ההלכה אינה תרבות

טעות היא לחשוב שמהלך התחייה הישראלי-יהודי שמתרחש מול עינינו יעשה חצי דרך ויסתפק בדיאלוג תרבותי לא מחייב עם המסורת היהודית. הדרך לשינוי הדרוש נעוצה בהתעצמות החשיבה התורנית והאמונית ולא ביצירת תרבות קהילתית דלת אמונה

זו כבר תופעה ידועה. תנועת המכינות ובתי המדרש החילוניים כמו גם תופעת שיעורי הקבלה והיהדות הולכות וכובשות מעגלים ההולכים ומתרחבים. אין מדובר בתנועות תשובה למטרת 'קירוב'. פניהן אינן ל'התחזקות' דתית אלא להתחדשות תרבותית ישראלית-יהודית. התופעה מבורכת ומבטיחה לכאורה גם מנקודת מבט דתית, שהרי כבר לימדונו חכמים: "'ואותי עזבו ואת תורתי לא שמרו' (ירמיהו טז) – הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו! מתוך שהיו מתעסקין בה, המאור שבה היה מחזירן למוטב" (פתיחתא לאיכה). זאת ועוד, מעבר לערך לימוד המורשת היהודית כשלעצמו יש לראות בתופעה זו תחנה ראשונה במסלול שיח יהודי חדש החותר לגלות פנים חדשות ורעננות לדורנו. בשיח זה טמונות אנרגיות רוחניות שעשויות להבקיע את הקליפה המסורתית המוכרת לטובת חידוש משמעות דתית וחווייתית, ובעיקר – זהו שיח ביקורתי המעודד עיון יסודי, כן ואמיתי במקורות ההלכה והמחשבה היהודיים וסולל דרך מעמיקה להתחדשות של אמונה, תורה וקרבת א-להים שעשויות לצמוח בעקבותיו. 

עם זאת, נשמעים בשנים האחרונות גם קולות המבקשים למנף את ההתחדשות הלימודית בעשייה הלכתית נלווית, כזו החותרת ליצירה הלכתית חלופית שתתבצע בהשראת המורשת היהודית אך לצד שאיבת ערכים ורעיונות 'מעשירים' ממעגלי תרבות נוספים. כך למשל קראנו במאמרו של אריאל פיקאר שהופיע בגיליון החג האחרון. פיקאר מבקש להציע תזה חלופית של הלכה מודרנית כפיתוח של 'ארון הספרים היהודי', הלכה שתעצב את אורח חיי הקהילה היהודית המתחדשת מתוך מזיגה כפולה, הן ממקורות היהדות והן מהתרבות המודרנית. המהלך נתפס כחיוני לאור מודעותו לצורך הקיים לעצב תרבות של עשייה ופעילות עם משמעות קיומית לא פחות מאשר הנחלת השכלה ואידיאולוגיה.

אין זו הלכה

דא עקא, תחת כותרת המשנה 'הלכה גם ללא אמונה' הגדיל פיקאר בקריאתו לייסד הלכה קהילתית פלורליסטית, דיאלוגית ורבת קולות, כשהוא מסכם: "בהצעה זו נתפרדה החבילה הקושרת הלכה עם אמונה דתית […] ומי שמבקש לשמר את העבר לא ימצא בה את מקומו. זוהי גישה שהעבר הוא מקור ההשראה שלה אך מוקדה הוא ההווה…". הוא מוצא דרך מקורית להתמודד עם האתגר הדתי, בהמרת הדת לתרבות קהילתית הנשארת מחוץ לריבונות החוק. חרף העובדה שהמאמר לוקה במצג מטעה של ההלכה המקובלת כגוף קפוא הנעדר פוטנציאל של ממש לשינוי, הוא מאתגר את החשיבה על מהות ההלכה ודרכי חידושה.

