ארכיון הבלוג

זהויות מתחת לשולחן | שלום רוזנברג

האם האדם הוא יצור חייתי שרק אולף להתנהג בדרך הנכונה או שבעצם טבעו הוא מוסרי? בעקבות שניים מסיפורי ר' נחמן המשך הרשומה

מודעות פרסומת

קיצור‭ ‬תולדות‭ ‬הזמן | שלום רוזנברג

עולם שאין בו חסד אלא אינטרסים בלבד יוצר חור שחור שבו הזמן נעלם. בעקבות הקבצן כבד–הפה של ר' נחמן מברסלב המשך הרשומה

הבנתי שאני ברסלבר | אריאל הורוביץ

פרופ' צבי מרק גילה את סיפורי רבי נחמן כתלמיד בישיבת "הר עציון" ודב אלבוים פגש בהם כבר בבית ילדותו. הם החלו ללמוד בחברותא את הסיפורים העתיקים וכעת הם מוציאים, תוך שיתוף פעולה עם דמויות מפתח בחסידות ברסלב, מהדורה מדעית ומקיפה. שיחה משותפת על הרבי שנגע במצוקת ההתפרקות שמביא העולם העכשווי
המשך הרשומה

עורג אל מעבר לעצמו | אריאל פיקאר

בקשת הא־לוהים כתופעה רוחנית משותפת לתודעה האנושית באשר היא. ההתחקות אחריה מזהה את הנקודה הפנימית כחוויה של ענווה ופתיחות ומוצאת אותה בכתבי החסידות
המשך הרשומה

מלחמת הזהויות | שלום רוזנברג

בכל אדם קיים הספק מיהו באמת, בן מלך או תוצר אבולוציוני. בעקבות סיפורו של ר' נחמן וההברקה של דקארט המשך הרשומה

חיים התלויים בשערה | שלום רוזנברג

סוד החיים נעול מאחורי שער, הפותח בספרות הקבלית פתח קטן לכל אדם לפי השגתו. על גבולות הידיעה אצל קפקא ובזוהר המשך הרשומה

יום תיקון הראש | ראובן הכהן אוריה

מה גורם לרבבות חסידים לפקוד את קברו של ר' נחמן באומן דווקא בראש השנה? על הפרדוקס שביום המלכת הקב"ה, ועל פתרונו שנמצא רק אצל הצדיק עצמו

המשך הרשומה

ממתיק הרדיקלים / איתמר אלדר

פרשנותו של הרב שג"ר לתורתו של ר' נחמן מברסלב מעדנת רעיונות קיצוניים ומעניקה להם משמעות אקטואלית מרוככת. חוויית קריאה רב ממדית המשך הרשומה

מקומו של אדם / שלום רוזנברג

כיצד ניתן לשפוט אדם ללא היכולת להכיר את עולמו הפנימי־סובייקטיבי? על אמפתיה ותפיסת המקום בעקבות ר' נחמן מברסלב המשך הרשומה

תורת האדמו"ר ותפילתה של אמא / מאיר אביטן

רבות מתורותיו של ר' נחמן מברסלב, שקהל מזרחי רב מוצא בהן מענה רוחני, מופיעות באופן טבעי במסורות יהודי מרוקו. על תפילה פשוטה ולימוד הלכה, ועל המנהג הזר שבנסיעה לאומן המשך הרשומה

דרקון מעופף ומבצר של מים / יוחאי רוזנברג

סרטי הפנטזיה הקולנועיים, כמו גם סיפוריו של ר' נחמן מברסלב, ממוענים לאו דווקא לילדים. הפנטזיה מבקשת לפתוח את עולמו הרציונלי של המבוגר לקריאה חדשה של חייו

המשך הרשומה

שיא ההסתר הוא שיא הגילוי / אוריאל ליכטנשטיין

 המסכות שאנו עוטים עלינו בפורים אינן רק ביטוי לשמחת החג, אלא המשך למסורת ארוכה: ר' נחמן, אסתר המלכה, יעקב אבינו ואפילו הקב"ה – כולם מתחפשים. כשהפנימיות היא מן הטוב, התחפושת החיצונית מביאה לגילוי פנימי עמוק

המשך הרשומה

חילול השם / שלום רוזנברג

 

באגדות-עם משוקעים לעתים חכמה עתיקה, ולעתים ערכים משחיתים שיסודם בעבודה זרה. המאגיה האלילית כבושה בידיעת השם, שהתורה מתנערת ממנה

המשך הרשומה

חסידות שלעתיד לבוא / אלחנן ניר

 

ההתחדשות החסידית העכשווית אינה יכולה להסתפק בירושת הדורות הקודמים, אלא להתמלא באמון-עצמי ולתור אחר מענה למצוקותיה העכשוויות. וגם: מפגש עם הרבי מדרוהוביטש שהביא את העולם הרוז'ינאי אל שכונת הבוכרים

המשך הרשומה

פי שניים ברוחך אליי / ישי מבורך

 

מדוע התלמיד האמיתי מבין את דברי הרב דווקא בשעת הסתלקותו? תורתו של ר' נחמן מתבארת על פי דרכו הדיאלוגית של פרנץ רוזנצוייג, המבינה את התורה כדיבור חי ולא כרעיון

המשך הרשומה

שירת הנשמה של הצדיק מברסלב / הלל צייטלין

 

לא תיאולוג ולא משורר היה ר' נחמן, אלא חוזה, שראה מחוץ לו את שבנפשו פנימה. את היופי שבטבע ראה כביטוי של קדושה, ואת המוסיקה – כשירתה העצמית של הבריאה

המשך הרשומה

זיכרון מלא שכחה / אבי-רם צורף

 

