ארכיון הבלוג

בכל מקום שהם | יואל רפל

תפילות לשלום חיילינו חוברו עוד טרם קום המדינה, אך דווקא נוסחו של הרב שלמה גורן התקבל. חקר מקורותיו וגלגוליו מעלה שרבנים ערכו בו שינויים בהתאם למציאות המתחדשת
המשך הרשומה

מודעות פרסומת

רעות בכל מחיר | אסא כשר

ללא אחוות לוחמים לא תיתכן נכונות להילחם וללא נכונות להילחם לא נשיג ניצחון. על המוסריות של נוהל "חניבעל" ועל סיכון חיי חיילים תוך ניסיון למצוא את גופות חבריהם המשך הרשומה

אכן, צבא העם / אבי בקר

מה נשתנה בתפיסת הביטחון של ישראל ובצה"ל החדש? לא הרבה. הם עדיין נשענים על קיר הברזל ועל היתרון האנושי, בצבא שעודנו גורם מחנך ומלכד. 'הארץ' – לא מה שחשבתם

המשך הרשומה

המהירות מנצחת / יהודה וגמן

 

 החשיבה המהירה, התמרון המהיר והמפתיע, היערכות מהירה – הם מפתח להצלחה בשדה הקרב. יש אמנם להיזהר מהחלפת המהירות בפזיזות, אך בעייתו של צה"ל בשנים האחרונות היא החלפתה בזהירות מתקשורת וועדות חקירה

המשך הרשומה

שלוש קריאות של 'נסיעה' / אורין מוריס, חבצלת פרבר ושמואל פאוסט

 

נסיעה, יאיר אסולין; חרגול, עם עובד, 2011, 102 עמ'

האב, הבן ורוח צה"ל/אורין אריה מוריס

סיפור הנסיעה של החייל אל מרפאת בריאות הנפש הוא סיפור רדיקלי המציג מבנה מהופך לסיפור העקדה המקראי. הערה ספרותית-תיאולוגית

 ברכב המשפחתי, מהבית בחיפה אל קצין בריאות הנפש. תוך כדי הנסיעה פורש המספר, הבן, את השתלשלות העניינים שהוליכה את האב ואת בנו בכיוון הזה. לכאורה, הסיפור מצומצם ופרטי למדי, אך נסיעה הוא ספר מרוכז מאוד.

אחד הדברים שהופכים את ספר הביכורים (בפרוזה) של המשורר יאיר אסולין ליצירה טובה מאוד הוא דווקא ההיעדר המוחלט של ברק לשוני. לפרוזה של אסולין כמעט אין גוונים ובני גוונים. הוא צבוע כמעט כולו במונוכרום שגונו נע בין חום לאפור, עם נגיעות של חאקי וכחול משני קצות הספקטרום. כך גם המרקם הלשוני כמעט נעדר ייחוד: הלשון בהירה, מעורטלת וכמעט חד משמעית.

רצף תיאורי זה שעשוי להישמע שלילי בתכלית דווקא בא להעיד על חוזקו של הספר. משום שנסיעה הוא ספר ממוקד מטרה. למעשה, זהו ספר מלחמה. והוא אף כתוב במשלב הלשון האופייני לז'אנר זה, בז'רגון החיילים, צמוד תודעה ונמוך-גבה. אך אין זה כמובן ספר מלחמה רגיל, מאחר שלא מתוארת כאן מלחמה רגילה. המערכה שמנהל כאן הדובר היא מלחמתו של היחיד כנגד הצבא, מלחמתו להשתחרר מצבא ההגנה לישראל. ובין אם הדובר מספר כאן את סיפורו הביוגרפי ובין אם הוא מגולל עלילה בדויה מלב, זהו יומו הטוב של הפרט ושעתה הלא-יפה של החברה הישראלית. הגם שהקב"ן קובע בדו"חו כי אופיו של הדובר הוא נרקיסיסטי, למעשה זהו טקסט המעודד סוג חדש של ניהיליזם. על מנת להדגים את הרדיקליות של קריאתו יש להסתכל במבנה הרומן, ובהיררכיות שרומן זה מציב כנכונות למספר, שעִמו אמורה להיות הזדהותנו כקוראים.