יש לשים לב כי המינוח 'הלכה' אצל פיקאר הוא שיתוף השם עם המינוח המקובל ובעצם מתאר סוג של פרקטיקה תרבותית נזילה. ההלכה המסורתית מעולם לא עבדה על בסיס השראה, ודאי לא על השראה גמישה, אלא על ניתוח עמוק של תקדימי המקורות ההלכתיים וערכי המסורת לאור שיקולי הדעת הכנים של בעלי ההלכה שמנקודת מבטם התמימה ביטאו את רוחה הפנימית של היהדות ואת עקרונותיה. יתר על כן, לעולם עמדה האמונה בהתגלות ובאמת הערכית של התורה בתשתית העמדה ההלכתית והזינה אותה בעקרונותיה הדתיים והמוסריים לאור הבנת החכמים. אשר על כן, העיסוק בהלכה וקיומה הם הרבה מעבר לתרבות פרשנית של המסורת נוסח פיקאר והם מבטאים את הרצון האנושי להידבק בא-ל ולהיות מודרך על ברכי חכמתו העליונה.

אמנם, כאמור, לצד הנחות יסוד פשוטות אלו נכון לומר כי ההלכה מתפרשת ומתעצבת באופן דינמי ומשתנה לאורך ההיסטוריה – עיצוב הנגזר משינויי התודעה הדתית והמוסרית של פרשני ההלכה ומנתוני התקופה המשתנים. ההכרה בסמכותם של חכמים לדרוש את התורה בהתאם לתובנותיהם ולתקן הלכה לאור צורכי הדור, כמו גם האמונה (לפי חלק מהדעות) ב'התגלות המתמדת' של הא-ל המצדיקה התפתחות מסוימת בהלכה, יוצרות 'שיווי משקל' ערכי ודתי דינמי בין מצוות התורה, המסורות וערכי הנצח הגלומים בהן כמקורות הסמכות לבין הפעילות הנדרשת להתאמתם למציאות ולערכי הזמן המתחדשים לאור תבונתם של חכמי ההלכה שנקראים לשותפות בעיצובה. אך צמצומה של ההלכה לכלל מורשת תרבותית המדוללת מאמונותיה וערכיה הפנימיים היא בראש ובראשונה החמצה תפיסתית שיש לקום כנגדה. היצירה ההלכתית פרחה לאורך שנות הגלות הארוכות לא רק משום שסיפקה תרבות ומשמעות אלא בעיקר בשל העובדה שביטאה את הברית העמוקה בין עם ישראל לקב"ה ואת נוכחותו הגואלת בהיסטוריה של העם היהודי. דיבור על שבת סוציאלית תוך הצנעת קדושת היום כאות ברית כמוהו כדיבור על מוסר הנביאים תוך התעלמות ממאבקם בעבודה הזרה; כמוהו כדיבור על אליהו הנביא של 'הרצחת וגם ירשת' תוך הסתרת מלחמתו החריפה בנביאי הבעל.

תחזית שגויה

אולם מעבר להצנעת ערכי האמונה והדבקות הדתית מהתופעה ההלכתית וצמצום האחרונה לפרקטיקה תרבותית מוגבלת, לוקה הגישה המוצעת לעניות דעתי בניתוח קצר רואי של התחייה היהודית המתפשטת במחוזותינו. יש להכיר בעובדה כי הצורך האנושי בזהות ובמשמעות נובע ממותר האדם כצלם א-לוהים, וכשמדובר על הספֵרה הציבורית מהווה מילוי צורך זה גם גורם מארגן ומדרבן של החיים הקיבוציים והעשרתם בתכלית ערכית מלהיבה. הדת והתרבות הם בתוך כך רשתות עשירות של משמעויות דתיות ואידיאלים חברתיים מרוממים הנטענים בנורמות ובמנהגים, בטקסים דתיים וביצירות אנושיות.

