תשובה מדעית לפוסט-מודרנה / גיל מורלי

 במאמרו שואל קרפל שאלות חשובות, בסיסיות ורלוונטיות ביותר לדור שלנו שמתמודד עם ההשקפה הפוסט-מודרנית. קרפל טוען שהתשובות לשאלות שמציבה השקפה זו מצויות במסורת הקבלית. למרות שבאופן אישי אני מעריך את המסורת הזו נראה לי שקרפל מערבב תחומים שונים באותו מכלול, וגישה זו איננה נכונה מבחינה מתודולוגית, למרות שאני מזדהה עם מסקנותיו.

השאלה שהפוסט-מודרניזם מציב בפנינו היא שאלה אפיסטמולוגית, ולכן עלינו להשיב עליה בכלים אפיסטמולוגיים ולא השקפתיים-קבליים-פילוסופיים. אלה יכולים לבוא אחרי שפירקנו את הטיעונים הפוסט-מודרניים באותו מישור, דהיינו המישור האפידמיולוגי-מדעי.

הפוסט-מודרניזם מושתת, בין היתר, על תצפיות מדעיות שמובילות למסקנה שאין אמת מוחלטת, אובייקטיבית, שניתן להשיג אותה עלי אדמות, ולכן הכול יחסי, סובייקטיבי, וממילא כולם צודקים. תצפיות מדעיות אלו הן בהחלט חזקות ואין עוררין היום על אמיתותן (מעניין שאין מנוס אלא להשתמש במילה אמת). מדובר בפיזיקה הקוונטית, בעקרון אי-הוודאות של הייזנברג, בדואליות של טיב האור כגל וכפוטון, בהתמוטטות של פונקציית הגל בזמן שהחוקר צופה בה, ובאי ההפרדתיות של החומר. מלבד התצפיות האלו הלקוחות מעולם הפיזיקה, גם בעולם מדעי החברה יש תצפיות רבות המשבשות את הראייה ההיסטורית, הסוציולוגית, הפסיכולוגית או הרפואית.

אף על פי כן, המצב לא אנוש. אם הפוסט-מודרניזם היה צודק, לא היינו יכולים להתקדם באף תחום באופן משמעותי. אם הכול היה נוטה באופן אונטולוגי אל האנתרופיה, כפי שהחוק השני של התרמודינמיקה מנבא וכפי שהפוסט-מודרניזם מבשר, העולם היה צריך לסגת באופן מתמיד וקבוע. לא היינו יכולים להמציא דברים חדשים ובטוחים ולא היינו יכולים לסמוך על שום כלי טכנולוגי, שכן לפי השקפתם של הפוסט-מודרנים שום דבר אינו יציב ועליו להתפרק עם הזמן.

הניסיון היומיומי מלמד אותנו שהגישה הזו אבסורדית. הכלים הטכנולוגיים עובדים ואנחנו יכולים לעלות על המכונית או על המטוס בלי לחשוש, באופן סטטיסטי, שהכלי עומד להתפרק. אבל אפשר גם לבסס את המסקנה הזו על סמך מודל מתמטי. זהו הנושא של הוויכוח האפיסטמולוגי בין הגישה האקטואליסטית והגישה האינפורמטיביסטית. האקטואליסטים טוענים שלא ניתן לעשות הכללה על כל תצפית מדעית ולכן כל תיאוריה מדעית עשויה להיות מופרכת עם הזמן, כאשר ניסוי מדעי יראה שהיא לא נכונה. מנגד, האינפורמטיביסט רואה בתיאוריה מדעית התקרבות אל האמת. נכון שתיאוריות רבות מופרכות, אבל אין  הדבר אומר שהתיאוריה הקודמת (הפרדיגמה, בלשונו של תומס קון) איננה מכילה חלקים נכונים. כך, לדוגמה, ניתן להודות ששלושת החוקים של ניוטון אינם מתארים את כל המציאות הפיזיקלית, אבל בסופו של דבר בזכותם אנחנו ממשיכים לשגר טילים לחלל.

למעשה, בהתאם למה שייסד קרל פופר, המדע מתקרב אל האמת, חרף העובדה שהוא לא יוכל להגיע לאמת מוחלטת. זהו המושג הפופריאני המכונה VERISIMILITUDE (קרבה אל האמת). המושג הזה מאפשר למדען לפעול כמדען כיוון שהוא יודע שיש עוד מה לגלות; ועל אף שלא יוכל לרדת לסוף דעתו של הטבע, יש ביכולתו לחקור חלק מאינסוף החוקים של אותו טבע. את זאת הוא יוכל לעשות בזכות המסוגלות של המוח האנושי לנתב נכונה את החקירה שלו. הוכחה לכך שיש אינטואיציה בונה (מה שהוסרל מכנה "הראיה של האידיאות") היא שהעולם בסופו של דבר נבנה על ידי הגנום האנושי ומתקדם. אגב, המושגVERISIMILITUDE  לדעתי קרוב מאוד לתיאולוגיה של התארים  "השליליים" של הרמב"ם או של האינסוף של המקובלים.

מסקנת דברינו היא שהפוסט-מודרניים טועים כאשר הם מביאים את מידת הקלות שבה יכולה המחשבה האנושית לטעות כעיקרון מרכזי של התודעה. מעניין לראות כיצד מתוך ייאוש פסיכולוגי בתר-שואה, פיתחו ההוגים המערבים השקפה מאוד צנועה ('אי אפשר להגיע לאמת') אבל בסופו של דבר מאוד "דתית" במהותה! יש תקווה לאחריתך…

 הכותב הוא רופא בכיר ודוקטור לפילוסופיה. מחבר הספרים "קבלה לגוף ולנשמה" ו"מדע, רפואה ויהדות"

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'א בטבת תשע"ב, 6.1.2012 

בחיבור בין התפיסה היהודית המונותאיסטית לבין הפילוסופיה המערבית מוצאת המחברת את היסוד לתפיסה הדמוקרטית ובמרכזה האדם כיוצר מציאות מוסרית. עיון מאתגר וחשוב

המשך הרשומה ←