השכחה היא מקדש ההתחדשות, וניטשה בנה באמצעותה את האדם שהוא ילד נצחי. ר' נחמן, לעומת זאת, מציע זיכרון חי שמכיל את כוח השכחה. מסע בשבילי ההתמודדות עם הקיבעון

המשך הרשומה

תחינה לנורמליות / משה ויינשטוק

 

החיפוש אחר נקודת האיזון – בין חיי רוח שיש בהם נגיעה של שגב לבין חיי חול המכירים ומוקירים את עולם החומר – מוצא ביטוי בספר חדש, המציע מסע אישי מעמיק בהגותם של מורי דרך ומבקשי דרך

המשך הרשומה

שני מאמרים על ביקור באומן

 

 

ללמוד לאהוב /רבקה-יפה שחר

 

באומן. צילום: מרים צחי

תמיד פעלתי מהיגיון, התרגלתי להפעיל את המוח, לבקר ולמדר, ותפילה אמיתית לא ידעתי מהי, עד שנסעתי אל הבעש"ט. סיפור אישי על נגיעה מאוחרת בחוויה החסידית

אני באתי לעולם להראות דרך אחר, והוא שיראה האדם להמשיך על עצמו שלושה דברים הללו: אהבת ה', ואהבת ישראל, ואהבת התורה (רבי ישראל בעל שם טוב).

חזרתי מנסיעה לאומן, ברסלב, מז'יבוז' וברדיטשב, ואיני מפסיקה להרגיש, לשמוח, להתפלל, להאמין בה'. במשך למעלה מחמשה עשורים התרגלתי להפעיל את המוח ולחשוב בהיגיון, ורק עכשיו, לגמרי במפתיע, גיששתי בצעדים ראשונים בהרגשת הלב, חשתי אמונה שנובעת מתוכי, נגעתי בחוויה החסידית.

"למה את נוסעת לשם", שאל בעלי, שאלו חברותיי. "סקרנות, אנתרופולוגיה, חוויה רוחנית, יצר הרפתקנות", עניתי כלאחר יד, בהתנשאות ובהכרת ערך עצמי כוזבת. "שמעת פעם את הרב ארז משה דורון?", לא, אבל נכיר קצת ברסלב, נרחיב אופקים. "רבנו הזמין אותך", אמרו לי חסידי רבי נחמן, ואני גיחכתי. במקרה נתקלתי בפרסומת קטנה על אודות הנסיעה, והחלטתי להצטרף. לא הוזמנתי, לא הכרתי, סתם בא לי.

ולא שלא ידעתי שיש מה לשפר, אבל לא ידעתי שאפשר, ושזה יקרה דווקא שם. מודה, לא לקחתי איתי נרות וגם לא תהילים. יש משהו בקברי צדיקים שמרתיע אותי, אוטם לי את הלב. אני מתבוננת בנשים המתפללות בדבקות ונמלטת החוצה לנשום אוויר. קבר רבי נחמן הצטייר במוחי משום מה כדימוי רומנטי של מצבת אבן בלב שדות, יער, התבודדות, ירוק. אבל אבוי, המבנה הדחוס, הבלגן, הקלסטרופוביה וחוסר האסתטיקה שמצאתי בציון דומים מאוד למה שידעתי בקבר הרשב"י במירון, וכך גם חוסר הנחת שלי. עמדתי שם לוחשת את התיקון הכללי ופרקי תפילה, מקריאה חרש רשימת בקשות לבריאות, זיווג ופרנסה ששלחו בידי, אבל תפילה אישית משלי? התקשיתי לחבר יותר משלושה משפטים, וגם אליהם התגנב קול פנימי קטן ולעגני שצפה בי מהצד וזרע ספקות. כעבור יומיים עזבנו את אומן, ואף לא דמעה אחת יצאה מלבי.

פתיחות במז'יבוז'

אלא שרבי נחמן לא מתייאש כלל, וכנראה בזכותו נאחזה בי תובנה עקשנית: הפעם אשב בשקט ואקשיב בלי לחוות דעה. לא אחרוץ משפט, לא אביע מילות ביקורת, לא אגיד דבר, רק אתבונן בפתיחות ואלמד בענווה. בעוד שלושה ימים אשוב הביתה ושם יהיה לי די זמן לנתח, לסנן, לקטול…

התייצבתי בשיעורים של הרב ארז משה דורון, ומצאתי רב שמדבר על התחושות הפנימיות שלנו, על הכאב, על הכמיהה לאהבה, על אדישות, על רגשות של ייאוש ושמחה; רב שאומר, אפשר להפוך את האמונה העמומה לדבר חי שמתסיס את הלב, אפשר ללמוד להרגיש שזה אמיתי. למילים המפתות נוספו תרגילים מעשיים עם הוראות הפעלה להתבודדות, לתפילה, לתחושת בת אהובה. בדיעבד ברור לי שזו הייתה סדנה מרוכזת בנושא שאמור להיות הכי מרכזי בחיי, ושמעודי לא השתלמתי בו – תחושת מציאות ה' בחיי. איך מרגישים שה' איתי, שומע אותי ואוהב אותי. איך מרגישים בלב, בלי לדקלם, בלי לחשוב. רק להרגיש. השיעורים קודחים בי, חותרים לפורר את חומת הציניות והאדישות, רומזים הבטחה.