החברה הישראלית המתחברת מחדש למורשתה התרבותית ולשורשי חייה האמוניים יוצאת מעשורים של פוסט טראומה ציוני שהחל בשבר שלאחר מלחמת יום הכיפורים. אז נולדו התנועות הכמו משיחיות, החילונית ליברלית והדתית לאומית. העידן הפוסט טראומתי הולך ומתפוגג בשנים האחרונות ואת מקומו תופס הרנסנס היהודי של העשור האחרון עם צמיחתם המדהימה של לימודי היהדות המתפשטים בזירות הציבוריות השונות. עובדה זו בולטת במיוחד על רקע גסיסתה של התרבות הישראלית הכללית הנאנקת בעליבותה. מי שחושב שמהלך התחייה הישראלי-יהודי שמתרחש מול עינינו יעשה חצי דרך ויסתפק בדיאלוג תרבותי עם המסורת היהודית כשבאמתחתו סל קניות ליברלי וכלי עבודה מודרניים פשוט עוצם את עיניו. אמנם צודק פיקאר – וכמוהו יואב שורק שקרא במאמרו באותו גיליון ל'ביטול החברה הדתית' – בטענתו כי קיימת בעיה של הזדהות עם צורת הדתיות הקיימת, אולם הדרך לשינוי נעוצה בהתעצמות החשיבה התורנית והאמונית ובהרחבת האופקים הדתיים והתרבותיים ולא בצמצומם בדרך של יצירת תרבות קהילתית לוקאלית ודלת אמונה. בהיסטוריה הקרובה של אמריקה נוסה פיילוט דומה של הזרם הרקונסטורוקציוניסטי מיסודו של קפלן ונחל כישלון. השינויים, חשובים ככל שיהיו, יתגלו כבעלי ערך וקיום רק אם ישרתו אמונה פשוטה בקב"ה ומחויבות תמימה למסגרת ההלכתית, לפני כל עיצוב ריטואלי כזה או אחר.

שיח הגמוני מובהק

השאלות החדשות שנפרשות בקשת רחבה של תחומים תובעות מענה ושינויים מתבקשים. ברם, האתגר נמצא באפשרויות הגלומות במסגרת המסורת פנימה לפני שרצים החוצה לשדות זרים ומניחים את המקורות המקובלים בקרן זווית. העניין הוא עקרוני! אין מדובר כאן רק ביחסי ציבור למסורת אלא באמונה יסודית כי התורה מכילה את התשתית לתרבות האנושית ובה טמונים גם הכלים הנדרשים להתחדשותה במרוצת ההיסטוריה, שאם לא כן מאבדת ההלכה את כוחה הפנימי ואת תוקפה הנצחי, ועצם קיומה מתערער. אין בדברים הללו כדי לשלול קטגורית השראה חיצונית, שהרי למדנו כי 'חכמה בגויים תאמין' ו'קבל האמת ממי שאמרה'. ואולם, אין זה דיאלוג בין שווים. זהו שיח הגמוני מובהק שגאה ביהדותו ובאמונתו ועם זאת פתוח לבחון אותן לאור אתגרי התרבות החיצונית בשל האמונה העזה באפשרות להתחדשות דתית שתתחולל בגבולות ערכי הנצח הטמונים במורשת הדורות.

———————————————————————————————–

קווים להתחדשות הפנימית

בשורות הבאות אבקש לשרטט בקווים כלליים את עקרונות ההתחדשות הפנימית הרצויה: 

כמערכת דתית בעלת אופי משפטי נדרשת ההלכה לכאורה לסמכותה המקצועית והציבורית של האליטה ההלכתית לשם קידום שינויים. ואולם, כמערכת דתית תרבותית מוזנת ההלכה מתלמוד התורה של בית המדרש, שממנו בא כוחה היוצר. בית מדרש זה פתוח לרווחה לכל מי שחשקה נפשו בתורה. אף שגם בו קיימת היררכיה למדנית טבעית, נוכל למצוא במסגרתו תסיסה אינטלקטואלית ורוחנית, וכן אפשרות ליצור, להציע, לשכנע ולהשפיע, תחת הביקורת הפנימית המפרה של הקהילה ההלכתית. המהפכה תתחיל אפוא בבית המדרש וממנו עשויה לצאת השירה החדשה שתאיר את העולם. בין כתליו גם יצמחו בעלי ההלכה של הדורות הבאים.

