ארכיון הבלוג

נכנס הישר אל לבי / דני לסרי

 

גם בלי להיות בעל רקע נרחב בעולם הדתי-יהודי, אני מרגיש שאני מבין את כתביו גם כשאיני מבין דבר

מחזיק אני זה לצד זה בספרייה הקרובה למיטתי את רבי נחמן ואת הרב קוק. שני אנשים אשר עבורי, כאדם שאינו דתי, פותחים שערי שמיים. רבי נחמן עומד בראשו של הר, מעורר השראה, משאיר אותי נדהם נוכח גאונות רוחו. ואילו הרב קוק נכנס הישר אל תוך לבי. ידיד נפש הוא לי.

בעתות מצוקה או ברגעי משבר, או לחלופין בזמנים של השראה, אני פותח באופן אקראי, ומוצא אותו תמיד פונה אליי אישית, מזין את נשמתי. תחילה היו אלה 'אורות הקודש', אבל מאז יצאו 'שמונה קבצים' התעמקה האדמה.

רבי נחמן מדייק בפרטי הפרטים ויורד לקוצה של א', מדייק הוא בדרך הפרוזה. ואילו הרב קוק, שירתו מקיפה עולם. דיוקו הוא דיוק פואטי, לִבי, אמוני. כמאמרו שלו עצמו:

בכלל האמונה היא שירת החיים, שירת המציאות, שירת ההוויה. והשירה היא ההשגה היותר חודרת, יותר פנימית, במעמקי מהות המושג, בתוכנו הפנימי, מה שאי אפשר כלל לההשגה הפרזית (שמונה קבצים, א, קסה).

נוגע הוא כך במהותה של כל אמת – במנוע המשמעות המקורי שלה, הקודמת לכל צורה, בעצם שירת ההתהוות. "הפרוזה", כותב הרב קוק בהמשך קטע זה, "כולה היא תופסת את ערכה מפני שהיא נסמכת על שירת החיים".

בשירתו-כתיבתו מצליח הרב קוק להכיל את המורכבות בדרך הדיאלוגית-יהודית, ממזג עולמות סותרים לא על ידי סינתזה משטיחה המוחקת את מרכיביה, אלא על ידי שלם המקבל את מלוא עומקו מן ההפכים שהוא ממשיך לשאת בקרבו. יושרו הוא יושרו של אדם אשר פגש בקרבו את הכול, ושום דבר אנושי אינו זר לו.

הוא אינו מתיימר רק להיות הראוי והנאה. אדרבה, אמונתו היא האמונה שהותכה מתוך המוראות שהסכים לפגוש, על כפירתם, סתמיותם וטמטומם – ולא רק אלה הנמצאים מחוצה לו, אלא גם אלה שמצא בעצמו. ומכיוון שירד לשורש שורשיהם גם ידע לגלות במחשכיהם את האור והתקווה המקננים בהם. אמונתו, לפיכך, היא לא במאמץ, אלא כמו בלית ברירה נושאת אותו מלמטה על כפיה. כך נעשה דיבורו מחדש דיבור של תינוק, אשר תומתו נמצאת לו בכל אשר ילך.  

וכל כך הוא קרוב אליי, עד שגם בלי להיות בעל רקע נרחב בעולם הדתי-יהודי אני מרגיש שאני מבין את כתביו גם כשאיני מבין דבר. קמעא קמעא, מתוך שאני טועם את רוח תנועתם הם הולכים ונפתחים לפניי ומתבהרים לי. ברבות הימים גם התגנבה אליי משאלת-לב שיום אחד, כשיניחו לי דברי החולין, אתיישב לשוחח עם כתביו, ולהתעמק בפרשנות של מחשבתו.

הביטו רק על זה. כותב הרב קוק:

מי שאין נפשו משוטטת במרחבים, מי שאינו דורש את אור האמת והטוב בכל לבבו, איננו סובל הריסות רוחניות, אבל אין  לו גם כן בניינים עצמיים. הוא חוסה בצלם של הבניינים הטבעיים, כמו השפנים שהסלעים הם מחסה להם. אבל האדם, מי שנשמת אדם באמת בקרבו, נשמתו לא תוכל לחסות כי אם בבניינים שהוא בונה בעמלו הרוחני, שאיננו פוסק תמיד מעבודתו הזריזה (שם, קפד).

וגם:

השירה היא מוכרחה להיות קדושה, א-לוהית, מלאה חסד ונועם. שירה כפרנית אינה במציאות. הכפירה בעצמה היא הסריסות הגמורה מכל שירה, ואי האפשרות להסתגל להאמת הגדולה מכל חקר פרוזאי. ותיקון העולם תלוי בשיבת השיר והתחדשו. שירו לה' שיר חדש (שם ג, שח).

וגם:

אוי לו למי שרוצה לאבד מן החיים את הדר השירה שלהם. הוא מאבד את כל התוך של החיים, ואת כל האמת שבהם (שם, א, קסה).

ולבסוף אני רוצה להודות לבועז אופן ששקד על מלאכת ההוצאה של 'שמונה קבצים' ושל המחברות הנוספות, והגדיל לעשות בהוציאו מפתח של כתבי הרב קוק, ערוך בטוב טעם ושום שכל. אין ערוך לעבודה זו.  

דני לסרי הוא מחנך פילוסוף וסופר, יזם וניהל את האקדמיה הדיאלוגית www.dialogit.org; מבין ספריו: "באיזה גודל רואה אותנו אלוהים", "חינוך בביצת הפתעה", "הארות לפילוסופיה של נוודים"  

מודעות פרסומת