את השבת עשינו במז'יבוז', כפר זעיר ונידח באוקראינה, שם למד והתפלל הבעל-שם-טוב, הוגה תנועת החסידות. בצריף העץ הקטן שבו התפלל ולמד אי אפשר להימלט ממחשבות על יהודי אחד שחי בסוף העולם, והצליח בלי תקשורת, בלי אינטרנט ובלי יח"צנות לחולל תנועה עולמית, לשגר בשורה של אהבה לעבר יהודים אבודים ורחוקים. מכל עבר הם באו אליו, להתאבק בעפר רגליו, ללמוד אמת, להרגיש מנוחמים. כמה נחישות, שקדנות וחכמה נדרשו לצדיק הענו הזה כדי לחשוף את סוד הקשר בין יהודי לה', לפרסם את הכוח של עבודת ה' בשמחה.

לבסוף זה הגיע גם אליי. למחרת השבת, עם עלות השחר אירע הנס האישי שלי. עמדתי ליד ציון הבעש"ט וידעתי תפילה ראשונה בחיי. תפילה כפי שאני מבינה אותה עכשיו. עיניים עצומות, דמעות ומילים שנובעות ממני ואינן נגמרות. תחושה פנימית חיה ועמוקה שיש מי ששומע ואוהב ואי אפשר להפסיק להודות לו, לדבר עמו, לבקש ממנו. הדמעות ניגרות והלב שמח, נוגע בשמים, מתרגש לגלות שגם אני יכולה לעוף למקום הזה של אהבה ללא תנאים.

"אבל איך זה ייתכן", תוהה עליי חברתי, "מה, עד היום לא התפללת?"

ובכן, אני אומרת לה, נראה אותך מתפללת טקסט חופשי, בלי סידור ובלי תהילים, יותר משלוש דקות… קשה, אה? אבל לדבר בטלפון עם חברה אין לך בעיה גם שעתיים, וכשהבוסית שלך הטריפה אותך, נתת לה ספיץ' של רבע שעה בלי לנשום באמצע. את יודעת למה? כי ידעת בבירור שהיא כאן, והיא שומעת אותך. אבל כשאת מתפללת, את לא באמת בטוחה. כלומר, את בטוחה בשכל, אבל לא בתחושה פנימית ודאית ופשוטה. איבדנו את זה. וזה מה שהרב ארז מלמד. תגידי קלישאה, תגידי יאללה-יאללה, אבל הוא הפיח חיים בנשמה הרדומה שלי.

תחושת הלב

בדרך לשדה התעופה נזכרתי בקונטרס קטן שפגשתי בבית המדרש של הבעש"ט, וכמו פזל מסובך שחלקיו מסתדרים החלה להתבהר בדעתי התמונה הגדולה יותר, למה בעצם זימן אותי הקב"ה לנסיעה הזו, דווקא לכאן, דווקא היום. וזו התמונה כפי שהתגלתה לפני:

הבעש"ט מדבר על החיבור של יהודי עם שלושה דברים: הקב"ה, עם ישראל והתורה. ניסיתי לבחון איפה אני נמצאת ביחס לשלושת אלו.

נתחיל בתורה. מבחינתי, זה הכי קל. ללומדה איני מצווה, ולשמור מצוותיה אני רגילה. כמישהי שנולדה לתוך בית דתי אני מיומנת ומתורגלת בפרקטיקה המעשית של שמירת שבת, כשרות, חגים, מתי משתחווים בשמונה עשרה ואיך נוטלים ידיים. כל זה בא בדרך שגרה, בלי כל מאמץ. אמנם משעמם להתמיד בעבודת ה' בלי תחושת קיומו בלב, אבל אפשר כשרגילים, וככה אני כנראה פועלת כבר שנים רבות, מכווננת על מצב אוטומט. הסעיף הזה אם כך מסודר אצלי. נניח.

הדבר השני, החיבור שלי עִם עם ישראל. פעם חשבתי שדי לי בתחושה של זהות יהודית גאה, אבל לפני שלוש שנים, בעת שחזרתי ממסע לפולין, הציע לנו הרב אבי רט, שליווה אותנו במסע הזה: "השתדלו לתרגם את רוממות הרוח שאתם חשים כרגע למשהו מעשי שימשיך וילווה אתכם גם אחרי שתחזרו. תחשבו איך להמשיך בחייכם כך שתתחברו באופן מעשי לעם ישראל". הרגשתי שהוא צודק, והחלטתי להתנדב יום אחד בשבוע לעבודה עם נשים פגועות נפש. זה לא טבעי לי, אין בי נטייה לפעילות סיעודית, אבל קיבלתי על עצמי, ואני עושה. יום אחד בשבוע אני תורמת לעם ישראל ובשאר הימים, נו טוב, בשאר הימים אני חיי את חיי. כלומר שופטת, ממדרת, מקטלגת וממיינת, מי נאה בעיני ומי לא. והרוב לא.

אצל הבעל שם טוב ואחריו אצל לוי יצחק בברדיטשב, גאה בי רצון עז ללמוד איך הם עשו את זה, איך הגאונים הענקים האלה הצליחו לאהוב ולחבק גם את הטיפשים והבורים. בכוונה אני משתמשת במילים בוטות, ולא מייפה במילים כמו תמימים ופשוטים, כי הגיע זמן האמת. התפילה שיצאה מלבי בבקשה לה' שיעזור לי להתייחס לאנשים סביבי באהבה, בלי התנשאות ושיפוט, לא כתובה בשום סידור. היא הייתה הכי מדויקת, הכי כנה והכי אישית שאפשר. זו המלחמה הפרטית שלי, אני רוצה לעשות אותה, וכשאני מבקשת סייעתא דשמיא אני מתכוונת לכך.

