ארכיון הבלוג

אדום, שחור, לבן / שלום רוזנברג (לפרשת נח)

 

התביעה בברית עם נח, לשפוך את דמם של שופכי דמים, מתקשה להתממש משיקולים של הומניות וגם של אסתטיקה. הרהורים על דגלים שחורים ולבנים ועל הדם המחניף את הארץ

המשך הרשומה

לא אשם, אחראי / ינאי ד' לוין (לפרשת שופטים)

 

פרשת עגלה ערופה איננה באה לתלות אשמה באיש אלא להטיל את האחריות על מי שהרצח נעשה בתחומו. מצווה שהיא מבוא לתפיסה החברתית של התורה

המשך הרשומה

זעקי על מוות / דב ברקוביץ'

 

הרצח של הצדיק הפרוש הרב אלעזר אבו חצירא זעזע עד תהום – את הקרובים אליו וגם את אלו שלא זכו להתייעץ איתו ולהסתופף במחיצתו. המחשבה שאדם שהקדיש את עצמו במשך כל חייו לקדושה וטהרה נרצח בדם קר כשהוא יושב בחדרו על ידי אדם שנכנס לביתו מתוך נתינת אמון מוחלט כפי שעשה זאת לכל מי שביקש את עצתו – לא נותנת מנוחה. רְאֵה ה' וְהַבִּיטָה לְמִי עוֹלַלְתָּ כֹּה. אִם תֹּאכַלְנָה נָשִׁים פִּרְיָם עֹלְלֵי טִפֻּחִים; אִם יֵהָרֵג בְּמִקְדַּשׁ אֲדֹנָי כֹּהֵן וְנָבִיא (איכה ב, כ).

אך למרות העניין המיוחד – והבלתי נתפס – ברצח אדם שדימו אותו למלאך ה' צבאות, יש משהו מוכר, מוכר מדי, בתמונה של אדם המבקש ייעוץ או טיפול ומנצל את האינטימיות היחסית שבסיטואציה לפגוע במייעץ ובמטפל. רופאים, עובדים סוציאלים, פסיכולוגים ואחרים חשופים לאלימות כאשר המטופל אינו מרוצה מהטיפול, העצה או ההתייחסות שהוא זוכה להם.

חלק מהתדהמה שחשנו בעקבות הרצח הנורא של הרב אלעזר זצ"ל נובע מטעות בראיית המציאות – חשבנו שנגע הצרעת לא פושה בגוף. חשבנו שרופאים, עובדים סוציאלים ואחרים – מילא. אבל רבנים? נכד של הבאבא סאלי? מקובל ופרוש? זה עניין אחר.

והנה, זה ממש אותו העניין. קם אדם מן השורה, אבא לילדים, ונועץ סכין בלבו של צדיק בגלל שלא היה מרוצה מהייעוץ שקיבל. גם אם ייווכח בבדיקה פסיכיאטרית שאשר דהן איננו שפוי ואינו יכול לעמוד לדין – גם אז המעשה הנורא חושף את עומק הנגע בחברה שבה רצח נעשה פתרון לתסכולים אישיים, למריבות ולסכסוכים.

דווקא מעשה קיצוני של אדם בלתי שפוי, ולא ברור עדיין אם מדובר כאן במקרה שכזה, מהווה מעין שבשבת ברוח הנושבת בסביבה שבה הוא חי, ומשקף משהו מנפשותיהם של רבים השומרים על גבולות יצריהם.

*

המוות הולך בקרבנו ואנו אדישים לו. למדנו לקבל אותו כמציאות שאין לשנותה – אולי מתוך כאב, אולי מתוך ייאוש, אולי מתוך הדחקה והתגוננות הנפש. אין רצח ללא זוועה – גם כאשר נרצח מי שאיננו ברום מעלה, גם אם הנרצח הוא פושע בכנופיית סמים. הקלות הבלתי נסבלת שבה נרצחים בני אדם בתוכנו היא הקרקע שממנה צמח רצח זה – גם אם הוא נעשה ברגע של חוסר שפיות.

על מה לא הזדעקנו? על אם וסב שהיו מעורבים בהכנסת ילדה תמימה למזוודה שנזרקה לירקון, על נשים הנרצחות על ידי בעליהן הכועסים והמתוסכלים, על סכסוכי שכנים ונהגים המסתיימים במוות, על שוטרים הנחשדים ברצח, ועל מלחמות של כנופיות שצמחו מתוך בתינו. ומלאך המוות מסתובב באופן חופשי בכבישים של המדינה שהקמנו להיות "אור לגויים".

בפרשה שקראנו בבתי הכנסת יום לאחר הלוויה של הרב אלעזר זצ"ל נאמר:

וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ
כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ
וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹפְכוֹ

וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶר אַתֶּם ישְבִים בָּהּ
אֲשֶׁר אֲנִי שֹכֵן בְּתוֹכָהּ
כִּי אֲנִי ה' שֹכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְרָאֵל (במדבר לה, לג – לד).

אין השראת שכינה בארץ שבה נשפך דם נקי.

כאשר נמצא אדם שנרצח בשדה, מבלי שנודעה זהותו של הרוצח, על המנהיגות הרוחנית הקרובה לאירוע לקבל על עצמה את האחריות למעשה. זוהי מצוות 'עגלה ערופה'. וכי זקני העיר הקרובה הם שרצחו ושדדו?! הגמרא מסבירה שציבור שאינו שומר על עוברי אורח כיאות מבטא בכך את כישלונם של אלו האחראים לעיצוב הנורמות הנהוגות בו.

עוד לפני שהרופאים צעדו לשם רווחת הציבור ולפני שרבבות מילאו את רחובה של עיר, מנהיגות רוחנית הייתה חייבת לא לתת לנו מנוחה כתגובה לכל תופעה של אלימות חריגה. נדמה שהאדישות של כולנו, הקבלה מתוך הדחקה, מהוות את התשתית לרצח של הרב.   

בתשעה באב החל השבוע יש לבכות על הירצחו של צדיק בקודש הקודשים של חדרו שבו הוא הביא מזור פיזי ונפשי לרבים. אך יש לזעוק במר נפש על הנגע שפשה בגופנו. בחברה האמורה לדקדק בקדושת החיים, האלימות הפכה לחלק מדרך החיים.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ה' באב תשע"א, 5.8.2011