כיאה לספר בז'אנר זה עיקר עיסוקו הוא בגבריות, ולפנינו שלוש דמויות עיקריות שקשורות במרכז זה: האב, הבן והרוח הצה"לית. ההיררכיה ה"טבעית" וה"נכונה" גורסת כי צה"ל כאידיאה וכמוסד אמור לתפוס בקלילות את המקום בראש ההיררכיה, כמקור של כוח בעל סמכות לצוות (צו 8 למשל) וטוהר של כוונות (טוהר הנשק המפורסם). מתחת לצבא, באותה ההיררכיה התקינה, אמור לבוא האב כדמות מתווכת וכמודל חיקוי לבן. האב הדתי-לאומי אמור להנחיל לבן רצף ערכי שיכשירו בבוא העת להיות חייל בצבא ולבסוף אף אב שיחנך את בנו באותה הדרך עצמה. כאחרון בשרשרת זו אמור הבן לייצג את הכלי שלתוכו נמסכת מסכת הערכים, מן האידיאה דרך המוסד שמגלם אותה בפועל, עבור באב הנענה לחוק זה. זהו סדר הדברים הטוב, אך אין זה סדר הדברים שמיוצג בספר. למעשה, הבן כאן מממש סדר מהופך. הבן מגייס את אביו למערכה על הישמרותו העצמית מפני הצבא שהוא חש כי הוא מבקש להכחידו. הרוח הצה"לית כמובן מיוצגת על ידי מכלול הדמויות שפוגש הגיבור בצבא ושדיוקנן בשקלולו מאופיין בנכלוליות, אינטרסנטיות ורפיסות. האב מוצא עצמו נדחק לפינה שבה הוא נקרא על ידי הבן להקריב את הערך והמוסד של החברה לטובת החריגות המאוימת של בנו.

כדי להדגים עד כמה תוכן זה הוא רדיקלי, ובמיוחד למגזר הדתי-לאומי, יש רק למקמו מחדש בסיפור העקֵדה הקדום. גם הוא סיפור גברי היררכי שפורש לגובה אנך ערכי. כוח עלום ומצווה, אב שמקבל עליו סמכות זו ובן שהולך אחר אביו. עכשיו, תארו לעצמכם כי ב"נסיעה" להר המוריה יצחק הצעיר היה מודיע לאביו כי הוא מודע היטב לקנוניה שנטוותה, וכי הוא מבקש את אברהם אביו, במפגיע, כי יסרב באחת לציווי הא-להי ויעזור לו לבטל את תוקף סמכותו החוקי של המצווה על הניסיון. תארו לעצמכם עוד כי אברהם היה לבסוף משתכנע ומסכין לתוכניתו של בנו. ועוד היה מתגלה כי לא נפלו השמים, או בניסוחו היבש והמעודן של אסולין: "הבתים שעמדו דוממים מסביב היו אותם בתים" (עמ' 102).

מהי משמעות הדבר כאשר בן למגזר מחליט לבחור ולסרב לדתי או ללאומי (שאמורים להיות איברים שקולי ערך משני צדי המשוואה), האם זוהי מקדמה לימים אחרים ויפים, או שמא ציפור שחורה המפלחת שמים תכולים ומבשרת על חשרת עבים מתקרבת, תחליטו אתם. 

 —————————————————————————————

נסיעה מפחידה / חבצלת פרבר

  רגשות דקים, תחושות עמומות וסתירות פנימיות מאפיינים את הסיפור העוצמתי הזה. הערה ספרותית-פסיכולוגית

ספרו של אסולין מרטיט, בועט בקרביים, מרגש, בוסרי ובשל כאחד – ספר מדהים ומדאיג גם יחד. הוא מפליא לנתח ולנסח את הרגשות ואת החוויות הפנימיות והחיצוניות העוברות על גיבור הסיפור, וגם את הסגנון וההתנהגות של הסובבים אותו על נימיהם הדקות ביותר.

