ארכיון הבלוג

המחאה החברתית של ר' שמעון / מאיר אביטן

 

פועלו של רבן שמעון בן גמליאל להוזלת מחירי קרבנות היולדות מצטרף למפעל העצום של חכמים לאורך הדורות שתקנו תקנות להוזלת יוקר המחיה. איה קולם של הרבנים במחאה הכלכלית הנוכחית?

המשך הרשומה

מודעות פרסומת

המקדש שמעבר לקרבנות / אלחנן שילה

 

 

המקדש באמריצר

דווקא כשביקרתי במקדש הזהב של הסיקים באמריצר שבהודו חשתי עד כמה חסר לנו מקדש – מרכז רוחני שיאחד את האידיאה הדתית והלאומית ויביא להתרוממות רוח.

אני מתמקד דווקא במקדש זה בגלל שלושה היבטים הקיימים בו: (א) בדומה ליהדות, הדת הסיקית היא דת מונותיאיסטית שאין בה פסלים אלא רק ספר קדוש; (ב) בדומה למקדש הישראלי, אין אצל הסיקים ריבוי של מקדשים במקומות שונים אלא מקדש אחד מרכזי לכולם; (ג) במקדש הסיקי אין הקרבת קרבנות.

עצם קיומו של מקדש מסוג זה מלמד אותנו על האפשרות של מקדש ללא עבודת הקרבנות. במאמרו של ד"ר משה מאיר "אבלות על מה שלא ישוב", שנכתב לרגל ט' באב תש"ע, נכתב שאילו לא נחרב המקדש על ידי הרומאים הוא "היה מת בשיבה טובה בעתו ובזמנו". ואולם, כשמסתכלים על התהליכים שקרו במזרח הרחוק רואים שרק תרבות הקרבת הקרבנות מהחי מתה "בשיבה טובה". שפיכות דמים של בעלי החיים שאין הא-ל זקוק להם נעלמה, אבל מקדשים פעילים חיים וקיימים. משה מאיר מקריב את בית המקדש על מזבח הקרבנות. בגלל "מסורת ההתנגדות לקרבנות שיסודה בדברי הנביאים" (והמשכה כידוע ב'מורה הנבוכים', התולה את הציווי של הקרבנות במנהגי אותה תקופה) נמחק גם הרצון לחידוש המקדש.

אותם תהליכים שקרו במזרח הרחוק (החלפה של קרבן מהחי בקרבן מהצומח או ביטול גמור של הקרבנות) ניתן למצוא גם בעולמה של מחשבת ישראל. למרות שאצל הרב קוק האידיאל של קרבן מהצומח בא רק אחרי חידוש קרבנות מהחי (אוצרות ראי"ה, ח"ב, תשמ"ח, עמ' 754-755; ולאחרונה בקבצים מכתב יד קדשו, כרך שני, תשס"ח, בויסק א', אות ח' עמ' ט"ו–ט"ז), תלמידו, ר' דוד כהן, "הנזיר", שהיה צמחוני בעצמו, מעלה את האפשרות (אחרי מלחמת ששת הימים) שהעיכובים בבניין המקדש נובעים מהרצון לעבור ישירות לקרבנות מהצומח (מתוך כת"י, מחלקה 3 תיק מס' 319. לא ניתנה לי רשות לפרסם). גם חזונו של הרב חיים הירשנזון (שהתכתב עם הרב קוק בנושא) עוסק במקדש נטול קרבנות: "אין רשות ליחיד או ליחידים לבטל חוק מחמת מחשבתם שעבר תועלתו, כי חוק אשר עבר תועלתו מתבטל מעצמו […] כמנהג הקרבנות בעמים אשר כמעט בזמן אחד פסק מכל העמים המנומסים יחד" (מושגי שוא ואמת, עמ' 71); "בית המקדש ישוב לנו […] לא להקרבת קרבנות לזבח ותודה, רק לבית תפילה לשירה וזמרה" (מלכי בקודש, חלק ו', עמ' 96).

רתיעה אחרת מבניין המקדש נובעת מהימצאות 'כיפת הסלע' במקום המקדש. על אף זכותנו ההיסטורית על הר הבית, איננו מצליחים לממש זכות זו. ניתן להמשיך ולחכות לנס, אולם להערכתי המצב העכשווי יימשך גם במאות השנים הבאות. גם אם יהיה יהודי שיצליח בפעולת טרור לפגוע במקום, ממשלת ישראל תתנצל ותבנה את המקום מחדש.

הציפייה לבניין המקדש בהר הבית לא מובילה לשום מקום. גם המחשבה שניתן למקם את המקדש על ההר לצד כיפת הסלע היא מתכון לפיצוץ ואינה ריאלית. הפתרון היחיד האפשרי הוא הקמת המקדש מחוץ להר הבית, על רחבת הכותל או במקום אחר בעיר ירושלים. אני מניח שאנשים רבים ירימו גבה כיצד אני מוותר על מקום מקדשנו, אבל אני מציע לתת לזמן לעשות את שלו. אולי בעוד כמה מאות שנים תהיה נכונות גדולה יותר לקבל הצעה מסוג זה, שזרעיה ייטמנו לעת עתה עמוק באדמה. סוד כוחה של הציונות והצלחתה הוא ביכולת שלה להתפשר ולממש חלומות גם כשהם חלקיים.

יתרון נוסף שיש בהצעה זו הוא שמבחינת הקטגוריות ההלכתיות ייחשב המבנה כבית כנסת וסוגיית הקרבנות תהא מנוטרלת. ייתכן שיד ההשגחה היא שהביאה לבנייתה של פרובוקציה במקום מקדשנו, כך שלא תתאפשר הקרבת קרבנות, אלא רק בנייה של מקדש – מקום מפואר שאליו יעלו המוני יהודים שלוש פעמים בשנה, מקום שבו דרך הפאר האסתטי והמוזיקלי והאחדות הלאומית נוכל להחזיר את אותה רוחניות דתית-לאומית שאבדה לעמנו.

elchshilo@gmail.com

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ה' באב תשע"א, 5.8.2011

לא לכוהנים בלבד / ניסן אררט (לפרשת תרומה)

 

שחזור אחר של מבנה המשכן חושף יחידה נוספת, שנועדה להתוועדות של העם לפני הא-ל ולשותפות בעבודתו. הן המשכן והן המקדש לא נבנו כמעונו של א-ל מסתורי מרוחק מבני אדם, אלא כמקום מפגש והתעלות

המשך הרשומה