ארכיון הבלוג

תסתכלו לנו בעיניים | חנה קהת

האחריות וגם האשמה על ה"יצר הרע" של הגברים מושלכות שוב ושוב על ראשן של הנשים, וגובות מהן מחיר לא מוצדק. על החינוך לעיוורון מגדרי 
המשך הרשומה

מודעות פרסומת

עקרון הצניעות | מיכל טיקוצ'ינסקי

הפיכת סוגיית הצניעות לעיסוק בפרטי לבושה של האישה שגויה ולפעמים מהווה פריצות בעצמה. צניעות היא הלך נפש פנימי הקשור בעמידה מול ה' 
המשך הרשומה

חיים אצורים בגוף / שמעון אור

ההלכות המחמירות ביחס לצניעות הנשים זוכות למשמעות חדשה בעקבות עיון במקורות הדין. הגוף מתגלה כמקור של חיוּת המשך הרשומה

לא הכנעה, המתקה / שמואל בן דוד

השיח הדתי חוטא בהתייחסות לצניעות כעניין הלכתי. צניעות היא מידה בנפש, שמאפשרת בחירה בנוגע לכוח הנפש האנושי, המיניות. הסטת השיח החינוכי הכרחית להתבגרות שלנו, כיחידים וכחברה

המשך הרשומה

צניעות עד מוות / צור ארליך

שהרה בלאו מגייסת כלים שונים, גם בלתי קונבנציונליים, כדי להוכיח שהתעסקות יתר בצניעות הבת היא תועבה. גם השוֹאה בעסק

המשך הרשומה

לא דיברנו עוד על אהבה / אפרת ביגמן

 

הדרישה לצניעות בשיעורי הספרות באולפנה שבה למדתי ולימדתי תורגמה להעדרם המוחלט של שירי אהבה. המחיר הוא מפגש התלמידות עם עולם האהבה שבחוץ ללא כל התייחסות אליו מהעולם החינוכי שממנו הן באות 

המשך הרשומה

הפרדה מגדרית בארם נהריים / גדי גבריהו

 

אילו נפסקה בתקופת האבות הפרדה בין נשים לגברים סביב הבאר ספק אם עם ישראל היה קם. הרהור עכשווי על העבר

המשך הרשומה

בתגובה ל"צניעות שכולה פריצות" מאת שלמה וילק, גיליון פרשת חיי שרה

 

שאלות הצניעות הן רק סימפטום / נעה איתם

לא הגדרים ההלכתיים הם העומדים בבסיס המחלוקת בין הצד החרדי לליברלי כי אם סוגיית מעמדה של האישה בחברה המודרנית

המשך הרשומה

איבדנו את הסבלנות לחיות עם דעות של אחרים / אבי גז

 

הראשון לציון, הרב שלמה עמאר, כואב את חוסר היכולת לדבר בחברה הישראלית, מספר על ילדותו במרוקו ומדבר על המצב בעולם הערבי, על אירועי מגרון ועל יציאת הצוערים בעת שירת הנשים

המשך הרשומה

שמעו את קול הנער / רבקה שמעון

 

נכון: הם לא לומדים. הם חיים, ואנחנו המבוגרים לא תמיד מבינים את כוחם ואת שהם עוברים. זעקה למען הנוער בכלל ונוער הגבעות בפרט, בעקבות מאמרו של הרב יעקב מדן (ב"יומן") ודיוני הצניעות מעל דפי 'שבת'

המשך הרשומה

להרפות מן הצניעות / ירמי סטביצקי

 

עלינו להודות שאין בידינו פתרון לבעיית המיניות בגיל הצעיר. לכן, ראוי שכמחנכים נפסיק את העיסוק האובססיבי בהפרדה ובהתנזרות ונלמד את תלמידינו מהי זוגיות בריאה

המשך הרשומה

בתגובה ל"על הכנה לחיים, שו"ת סמס ומרוץ רעננה" מאת שי פירון, גיליון פרשת בהר

 

מאביי עד ר' משה פיינשטיין / הראל גורדין

התפיסה הרואה את היצר כמי שמטיל את צילו על כל התנהלות יומיומית אינה מקובלת על פוסקים חשובים בני דורנו, שלא הפכו את שיח הצניעות לעיקר. בטח לא במיסרוני סמס

