוא להבין את רצונו "דרך פעולותיו, דרך הנהגתו את העולם", מה שנקרא בלשון לועזית – היסטוריוגרפיה, ובלשונו של הרצי"ה ז"ל "היסתורי-ה". אלא שזוהי בדיוק נקודת הכשל בדבריו של מר נהיר, שכן הבנת האירועים ההיסטוריים ופרשנותם בזמן אמת היא מלאכה לא פשוטה כלל ועיקר, מלאכה שמביאה לידי לא מעט טעויות ומבוכות ובדיוק בהקשר הזה צוטט הפסוק: "משיב חכמים אחור ודעתם יסכל" (ישעיה מ"ד).

אמת, אין ספק שכיום ניתן לראות את הזיקה הברורה שבין השואה לתקומה אך זו לא מלמדת אותנו דבר על ה״הקשבה לדבר ה׳״ בימים שקדמו למלחמת העולם השנייה, ואף לא מסבירה מדוע השואה הייתה צריכה להתרחש דווקא באופן הזה. מבחינה זו, ניסיונו של הכותב לסדר את השואה כך שתיכנס לתבנית ההשגחה הא-להית המובנית והברורה לאורך ההיסטוריה מעורר תמיהה וכעס רב, ואולי כותרת המאמר ״אחת דיבר א-לוהים״ והצנזור של חלקו השני של הפסוק ״שתיים זו שמעתי״ מקפלים בתוכם את כל הסיפור.

מה שאנחנו בעיקר יודעים להגיד על נוכחותו של א-לוהים בשואה הוא שזוהי הגדולה בקושיות החלל הפנוי, שעליהן מלמד אותנו ר' נחמן: "בְּוַדַּאי בֶּאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ יֵשׁ שָׁם אֱלֹקוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, רַק שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַשִֹּיג זֹאת, וְלִמְצֹא שָׁם הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ… רַק צְרִיכִין לְהַאֲמִין שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ סוֹבֵב גַּם עָלָיו, וּבְוַדַּאי בֶּאֱמֶת גַּם שָׁם יֵשׁ אֱלֹקוּתוֹ יִתְבָּרַךְ". ועל אותן קושיות אפשר בעיקר לשתוק ולהתפלל שיום אחד הן יהפכו לניגון, בב"א.

 ———————————————————————————————————————-

לשמוע אל הדפיקות /  ישעיהו קרונמן

 במאמרו המקיף מנסה אהוד נהיר להתמודד עם סוגיית השואה והצדק הא-לוהי. דומני ששתי השמטות מעיבות על מסקנות המאמר. הראשונה, הכותב מצטט בראשית מאמרו מספרו של אליעזר ברקוביץ' "א-לוהים, אדם והיסטוריה", אך הציטוט מלמד רק שאכפת לא-לוהים ממה שקורה בעולמנו. אין הוא מביא את התשובה המעמיקה של פרופ' ברקוביץ' לבעיית הרוע המושתתת על מושג ה"צמצום" הא-לוהי שאפשר את קיום הלא-א-לוהים: היקום. כל הפרק התשיעי בספר (במהדורה באנגלית של "מכון שלם") מוקדש להסבר הרעיון שאי-השלמות של היקום היא בעצם מהותו. אילו הכול היה מושלם בעולמנו, הרי שהיינו זהים עם הא-לוהות עצמה ובכך פעולת הבריאה הייתה מתרוקנת מתוכן.

הרעיון המרכזי של המאמר הנידון הוא שאל לנו לנסות להבין את דרכי ה' הנסתרות. במקום זה עלינו להתרכז בשאלה מדוע אין אנו שומעים לקריאות הא-לוהיות המופנות אלינו במשך ההיסטוריה. וכאן אנו מגיעים להשמטה השנייה. חבל שמחבר המאמר לא התייחס למסה הקלאסית של הרב יוסף דב סולובייצ'יק זצ"ל "קול דודי דופק". במסה זו מתייחס הרי"ד סולובייצ'יק לדפיקות הא-לוהיות מאז תום השואה ופתיחת שערי ארץ-ישראל, אך בהחלט היו גם 'דפיקות' קודמות, כגון הקריאות של מנהיגים יהודים ערב השואה לברוח מאירופה ולבנות את הארץ, דפיקות שבעצת כמה גדולי תורה סתמנו את אוזנינו משמוע להן.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ג' בשבט תשע"ב, 27.1.2012 

 

בתגובה ל'המסע צריך להימשך בארץ' מאת אבי גז גיליון פרשת שמות

 

לדחות את המסע / עקיבא סלע

מצעד החיים, פולין. צילום: רויטרס

 עולא ורב חסדא היו הולכים בדרך. כשהגיעו למקום שבו היה ביתו של רב חנא בר חנילאי נאנח רב חסדא. אמר לו עולא, מדוע אתה נאנח, והרי אמר רב: אנחה שוברת חצי גופו של אדם, ור' יוחנן אמר אף כל גופו של אדם. אמר לו איך לא איאנח – בית שהיו בו שישים אופות ביום ושישים אופות בלילה והיו אופות לכל מי שצריך ולא הוציא בעל הבית את ידו מארנקו לפי שסבר שמא יבוא עני בן טובים ועד שיושיט ידו לכיס יתבייש העני… ועכשיו נפל בית זה ונשארה חורבה ולא איאנח?! אמר לו: כך אמר ר' יוחנן: מיום שחרב בית המקדש נגזרה גזירה על בתיהם של צדיקים שיחרבו שנאמר: "באזני ה' צבאות אם לא בתים רבים לשמה יהיו, גדולים וטובים מאין יושב"… אמר לו: דיו לעבד שיהיה כרבו – אם הקב"ה משאיר את ביתו הרוס אין להתרעם על חורבן בתי צדיקים (ברכות נח ע"ב, בתרגום).