הדבר השלישי שעליו מדבר הבעש"ט הוא כנראה התיק הכבד מכולם. אהבתי לה' ואהבתו אליי. אין לי עניין להמשיך ולהסתפק בקלישאות של אמונה בבורא עולם, לא רוצה להסיט את מבטי מלב הדברים: מה מקומו של א-לוהים בחיי, מה באמת אני חווה ביחס לקיומו, אל מי אני פונה בתפילה. מבט אל תוכי רואה את האמת, מעולם לא התפללתי בתחושה שמישהו שומע. זה לא שבאופן עקרוני לא האמנתי בו, אלא שהאמנתי רק באופן עקרוני… קיומו אינו קשור לתחושה פנימית של מציאותו איתי, לידי, לצדי, בתוכי. הוא קיים, אבל לא לגמרי ברור לי כמה ולמה.

מאז ילדותי אני אומרת מדי יום את 'אדון עולם' ו'יגדל' ו'ברכת המזון' אבל מה באמת אני מרגישה בתוכי? הניסיון רב השנים שלי לדובב מילים ולהתכוון בכל הכוח כשהלב כבוי הוא משימה מתישה ומייגעת. גם כשמאוד רציתי להתכוון בתפילה, מצאתי את עצמי חושבת על משמעות המילים שאני אומרת, אבל לא מרגישה דבר. די קשה ומביש להודות, ואני צריכה לנשום עמוק כדי להעז ולהגיד זאת – תפילות הימים הנוראים היו הסיוט של חיי. כל כך ארוכות, ואין לאן לברוח. להתפלל זה להתעמת עם היחסים האינטימיים שלך עם א-להים, ושלי היו רופפים עד נעדרים. בנסיעה הזו שיצאתי אליה בלי להבין למה, זכיתי להבין את החסך, זכיתי להפנים שיש סיכוי לאהבה, וזכיתי לטעום את הטעם הטוב. איך אוכל מעתה לוותר על הכמיהה להרגיש כך שוב, ושוב ושוב.

 ————————————————————————————————

אש בוערת בה / אלישבע וסרמן

צעקות שייחלה לצעוק שנים על שנים נצעקו שם, על ההר בברסלב הרחוקה. בכי ונהי מייללים בראשה ואוזניה מצלצלות. לא תוכל להישקט עוד

דַּע שצָּרִיך לִנְסֹעַ לְהַצַּדִּיק לַחֲזר עַל אֲבֵדָתוֹ. כִּי קדֶם שיּוֹצֵא הָאָדָם לַאֲוִיר הָעוֹלָם מְלַמְּדִין וּמַרְאִין לוֹ כָּל מַה שּצָּרִיך לַעֲשוֹת וְלַעֲבד וּלְהַשּיג בְּזֶה הָעוֹלָם וְכֵיוָן שיָּצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם מִיָּד נִשכַּח מֵאִתּוֹ כְּמוֹ שאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, וְהַשּכְחָה הִיא בְּחִינַת אֲבֵדָה… וְצָרִיך לַחֲזר וּלְבַקֵּש אֲבֵדָתוֹ וְהָאֲבֵדָה שלּוֹ הִיא אֵצֶל הַצַּדִּיק כִּי הַצַּדִּיק חוֹזֵר עַל אֲבֵדָתוֹ עַד שמּוֹצְאָהּ וְאַחַר שמּוֹצְאָהּ חוֹזֵר וּמְבַקֵּש אַחַר אֲבֵדוֹת אֲחֵרִים עַד שמּוֹצֵא גַּם אֲבֵדָתָם, עַד שמּוֹצֵא הָאֲבֵדוֹת של כָּל הָעוֹלָם. עַל כֵּן צָרִיך לָבוֹא לְהֶחָכָם לְבַקֵּש וּלְהַכִּיר אֲבֵדָתוֹ, וְלָשוּב לְקַבְּלָהּ אֶצְלוֹ…

הקש ששבר היה הסיגריה.

כאילו לא חשבה על זה חודשיים, כאילו לא התהפכה לה עכשיו הבטן, כאילו לא ריחפו סביבה עשרות מלאכי חבלה; ניגשה בנונשלנטיות מעושה למוכר בפיצוציה באמצע רחוב יפו וירקה, איזו סיגריה הכי טובה?

לצעיר הצנום שמולה היו שיניים צהובות מניקוטין. מרלבורו לייט, ענה. שיהיה. היא אפילו לא הצליחה להגות את השם בלי שהרי"ש והלמ"ד יתלעלעו לה בפה. לפני שלקח ממנה את שני השקלים לסיגריה הבודדת, העיף מבט בבגדים הארוכים והרפויים, בצבעוניות התמימה שלה, הסתכל לה קצת בעיניים ואמר: אל תתחילי. נהדר, מלאך שרת עטוי גופיה וחמוש גורמטים, כאילו זה מה שחסר לה עכשיו. ידעה שמלאכי החבלה רבים מדי – בא לי, הבזיקה חיוך גדול ונסה ממנו במהירות לאורך הרחוב הראשי, תוחבת את הסיגריה לתיק הצד ומרגישה כאילו הפצצה הזו מתקתקת בקול רם מדי ומהסה את שאון הרחוב, האוטובוסים, האנשים, החנויות ההומות ואולי גם את זה שבראש שלה.

נחנקה עם הסיגריה במרפסת של הדירה, קיללה את המוכר על הטעם ושטפה את הפה שלוש פעמים, פעם אחת עם אורביטול. הסיגריה הבאה תהיה טעימה יותר.

סם התבונה

זקנה שקפצה עליה דיברה לאוזניה פחדים משינויים, פחדים לגעת עמוק מדי, פחדים לכאוב.