קשה היה להישאר שווה נפש למקרא סיפורם המרגש של תלמידי הישיבה בפתח תקווה. בסיפור שגולל ראש הישיבה, הרב פירון, התבררה שוב השפעתם הבעייתית של השו"ת המקוון כמו גם של שיח הצניעות החודרני שנישא על כנפיו. לתזכורת, תלמידי הישיבה בפתח תקווה התוודעו למענה הלכתי מ'שו"ת סמס' המופיע בעלון 'עולם קטן' ובו נאסר על השתתפות גברים בריצת מרתון מטעמי צניעות. תלמידי הישיבה היו באותה עת בעיצומם של אימונים אינטנסיביים ל'מרוץ רעננה' במסגרת יוזמה חינוכית שבמסגרתה תִּכננו, בין השאר, לשאת על כתפיהם את חברם בעל המוגבלות הגופנית. בעקבות גילוי תשובת הסמס התחולל דיון ער שכלל היוועצות עם רבנים ובסיומו נמנעו התלמידים מלהשתתף במרוץ, והיוזמה המבורכת נגדעה באיבה. הרב פירון, שככל הנראה הוטרד מהתוצאה, מצא לנכון להעלות את הנושא לדיון ציבורי והזמין את הקוראים ליטול חלק בניתוח משמעויות האירוע.

בשורות הבאות אבקש להיענות להזמנה ולבחון שתי נקודות עקרוניות שעולות מהסיפור: א. דרכי החינוך והפסיקה הרווחות בסוגיית הצניעות. ב. חולשותיה של הפסיקה המקוונת.

יש נשים ברחוב

נפתח בשאלת קוד הצניעות: במכתב ששיגר בשנת תשכ"ו הרב אליעזר ולדנברג, בעל שו"ת ציץ אליעזר, לידידו הרב ש"ז אויערבך, הציע הרב תשובה לשאלה שהטרידה את שני גדולי ההוראה במפגשם זמן מה קודם לכן. וכך תיאר את השאלה שהתעוררה: "באחת הפגישות לפי זמן מה שאלני כבוד תורתו מהו הגדר של האיסור להלוך אחורי אישה, ואם זה שייך גם בעלייה לאוטובוס, ולפעמים קורה שאשת אדם גדול מחכה גם כן לעלות לנסוע האם יש להימנע מלכבדה לעלות קודם משום חשש האיסור של הליכה אחורי אישה. […] ולא עלה בידינו דבר ברור" (ציץ אליעזר ט, נ').

הפער בין האיסור התלמודי 'לילך אחורי אישה' מחשש להרהורי עבירה שנפסק בשולחן ערוך (אה"ע כ א) לא התיישב עם תחושתם הטבעית של הרבנים כי במציאות תקופתם לא מוצדק להימנע מהדבר, ולפחות לא בעלייה לאוטובוס ובאישה שראוי לכבדה בקדימה!

לאחר תיעוד מצוקתם של שני הפוסקים, מציע הרב ולדנברג פתרון שהעלה כמוצא שלל רב: "והנה ראה זה מצאתי כעת דבר נפלא בזה […] בשם תרומת הדשן […]  [שכתב] שמותר לילך אחר אשת חבר או אחר אמו משום דבזמן הזה אין אנו מוזהרין כל כך מלילך אחר אישה". על השאלה 'במה נשתנה הדין בזה בזמן הזה?' הוא משיב: "שאני [שונה] זמן הזה מבזמן הקדום, משום דבזמן הקדום לא היתה האישה רגילה ללכת ברחובות קריה והייתה יושבת בירכתי ביתה […]. ולכן הפגישה וההילוך אחריה ברחוב היה מביא ביותר לידי הרהור, אבל מה שאין כן בזמן הזה […] אינה יושבת בירכתי ביתה כבזמן הקדום ורגילין יותר בראיית אישה ברחוב, לכן קלקלתם תקנתם דאין כל כך עתה חשש הרהור בהליכה אחריה כפי אז".

השכל הישר של הרב ולדנברג לא הניח לו לדמות את דין התלמוד למציאות זמנו ולאחר שמצא קביעה תקדימית מקִלה אצל בעל תרומת הדשן הוא מאמצה בהתלהבות, מטעים אותה בניתוח סוציו-פסיכולוגי שלפיו רגילות הופעת האישה בתקופתנו מחלישה את כוח היצר, ומסיק להקל כנגד התלמוד.