קשה מאוד לקבל תנחומים על חורבן קהילות רבות והריסת בתים, אובדן מרכזים יהודיים שהיו לנו, אורות מאירים בחשכת הגלות.

המסייר במזרח אירופה לא בא לחפש את הגוף אלא את הנשמה והנפש – הצוואה של יקירינו שנהרגו, נשרפו ונקברו חיים. הבית, הבניין – הפרטי והלאומי – נמצא כאן בארץ, ואילו שם אנו מחפשים את השורשים – את מה שאינו על פני האדמה. והשורשים, כמו שורשי הצמח, שלושה תפקידים להם: לעגן את הצמח בקרקע ולתת לו תמיכה ויציבות, לספוג מן הקרקע מזון, ולייצר חומרי צמיחה.

המסע למזרח אירופה (בכוונה אני נמנע מלכתוב לפולין, שכן נראה לי שרוב המשפחות של יוצאי המסעות לא הגיעו מפולין) דורש נגיעה בשורשים יהודיים אמיתיים; לא רק בשורשים מתים, בקברים הנטועים בערמות צמחייה ואבק, בחורבות בתי כנסת ובתי מדרשות, אלא ביהדות המפוארת, בתרבות הפורחת, בחיי הקהילה העשירים שהיו שם. המפגש עם הגולה יביא את המסייר להתיידד מחדש עם המציאות שהייתה שם, על כל אורותיה – הישיבות, ענקי הרוח הטמונים בבתי העלמין עתיקי היומין; יקרב את הדור השני והשלישי אל הסבים והסבתות, הדודים והדודות, ויטמיע בתודעה את העובדה שהעבר חשוב לעם היהודי בעיצוב עתידו. רק מתוך חוויית מפגש שכזו ניתן יהיה להבין את טרגדיית השואה, רק כך ניתן יהיה להבין יותר את משמעות המדינה הנבנית על זיכרון הקרבנות שנשארו שם.

להגיע בשל

כל זאת ייעשה טוב יותר אם המסייר יגיע לסיור בשל יותר, הן בידיעותיו והן בגילו. בבית הספר התיכון נמשיך בלימודי ההיסטוריה של העם היהודי בעת החדשה ובהוראת השואה כפי שעשינו עד היום. את חוויית התכנים נחליף מסיור רגלי לאמצעים טכנולוגיים הממחישים היטב את מאורעות השואה. רק לפני כמה שנים הצגתי בפני הנהלת משרד החינוך והממונים על "מצעד החיים" תקליטור בשם "מסביב לכיכר" – סיור וירטואלי במחנה הריכוז טרזינשטט, הכולל ביקור פנורמי במספר אתרים במחנה, סרטים, עדויות מוקלטות ומצולמות, מאגרי מכתבים ותעודות ועוד. תגובת הממונים הייתה שתקליטור כזה יכול להחליף את הנסיעה, ולכן הם לא המליצו להכניסו לבתי הספר. הנה ראיה עד כמה יכולה הטכנולוגיה להוות כלי חוויה ממשי.

לטעמי, לימוד התכנים בבתי הספר לצד חקר שורשי המשפחה יביאו את התלמידים לבשלות גדולה יותר לקראת היציאה למסע. אם נוסיף לכך את השירות הצבאי של אותם תלמידים, שבמהלכו כל חייל חש על בשרו את המשמעות של מלחמת הקיום של העם היהודי, הרי שלבסוף המסייר גם יתפוס טוב יותר את מעשיו של לוחם המרד והפרטיזן היהודי, ואולי גם יבין בצורה אחרת את משמעות מלחמת ההישרדות של היהודים בגטאות ובמקומות המחבוא.

אין לי ספק שאם יתקיים המסע לאחר ימי התיכון והשירות בצבא, יגיע המסייר למזרח אירופה בשל יותר להבין ולחוות את המראות ואת המציאות שיפגוש, וממילא המסע יהיה משמעותי יותר עבורו. כמובן, על מנת ליישם את השינוי המוצע יש צורך בהעברת התקציבים המוקצים לנושא זה למסגרות אחרות: צבא, אוניברסיטאות, מכללות וכו', וגם למצוא דרך להוזיל ולהגמיש את מתכונת המסעות. אך דומני שעם רצון טוב תימצא לכך הדרך.

עקיבא סלע הוא מנהל המרכז "מירושלים לליטא"

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ג' בשבט תשע"ב, 27.1.2012 

 

אנושיות ונשמה יתרה: היחלצותה של שוודיה לחילוץ הניצולים / מרדכי גילה

 

 לצד קולות אנטישמיים ושנאת זרים, השקיעה שוודיה מאמצים, תוך סיכון חיי אדם, להבאת אלפי ניצולי שואה לחוף מבטחים. הרוזן ברנדוט,מנהל מבצע החילוץ, אף זכה להוקרה ציונית שלוש שנים לפני הירצחו

המשך הרשומה

חנוכה באושוויץ / שושנה ויג

 

ספר שירים חדש למשוררת ילידת הארץ, שחלק ניכר משירתה הוא געגוע לבעלה המת, אך גם מצבת זיכרון לגבורת רוחו כילד בתקופת השואה

המשך הרשומה

האויב היה בשער: החירות / גל אורן

 

 איך אפשר לתאר את הבלתי ניתן לתיאור? הסוגיה הפואטית הזאת מתחדדת בהקשר הכתיבה על השואה, ואף יותר כאשר מדובר באלה שההתבוננות בתופעות והשימוש במילים הם לחם חוקם. עם צאת הספר 'המין האנושי', גל אורן מנתח את יצירתם הביוגרפית-אמנותית של ניצולים אינטלקטואלים

המשך הרשומה