מה זה רגש? פלפלה הזִקנה לעצמה. תנודה שרירותית, בלתי צפויה ולרוב בלתי רצונית שמתרחשת בלב ובקיבה, ענתה עצמותה לַזִקנה. באה והולכת, כמו גלים. כמה חשיבות יש לו, לרגש? שום חשיבות. המרירות תלך כמו שהעצבות תבוא, כמו שהשמחה תברח וכמו שהנחת תישאר בלתי מושגת וחוזר חלילה, מחול שדים משוגעים סביב נקודת השפיות שאולי טמונה אי-שם בתוכה, אבל לא בטוח. לו היה אפשר לתלוש את הלב ממושב מלכותו בה ולשלוח אותו לשבוע בפרגוואי, הייתה ממשכנת את עצמה בשביל לממן אותו שם עד הסוף, לא משנה של מי משניהם. רק לא להרגיש יותר, רק לא לכאוב.

חשבונות רבים יש לו, לאדם, תחבולות להשכיח שעשאנוּ ישרים. סמים למיניהם, מכל הסוגים והגוונים. החזק מכולם – ההיגיון. סיממה את כוחות ההתפעלות שבה, פיתחה באמנותיות קהות חושים. חודשים ארוכים התהלכה כתובעת עלבונה של התבונה, בזה בליבה לקטנותם של אנשים, רבים, רבים מדי שזולגים לצדדים בגלל האיבר המרגיש הזה שפועם בחזם.

ערימות של זבל יש לה עכשיו על הלב. בלילות נרדמת עם שתי ידיים לפותות סביב מקום מושבו, כמו גוויה נוצרית, להירגע מהדהוד פעימותיו, להיזכר שהוא עוד קיים שם היכנשהו, שהיא חיה באיזושהי צורה. טבע לו הלב בביצת הדמעות המבאישה שבתוכה, תעלות הניקוז נסתמו לבלתי היפתח, והלב כדג שאת צעקותיו האילמות אי אפשר לשמוע, רק להרגיש בועות אוויר מבעבעות בה מדי פעם, סימנים של גסיסה.

חשבה שהסיגריה תטלטל בה משהו. איזו צעקה של הרס עצמי או איבוד גדול יותר. וכלום. השקט, השקט הזה מוציא אותה מכליה. לא מסוגלת לבטא יותר דבר מסגור לבה, רק לחוש באיבוד הבודד שלה, להיאכל ברצון שיוקד בה, שורף אותה מבפנים בדממה שצורחת הצילוני-נא. לא יכולה לו, לשקט העיקש הזה, שצווח חזק יותר מהשכל שהִשליטה על כל ישותה ופרצופיה.

בקשה על הציון

אז בא לה רבנו. בהיסח הדעת, כמו גאולה. התגנב לחייה בביישנות כמעט לא אופיינית. מודעה קטנה של שתים-עשרה מילים בעלון של שבת שמעולם לא פתחה לפני כן. שבועיים וחצי והיא על המטוס בדרך אליו. מזל שהאוזניים נאטמו לה בהמראה, אחרת היתה שומעת את עצמה ממלמלת בקול את כל מה שייחלה לו מאז. מהר להשתחרר כבר מהמצרים האלה, הכובלים וחונקים כל כך, שהורגים אותה לאט אבל בטוח בתוכה. מהר להשליך את הצרורות, יקרה, מהר לנוס את הגאולה.

נחתה לאפלת לילה קרה, לזרות מנוכרת, חוץ לארצהּ. מרבדי שלג כיסו את שדה הראייה לאורך ולרוחב. ירח דק ציחק לה בקרירות. זרה מוזרה, לא שייכת.

אדמה מתה היא, אדמת אוקראינה. קול דמי אחיה צועקים אליה מן האדמה, טבוחים. אדמה רוויית דם היא, אדמת אוקראינה, והיא צועדת עליה במבוכה, מתביישת לעורר זעמם של המתים עליה, למה באת?

הגיעה לבית העלמין היהודי בברדיצ'ב ומצאה עצמה מוקפת מצבות עתיקות שקועות בשלג. צורות שונות ומשונות היו למצבות, וביניהן, כך הבחינה, מצבות בצורת מגפיים. משוגעים כולם, משוגעים, צחקה בלבה, אפילו יותר ממנה. נבהלה לפתע מאימת המתים ונפנתה במהירות לציון. רעד שלא-מצינה אחז אותה והיא נשתטחה על המצבה מלוא קומתה. ר' לוי יצחק בן שרה-סאשה, למד עליי זכות, למד עליי זכות, מלמלה לתוך האבן השחורה. אינני יודעת אם יש לי ולו אחת. עד לכאן, עד לטומאת ארץ העמים הזו, הייתי צריכה לנדוד בשביל לשוב לעצמי? ראני בבושתי.

השכם בבוקר הגיעה למז'יבוז'. כאילו קפא שם הזמן כמו האגם שבשיפולי הכפר, נראו הבתים והאנשים כמו מלפני שתי מאות. באוויר עמד ריח זיעתם של חסידים משולהבים, אד שעלה מן האדמה. בעיני רוחה סערו ריקודים ובאוזניה שאגו קולות נצרדים, האדמה עקצצה בכפותיה והיא מצאה את עצמה מתהלכת בדילוגים. הגיעה לציון של הסבא המוקף בתלמידיו וקרוביו, מתיקות עטפה אותה כרחם והיא צללה בעיניים עצומות לאין-דעת. שמעה קול עולה מתוכה, הלב מדבר בשפת הדמעות, הלב מדבר בשפת הדמעות. סבא בעל שם טוב, למדני לשונות קדומות, למדני שפה לא מדוברת. ראני בעוניי, ראני בביזיוני. כיצד סודקים סכרי אבן ישנים, חמורי סבר? לווני נא, סבא קדוש, ברכני בדרכי.