כשקיבל הרב ש"ז אויערבך את המכתב התרגש הוא מהתובנה המחודשת ומיהר להשיב. הוא מקבל את ההסבר ומוסיף הבנות נוספות: "נראה לעניות דעתי דמלשון השולחן ערוך 'פגע אישה בשוק' משמע דאין דרכן של נשים להיות בשווקים ורק על דרך מקרה פגע, וכידוע דלפנים היה דרכן של נשים צנועות להיות בבית כדכתיב כל כבודה בת מלך פנימה […] שבזמנם היה אפשר להזהר מלכת אחורי אישה מה שאין כן בזמננו הרי אף אם יברח מאחורי אישה ימצא תיכף את עצמו אחורי אישה אחרת, וכמדומה לי שנשים מצויות ברחוב יותר מאנשים ומה גם בזמננו שהפריצות מצויה […] במקום מצווה (או שצריך לעשות כן מצד הנימוס [התוספת במקור]) אין טעם להחמיר בזמננו, ומשום כך שמח לבי מהמציאה שמצא". יש כאן אפוא עדות "בשידור חי" לפסיקה בהתהוותה נוכח השינויים שהתחוללו עם הזמן.

אי אפשר לאסור

הרב משה פיינשטיין דן בעניין דומה – מעברם של גברים במקומות שהנשים שוהות בהם שלא בצניעות. בסיכום דיון על חובת ההישמרות מהרהורי עבירה הנלמד מ"ונשמרת מכל דבר רע" מתיר הרב את המעבר באזור הלא צנוע בכפוף לאחריות ולשיקול הדעת שמוטלים על הגברים הנצרכים לעבור במקום: "במי שסובר שיותר נוטה שלא יבוא בזה לידי הרהור, מותר לילך לפרנסתו ולשאר צרכיו בליכא דרכא אחריתא [כשאין דרך אחרת] במקום שיושבות הנשים מגולות בשרן שדרכן לכסות. […] וברחובות שבעוונותינו הרבים הולכות פרוצות הרבה שהוא דבר שאי אפשר לאסור, צריך להשתדל בכל האפשר שלא להסתכל והעיקר להסיח דעתו מכל הרהור. ומסתבר שברחובות הוא דבר נקל להסיח דעתו משום שטרוד בהליכתו שלא יוזק ולא יזיק, אבל בכל אופן אי אפשר לאסור דבר שאין יכולין לעמוד בו" (אגרות משה אה"ע א נו).

בקביעה ערכית ריאליסטית ושקולה מכיר הרב פיינשטיין במציאות החיים ובצורך להתנייד ולחיות בהקשר הקיום שאינו אידיאלי, ואינו נבהל מאיום המראות האסורים. הוא מניח שניתן להסיח את הדעת מהרהורי עבירה אף שהנשים "הולכות פרוצות הרבה", סומך על שיקול הדעת של הגברים בעניין ומתנגד להכתיב נורמה מחמירה: "בכל אופן אי אפשר לאסור דבר שאין יכולין לעמוד בו".

בשו"ת סמס, ואפילו ברשימה עיתונאית עם עוד כמה פונטים, לא ניתן לדון ברצינות בפסיקה שנדרשת לשיקול דעת מקיף לגופו של מקרה. כל מבוקשי מצטמצם כאן להצגת כיוון הלכתי שאינו מקובל בשיח הצניעות הרווח ובדרך כלל מוצנע בשם דוקטרינת החינוך לקדושה. זו לדעתי מסִבה נזקים כבדים לערכי הצניעות והקדושה שאותם היא באה לקדם. הדיבור הפולשני והגדוש בצורת הלבוש ובדרכי האינטראקציות החברתיות מעורר את היצר יותר משהוא מרסן אותו, מצד אחד, ומצד אחר מדכא את הטבעיות המינית ואת היחס המכבד והבריא לגוף שבו נבראנו.