בבית המדרש המחודש יוקדש זמן איכות לבירור שורשי ההלכה ומקורותיה. במחקר ישר המושתת על אמונה באמיתת ההתגלות ובערכים הנצחיים הטמונים בה יחתרו תלמידי חכמים להבנת דרכי הדרשה של הפסוקים, להעמקה בחלופות הפרשניות ולניתוח השיקולים הערכיים שעמדו בפני הדרשנים והפרשנים. ילובנו האידיאלים העקרוניים שהנחו את מתקני התקנות ומנהיגי המנהגות, יילמדו הנתונים הסוציולוגיים והריאליים שעמדו בפניהם, וייחקרו עקרונות ההכרעה ההלכתית – כלי העבודה של בעלי ההלכה – כגון: שקילת תוקף החלופות הפרשניות השונות ומשמעותן, והערכת מידת ההתחשבות בשיקולים חברתיים, כלכליים ותרבותיים 'חיצוניים'.

הלימוד יתבצע באופן שיטתי לאורך ההיסטוריה של ההלכה – על מסלול התגבשותה המתפתח – ומתוך רגישות לגורמים השונים שהובילו לתפניות בפרשנות ההלכה ובהכרעתה. תשומת לב מיוחדת תוקדש לתשתית הערכית, לעקרונות הפסיקה ולשיקולי הדעת המשפטיים – כלי העבודה המופעלים בבתי המלאכה של חכמי הדורות. לשם כך ייעשה שילוב מושכל בניתוח דוגמטי, ספרותי והיסטורי של הסוגיות השונות ועל גביהן ייעשה בירור משפטי ופילוסופי לחילוץ היסודות האידיאיים והמשפטיים של ההלכה. הלימוד יעשה כאמור לאורך ההיסטוריה של הסוגיה ויכלול בהמשך את פוסקי הדורות, השו"תים והקודיפיקציות המקובלות.

אני מאמין כי לימוד מעמיק, יסודי ופתוח של מקורות ההלכה יאפשר לנו הבנה טובה כיצד לברור, להעריך ולהכיל נורמות וערכים מחודשים וייתן בידינו כלים רלוונטיים לשינוי בסוגיות המתחדשות שיעשירו את ההלכה ויראו דרך להטמעת תובנות חדשות – אם בפרשנות, אם בתקנה, אם בהעלאת דעות מיעוט, אם בפנייה לתשתית הערכית של ההלכה ובהפקת הלכות מתוכה, ואם בהצנעת הלכות בידי חכמים בנסיבות הזמן והצבתן בבחינת 'דרוש וקבל שכר', כבן סורר ומורה, המים המאררים ועגלה ערופה.

יש גם הלכות לא מעטות שאינן נדרשות בהכרח לתקדימי הלכה, ונובעות מצורכי הציבור ההגיוניים והריאליים, ובהן: דיני המלך, תקנת הקהילות, הלכות הנובעות מהשכל הישר, מהמוסר הדאונטולוגי המקובל ומהאינטרסים החברתיים. 'חכמה בגויים תאמין', כבר אמרנו – ומה גם שהללו נובעים מדרך הארץ שקדמה לתורה והם משוקעים בתשתית הנורמה האנושית הכללית כשבע מצוות בני נוח. לא רק שהתורה אינה מתנגדת להם, אלא שהיא זו שהנחילה אותם לעולם וממילא איננו צריכים להרגיש כל נחיתות בעניין.

לשם ההבהרה נאמר שוב כי לימוד מאחרים הוא מבורך ומפרה, ולא עוד אלא שבמקרים רבים אין בכוחנו לחלץ תובנות חדשות ממקורותינו ללא שינויי תודעה ודרכי חשיבה שאותם עלינו ללמוד ולקבל מבחוץ – אך גם במקרים אלו עלינו לחתור לדרוש את התורה החדשה מתוך נחלותינו התרבותיות. רק משאיננו מצליחים יש לנו לתור אחר דרכים לשלב את החיצוני עם הפנימי, באמצעות מנהג ותקנה וכיוצא באלה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט' באייר תשע"א, 13.5.2011