בעוברה מעל נהר הבּוּג נזכרה בצעקתו של רבי נתן על שפתו, בברסלב בוערת אש. עיניה נדלקו. העפילה בצלע ההר המושלג, פתיתי שלג נמסים על לחייה מכוח בערתה. החלה לרוץ. ראתה את הציון מרחוק וחשה כיצד קהותה ניתקת ממנה באחת. רבי נתן, רבי נתן, שאגה. בברסלב בוערת אש. הבער, הבער את לבי לפני ש…

צעקות שייחלה לצעוק שנים על שנים נצעקו שם, על ההר בברסלב הרחוקה. בכי ונהי מייללים בראשה ואוזניה מצלצלות. לא תוכל להישקט עוד. מקומיים יצאו להתבונן בהפוכה הזאת, שפניה בוערות והיא צועקת לאוויר ונראה שאיזה בורג השתחרר לה קצת, סוף כל סוף. התהלכה כסהרורית סביב הציון, אבודה בשלג, נפשה כארץ הכואבת תחת כפות רגליה, עייפה כל כך.

קולות מן הפנים

הגיעה לעיר הגעגועים ושמעה קול הומה אליה מהציון ברחמים: מכירים אנו מכבר, אך מזמן לא נפגשנו. נכנסה לחצר הציון והרגישה איך כל המגננות שלה קורסות, איך הכול בעצם פשוט, פשוט וישר. מה יש לך לדאוג, שאל אותה, מאחר שאני הולך לפנייך אין לך להתיירא כלל.

כאב נפער בה, בולען של געגוע, מטלטל את כל כולה. גולה, נשמתה גולה, מייללת בתוכה. נזכרה בניגון שהכירה: כשהנשמה יורדת לתוך הגוף היא צועקת, ויי, ויי, ויי. למה כל זה כדאי? לילה ויום ולילה ויום ועוד לילה ישבה צמודה לציון ודיברה את עצמה לאבדון, לדעת. נפשה יצאה בדברה.

בסבלנות של מאתיים שנה בקבר באומן, לימד אותה רבנו להיאנח, אוי ואבוי, הוי והבוי. העולם מלא מאורות וסודות נפלאים ונוראים אך יש יד קטנה שעומדת בפני העיניים ומעכבת מלראות אורות גדולים. ידו של מי מעכבת? הקשתה. ידו של ההיגיון הקר, ענה לה, שיוצק לתוכך מרירות.

מלחמות יש בה, שברים, פירוד. לשלום צריך שותפים, צריך שותפוּת, צריך התכללות, צריך התבוננות, צריך עזות, צריך אמונה, צריך להתחייב בנפשנו, צריך עין טובה, צריך תפילה. צריך גאולה.

יש לה סבלנות, לגאולה. כצפריר שבוקע אורו קמעה קמעה היא הולכת ומזריחה בתוכה, מטפסת ועולה. הנחשונית הייתה קרן אור דקה, חדה ואמיצה, ישר למיץ של המרירות. מצמצה לאיטה, דומעת, לא מבינה עדיין. למה כל זה כדאי?

עונה לה הנחל נובע נחמה. ירידה זו צורך עלייה. ירידת הנשמה צורך עלייתה. ועיקר הכוונה שברא כל העולם בשביל ישראל היה, כדי שישראל יעשו רצונו, ושיחזרו ויידבקו בשורשן, דהיינו שיחזרו ויוכללו בו יתברך, שהוא מחויב המציאות, ובשביל זה נברא הכול. הכול. הכול בשביל שיחזרו, הכול בשביל שיוכללו. דרך אחרת אַין. אפשרית המציאות אני, לעסה לאיטה, ואולי כל זה איכשהו כדאי.

הקולות האלו מדברים אותה, את שלא ידעה להגיד במילים כל השנים. ציורים שהתרוצצו בתוכה חסרי מנוח מצאו להם גאולה בלבוש מילים עתיקות. חיבורים של פְּנים וחוץ, פָּנים ואחור, נעשו בה, זמררו בצהלה קולנית את איחודם. אחור וקדם נצררו בה, מחולות של שלום ריקדו בה, כאב שמח ושמחה כואבת שימשו בה בערבוביה, והיא מסוחררת, אינה יודעת את עצמה יותר, רק את הלב שפועם ביתר שאת, ואיך תוכל לשאת אותו, את משולח הרסן הזה, איתה כל הדרך הביתה? נרעדו אמות הסיפים ונתמוטטו בקול רעש גדול. כעת דממה שלווה עוטפת את לבה והיא שלום. זרעים קדושים נטמנו בחלקה והיא מתענגת על הידיעה. יודעת, נדמה שסוף סוף יודעת. לא את עצמה היא יודעת אלא את עצם העניין כולו. אש, אש שהובערה בה, נבערת מדעת. לבוש של חסד שהולבש לכתפיה, עטוית בושה. חנינה שהוענקה לה ברחמים, חסרת חן. דמעה גדולה שמדנדנת בזוֹג לבהּ: בְּכי, בְּכי, בְּכי.

שבה לארץ אפופה, כאילו דעתה אבדה לה, כאילו יותר ממה שגופה כאן, ראשה ולבה שם, בעיר הגעגועים. כשפרקה את המוּצִ'ילה פרצה מפיה יפחה בלתי נשלטת. נכבלה באסורי תודה לסובב, הופך, מבלבל כל עלמין. בִּכיהּ תופס קרן של שמש ישראלית שצוחקת לה נחמה. את כל האבדות אוסף הצדיק ומשיבן לבעליהן.