יתר על כן, מהתשובות לעיל יש ללמוד עיקרון חשוב מעבר לדיון על קוד הצניעות: פסיקת הלכה למעשה היא לעולם תלוית נסיבות ולכן עליה להיות קשובה ורגישה לתנאי המציאות. דבר בסיסי זה כבר לימדונו תנאים – "אין למדין הלכה לא מפי לימוד ולא מפי מעשה – עד שיאמרו לו הלכה למעשה". על לומד ההלכה להפגיש את עקרונות ההלכה עם נסיבות המקרה שלגביו היא נפסקה ורק כך יוכל לדמות ממקרה למקרה. כך עשו שלושת הפוסקים הגדולים לעיל כשהבחינו בין ההלכה בהקשר שבו היא הופיעה בתלמוד לבין המציאות, וכך לצערי לא נעשה כראוי במקרה של בחורי הישיבה בפתח תקוה.

כל העוסק במלאכת הפסיקה, בהלכה או במשפט, יודע היטב כי על שולחנו של הפוסק והדיין נבחן כל מקרה מכיוונים שונים ולא פעם מתחרים ביניהם עקרונות, נורמות וערכים שונים שעל הפוסק להעריך ולאזן לאור תנאי המציאות; לבחון את ההשלכות של חלופות ההכרעה השונות, ולקבוע את המדיניות ההלכתית שהוא מבקש לקדם. אמנם, כל זאת על יסוד תמונת המציאות בעיני הפוסק ובמושגי השכל הישר שהוא מפעיל. ההכרעה הסופית ראוי שתינתן לרב המכיר את המקרה והמציאות לעומקם. על כגון זה הכריז הרב פיינשטיין כי אין לסמוך על פסקיו ולדמותם למקרים אחרים, והדבר ראוי לידון בדעת הפוסק המקומי: "רשות להוראה הוא רק להעובדות שבאו לידי, ולא על עובדות – אף כאלו – שאירע במקומות אחרים […]. ורשאי חכם אחר להורות שלא כמותי אם סובר כן בטעם נכון לדעתו" (אגרות משה יורה דעה ד לח (א)).

לא להגדיל היצר

ולמקרה הנידון של תלמידי הישיבה. נדמה כי על הפוסק לשאול כאן שאלות פשוטות של שכל ישר, ואלו אכן הוצגו בדבריו של הרב פירון. לדוגמה: האם היצר יתעורר ביתר שאת במרוץ רעננה מעבר לכל פעילויות מעורבות אחרות ומותרות שהתלמידים מעורבים בהן תדיר בבני עקיבא (שהרי זה הציבור שאנו דנים לגביו)?; האם פעילות ממוקדת שעניינה חסד וגיבוש חברתי היא לא בבחינת 'אומן באומנותו טריד' ולכן הסבירות כאן להתגברות היצר היא זניחה?; האם כשכבר נעשה מעשה כבנידון דידן לא ראוי היה להסביר לתלמידים כי חרף ההחלטה שאולי טעו בה מלכתחילה בדבר ההשתתפות במרוץ (אם כך אמנם חושבים), הרי שבדיעבד מדובר במקרה מיוחד המאפשר חריגה מן המקובל בשל הערכים החשובים האחרים שגוברים כאן? וכן הלאה.

במצב עניינים מורכב זה, אם נשוב לנושא הצניעות, אותו פוסק שרואה את יצר האדם כדמון אימתני מפתה ומאיים יטיל למערכה את כלי המלחמה, ולעומתו אחר הסבור כי יצר האדם הוא יריב תאוותן, שובב וערמומי, אך גם מותנה הרגלים ונתון לשליטה, יבחן את הסיכונים באופן זהיר ושקול ולא ימהר להטיל את כליו למערכה, בבחינת "יצר תינוק ואישה תהא שמאל דוחה וימין מקרבת" (סנהדרין קז ע"ב).

זאת ועוד, מעבר לצורך הבסיסי לקבוע קוד פעילות והופעה צנוע כחלק מהאני מאמין ההלכתי המוסדי, הרי שההתעסקות הכפייתית בנושא הצניעות לא רק שמעצימה את היצר ומדכאת את הגוף כאמור לעיל, אלא שלבסוף היא גם מרחיקה את התלמיד בעל הנפש הבריאה מעולם ההלכה, כשבעקבות שיח הצניעות המוטח בו מכל עבר הוא עלול לחוש רדוף פחדים, מלא חולשות ומאוים, וזאת הוא יסרב לקבל, ובצדק!

האגדה מספרת על אביי הרואה גבר ואישה היוצאים לדרך, חושד בהם שייפלו במלכודת החטא ולכן עוקב אחריהם להצילם. משהללו מגיעים לפרשת דרכים ונפרדים בלא עבירה ובתמימות נוכַח האמורא שלא היה יסוד לחשד והוא קולט בכאב שהיצר שהוביל אותו היה יצרו שלו. התלמוד מסכם במשפט הסבא שמרגיע את אביי: "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו" (סוכה נב ע"א). נדמה שלא פחות מהלימוד על יצרם המתגבר של 'הגדולים', יש ללמוד מכאן את ההבנה החתרנית שלפיה היצר אינו קיים בעוצמה כזו אצל אנשים פשוטים שלא מעמיסים אותו עליהם.

 ————————————————————————————————

הרהורי עבירה קשים מעבירה / הני ישראל

קראתי בעניין רב את ההתרחשות סביב המרוץ, והרגשתי צביטה בלב עם הסיום המאכזב של הפרשה.

את העניין עצמו ניתן היה לפתור בקלות, ובלי להיכנס לדיונים מיותרים: התשובה שניתנה בשו"ת סמס הייתה עבור היחיד. כשם שלא ראוי לו לאדם להשתתף בפעילות ספורטיבית בחדר כושר מעורב, כך לא ראוי לו שישתתף לבדו במרוץ. על כל אחד להיות ישר עם עצמו ועם א-לוהיו, ולבחון בינו לבינו אם ההשתתפות שלו היא ספורטיבית בלבד או גם תאוות עיניים.

אולם מתוך התיאור של הרב פירון עלתה תמונה של פעילות חברתית מגבשת, מתוך דיבוק חברים ותחושת שליחות. שאלת ההשתתפות במרוץ לא עלתה לאורך כל הדרך, על אף שהמשתתפים הכירו מן הסתם את אופי הפעילות, מפני שכל כולם היו שקועים בהכנות לאירוע ובהיבטים הבריאותיים, החברתיים והחווייתיים, וב"מסר החשוב שיש להם להעביר". זהו "טרוד באומנתו" קלאסי, והיה נכון וראוי שירוצו כולם בגאוות יחידה בחולצות עם סמל הישיבה.

אך הקערה נהפכה על פיה, ושאלה קטנה הפכה לדיון גדול והרסני. כל ההתעסקות וההתבוססות האובססיבית בדיני צניעות היא היא אביזריהו דגילוי עריות. הנה באירוע המדובר התפתח דיון על הבדלי לבושי נשים במרוצי חורף לעומת מרוצי קיץ, קרבה גופנית במהלך המרוץ וכו'. בשם הקפדה על דיני צניעות "זכו" כולם בשעות התפלמסות ותיאורי פריצות. עתה כל הנערים הטהורים, אשר מלכתחילה לא חשבו על שום בעיית צניעות במרוץ, לא יוכלו לעבור ליד מרוץ, שלא לומר להשתתף במרוץ, מבלי לבחון את לבושי הנשים. ומה תרומתנו החינוכית והערכית לכך?!

לצערי לא נראה לי שהיה כאן דיון על איכותו או מגבלותיו של שו"ת סמס, ולא דיון על חלקנו בתוך כלל עם ישראל, אלא עוד הזדמנות להתעסק בעריות בשם הצניעות ובשם ההלכה. ועל כך נאמר, הרהורי עבירה קשים מעבירה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', א' בסיון תשע"א, 3.6.2011

האיום האמריקני / עינט קרמר ומיכל ברגמן

תרבות הצריכה האמריקנית הצליחה לחדור גם למגזר הדתי ולעצב מבלי משים את דפוסי ההתנהגות שלו. האור הגדול, כפי שמלמד חנוכה, טמון דווקא בצניעות

המשך הרשומה

על גשם, ציונות, ונשיאינו הראשונים / יואב שורק

 

הפרוטוקול של הדיונים על שכרם של הנשיאים ויצמן ובן צבי מעלה ניחוחות של עולם ערכי שאבד, ומתחבר עם כאב הקיץ שאינו מפנה מקומו לעונת ברכת השמים

המשך הרשומה