המחברת לומדת ספרות ומחשבת ישראל במכללת בית וגן בירושלים

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ו באב תשע"א, 26.8.2011

תיקו, קינות, תיקון / אוריאל ליכטנשטיין

 

החורבן השית עלינו מציאות של ספקות וקושיות הזוקקות את פתרונן. הדרך לשם, לפי ר' נחמן, גלומה ביכולת להתאבל ולהנכיח את החיסרון עם מטרה ברורה לתיקון העתיד

המשך הרשומה

תפילה לאני / אריאל פיקאר

 

הספרות והשירה העברית, כמו המציאות, מלמדות על צורך עמוק בתפילה ועל קיומה גם בעידן שבו הכריז האדם המודרני על ריבונותו. משמעות התפילה בעולם שסר קסמו

המשך הרשומה

להכניס לבית המדרש את הכלות / יהונתן רוט

 

חלום מופלא של ר' נחמן שבו הוא רואה כלות נכנסות לתוך הישיבה כגילוי כבוד תורה מעורר את הצורך בגאולת עולם הישיבות הבוגר באמצעות כניסת נשים, כלומדות שוות, לתוכו

המשך הרשומה

בחירה בהתגלות / משה מאיר

 

התפיסה המצויה של 'תורה מן השמים' מבקשת ודאות במקום שזו אינה אפשרית, אולי אף אינה רצויה. יסוד ההתגלות כרוך במהותו באי ודאות, אצל הנביא ואצל החכם כאחד. מסה לחג מתן תורה

המשך הרשומה

התיאטראות היום הם מושב לצים / פנינה גפן

 

יוסי יזרעאלי, ה'ירמיהו' של התיאטרון הישראלי, מעריץ את ר' נחמן, מתחנן בזעף שהדתיים יקימו כבר מאחז בתל-אביב, חושש שהריקבון התרבותי יביא לקריסה ביטחונית ומוציא כעת ספר שירה נוסף

המשך הרשומה

הקבצן הופך לבן מלך זקוף / סיון ואבישר הר-שפי

 

בעוד בחסידות ברסלב האדם נדרש לבקש לו ביזיונות וחסרונות, הרי שבחסידות רוז'ין  דווקא שלמות הגוף, היופי והעושר מביאים אל הגילוי הגבוה. חגי אייר ממשיכים דרך מלכות זו

המשך הרשומה

בתגובה ל"אפילו לא בצחוק" מאת הרב יוחנן פריד, גיליון פרשת תזריע

 

חצה את הגבול / שאול עמיר

לא מאמרו של אור יחזקאל הירש על עבודת המקדש חצה את הגבול המותר, כי אם הרב יוחנן פריד בתגובתו הנזעמת.

זה זמן רב שמוסף "שבת" מהווה מעין בית מדרש בהתכתבות בין קוראיו, כותביו ועורכיו, ונמצאת התורה משתבחת ופרה ורבה בעזרת הדיונים המחכימים. גם כאשר עוסק המוסף במחלוקות, ובמחלוקות חריפות וקשות, הדברים נעשים לשם שמים וכדרך הדיונים בבתי מדרשותיהם של ישראל.

את גבול הדיון התורני הראוי חצה הרב פריד בתגובתו, כאשר כיוון את כל כולה להטחת ביקורת מלאת זעם, ללא כל התייחסות משמעותית לגופם של דברים ותוך התמקדות אישית בכותב המאמר. לא מצאתי טענה שלמה אחת, רצינית וראויה, להתכבד בה בדבריו החריפים, ולא מקור תורני או טעם הגותי להתנגדותו המרה לדבריו של אור יחזקאל הירש. כנגד זאת, תגובתו הקצרה הייתה מלאה בביטויים פוגעניים, ולא נחה דעתו עד שרמז והשווה את הכותב לבן הרשע מתוך ההגדה.

תופעה מטרידה היא שכאשר מתגייסים אנשי דת להגן על כבודה של התורה או על כבודו של א-לוהים, תחושת השליחות האבירית מתירה את חרצובות לשונם, ומתוך תחושה של "מלחמת ה'" כושלים הם בנורמות ההתנהגות הבסיסיות ביותר – הן מבחינה תורנית והן מבחינה אנושית כללית. כאמור, תגובה זו היא החוצה את הגבול המותר והנהוג – גם במגרש התורני וגם במגרש העיתונאי שבו היא פורסמה. איני זוכר השמצות פוגעניות שכאלו כנגד כותבי המאמרים המבקשים להעמיק בתורה, בהגות, בספרות ובאמנות.

אסיים בלשונו של הרב פריד עצמו: "אנא מכם, עורכי 'שבת' היקרים, דעו בדחילו ורחימו לשים גבול, כדי שנזכה להמשיך ולהגות בדברי תורתנו הקדושה בחכמה, בתבונה ובטהרת הלב".

———————————————————————————————————————-

כבר כתב ר' נחמן / אור יחזקאל הירש

אינני יכול להגיד שהופתעתי מתגובתו הנזעמת של הרב פריד למאמרי. אכן, הדברים קשים לעיכול וחריפים, וגם באתר האינטרנט של המוסף נתקלתי בתגובות חריפות. בדיוק בגלל עניין זה נמלכתי, טרם פרסום המאמר, עם מוריי ורבותיי לאורך השנים. הרב מנחם חי שלום פרומן הי"ו עודד אותי לפרסם את המאמר. הרב יאיר דרייפוס הי"ו אמר שאם העורכים מסכימים לפרסמו הרי שאינו רואה בכך בעיה, הרב שרלו הי"ו אמר שאינו מזדהה עם הנאמר אך הוסיף שעליי להיות נאמן לאמת שלי והרב אבישי שרייבר הי"ו טען שאף על פי שאינו מזדהה עם הדברים, הם כתובים בצורה עדינה וראויה ולא נראה "שהם עלולים ליצור נזק לאחרים". אילולא הסכמותיהם לא הייתי מעז לתת לדברים פומבי.

צדק הרב פריד בכך שחידוש מסדר גדול זה צריך להיות מלווה באסמכתאות רציניות. אכן אני נתלה באילנות גבוהים ביותר. במאמר המקורי ששלחתי ל'מקור ראשון' הובא קטע שלם של סימוכין ומקורות מהזוהר ומר' נחמן לביסוס טענתי, והוא נשמט משיקולי עריכה. על כן, מן הראוי להביאו כאן:

העובדה שהעבודה בבית המקדש היא במובן מה פארודית מהווה אולי גם מקור לתפיסתו של ר' נחמן ב"מעשה ממלך ענו", שם אף הוא טוען כי עבודת הכהן הגדול בבית המקדש הייתה קומדיה. על תפיסה זו ניתן לקרוא בהרחבה בפרק האחרון בספרו המופתי של צבי מרק, "מיסטיקה ושגעון ביצירת ר' נחמן מברסלב", שאליו התוודעתי לאחר שעלה בי רעיון המאמר. מרק מביא שם מן השיחות שדיבר רבי נחמן לאחר מעשה זה – "ציון היא בחינת הציונים של כל המדינות… חזה ציון קרית מועדנו – ראשי תיבות מצחק, ששם היו נתוועדים כל הציונים, ומי שהיה צריך לידע אם לעשות הדבר או המשא ומתן, היה יודע שם, יהי רצון שייבנה במהרה בימינו אמן" (סיפורי המעשיות, הקדמה ראשונה, עמ' ו).

ולמען הסר ספק, ר' נחמן מטשערין ב"רמזי מעשיות" אומר במפורש שקטע זה ו"מעשה ממלך ענו" כולו מדבר על בית המקדש, ומי שמתואר בסיפור כ"אחד שעושה כל הליצנות והקאטאוויש (הלצה, מהתלה, שחוק) של המדינה" – הרי זה הכהן הגדול. מרק מביא שם גם את הקטע הבא מהזוהר, המדמה את עבודת בית המקדש לליצנות ואת עובדי המקדש לבדחנים (בתרגום "הזוהר בלשון הקודש"): "כהניך ילבשו צדק וחסידיך ירננו… שמי שמזמן המלך ישנה מעשיו כדי לתת שמחה למלך, אם דרך המלך שמשמחים אותו בדחנים הדיוטות, יסדר לפניו בדחנים שרים ודוכסים, ואם לא אין הוא בדיחות המלך… וחסידיך ירננו – לוויך ירננו היה צריך לו, שהרי לווים הם מבדחי המלך, ועכשיו דוד, שהזמין אותו למנוחה, עושה כהנים וחסידים שיהיו הם מבדחי המלך" ("מיסטיקה ושגעון ביצירת ר' נחמן מברסלב", עמ' 372).

כמו כן מצטט שם מרק את רבי נחמן במקום נוסף (שיחות הר"ן, נא, עמ' לד-לה) לגבי דרכי עבודת ה': "…ובאמת לפי גדולתו יתברך כל אלו העבודות אינם כלום רק הכל הוא בדרך 'כאילו' כי הכל הוא כמו שחוק בעלמא כנגד גדולתו יתברך…". וכן בליקוטי מוהר"ן (קמא, רמה): "…כגון למשל כשעושין שחוק וקומדיע… עומד לץ אחד ועושה כמעשה קוף, וכל הדברים שעושה הבעל קומדיע הוא עושה אחריו בליצנות, וגם זה אינו הדבר בעצמו, ועיקר הוא השחוק בעצמו שעושין שם, וכמו כן תבין הנמשל מעצמו… והצדיק הגדול מאוד, אף כשזוכה להשיג השגות גדולות של הקדושה באמת, אף על פי כן אינם נחשבים בעיניו לכלום, לגודל עצם הכרתו את גדולת הבורא יתברך…".

בכל אופן, הארה זו שהאיר בי הקב"ה היא אכן רק תחילתו של בירור ארוך ומעמיק במהותו של בית המקדש, המורא שמתלווה אליו והקשר בינו לבין הצחוק. על כן, אשמח להמשך הדיון, אם במה שהחל באתר האינטרנט של המוסף בתגובות על מאמרי, או ישירות איתי בכתובת: ohryhi@gmail.com. בהמשך לדברי הרב פריד, מוזמן כל הרוצה להקהות את שיניי…

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'א בניסן תשע"א, 15.4.2011

 

על הנהגה, אותנטיות ורמייה עצמית / אביחי צור

 

'מפורסם של שקר' לפי ר' נחמן הוא מי שעצמיותו תלויה באהדת שומעיו, מי שמנכס את מגוון האמיתות לעצמו ומציג אותן מתוך עמדתו שלו בלבד לשם מניעת ביקורת וריב. רק דבקות אותנטית באמת האחת היא שמזכה את האדם בחידוש אמיתי    

המשך הרשומה

לא משלי הייתה זאת הבכייה / אבישר הר שפי

 

הרבי היה קורא בלילה לשמש ושואל אותו אם הכיר את הכלייזמר שהיה מנגן על החתונות בעיניים מכוסות. קריאה בסיפורי חסידים ייחודיים בראי הפסיכולוגיה של לאקאן

המשך הרשומה

לעבוד ב'כאילו' / אלישע נדב

 

שום דבר איננו הדבר עצמו – המצוות, הלימוד והתפילות הן רק 'כאילו'. הכיסופים וההשתוקקויות הם העיקר, מהיותם 'רצון נקי' לקב"ה

המשך הרשומה

חמניות רודפות אחרי בצלאל / אדמיאל קוסמן

 

גדעון עפרת, כבתוך שלו: תנ"ך ברשות היחיד; ידיעות אחרונות וספרי חמד, תל אביב 2006

המשך הרשומה