הדיכאון שממנו סובל הגיבור, השואל את נפשו למות, אינו מוסבר ממש. נדמה שהגיבור עצמו אינו יודע, ואולי גם הסופר אינו יודע. הקוראים ודאי אינם יודעים. כוחו של הספר, וגם הנוראות הגדולה שלו, הם האופן שבו הסופר עושה אותנו שותפים לתחושותיו של הגיבור. הנקודה שהופכת את הנובלה הזאת מסוג של יומן-השתפכות של צעיר מתבגר ליצירה ספרותית מרשימה היא הסתירה הפנימית. מול הסיבה-לא-סיבה לשבר ישנו גם הרצון המוצק למצוא בכל זאת את הדרך להישאר בצבא ולצאת ממנו על הרגליים.

זהו ספר מפחיד. מפחיד לחשוב על צעירים לפני שירות צבאי שיקראו אותו ושילכו לצבא כאשר התיאורים והרגשות שמתאר הספר מוטבעים בזיכרונם. מפחיד, משום שהוא מעורר ללא ספק אצל רבים מאיתנו רגשות מרירות או כעס, טראומות מודחקות או סתם זיכרונות רעים מן השירות הצבאי שלנו או של הקרובים לנו. דווקא העובדה שכל מה שמתואר בספר הוא חסר סיבה מוחשית ברורה וחד-משמעית מגבירה את יכולתו לעורר הזדהות בלב הקורא. הכוח הזה, להציב סימני שאלה, לעורר מחשבה, רגשות, הזדהות, הוא ייחודה ומקור העוצמה של הנובלה. האמביוולנטיות ביחסו של הגיבור לצבא, חוסר הבהירות, המצב האפור, מקנים לנובלה הזאת ערך ספרותי יוצא דופן.

—————————————————————————————-

 בשולי התנועה / שמואל פאוסט

דמות דתית-לאומית שונה מן התדמית המקובלת עולה מתיאור דמותו של גיבור 'נסיעה'. הערה סוציולוגית

הנובלה של אסולין היא סיפור חזק. אגרוף לבטן. וגם סיפור מבלבל. כאב בטן. מעבר לדיון באיכויותיו הספרותיות הוא מעניין מנקודת מבטה של סוציולוגיית הדעת (ההתנסות, הערכים, האינטרסים, ארגון ידיעת העולם מתוך הרקע החברתי). למספר חשוב להדגיש שהוא בן למשפחה דתית-לאומית והוא מגדיר את עצמו כדתי. מלבד שזהו עולמו של המחבר (אף שהסיפור כלל אינו אוטוביוגרפי) יש כאן כמובן בניית מתח בין מוסכמות החברה שממנה בא המספר למצב שבו הוא מוצא את עצמו בעת שירותו הצבאי. אך מעבר למתח בסיסי זה, מעניין להתחקות ברמה הסוציולוגית אחר הדמות הדתית-לאומית הנבנית מיסודות מרכזיים ומשוליים כמעט אגביים של הסיפור. את ההתחקות הזאת אפשר לתעל לארבעה ממדים-מדדים: היחס הערכי לשירות בצבא, השקפת העולם המדינית-פוליטית, הרגש הדתי והיחס לסוגיית הצניעות. מסיבות נכונות, או מוטעות, אלה הן קואורדינטות רווחות למיקום תיאורה של הדמות הדתית-לאומית.

המיסטיפיקציה והערך הדתי הניתן לצבא ולשירות בו בחלקים מהחברה הדתית מנותצים בסיפור, אף שכוח עלום אוחז במספר שאינו מסוגל לשחרור מוחלט מהצבא על רקע נפשי. "בעצם מעולם לא הייתי חלק מהעיסוק בדבר הזה שנקרא 'צבא' או 'ערכים' או בתהילה המפוקפקת הזאת של 'להגן על המולדת'" (18), מעיד המספר על עצמו. הוא בז למערכת הצבאית, לפחות זו הנגלית לו בשירות היומיומי, ומתעב אותה. הצבא, באמצעות הדמויות המייצגות אותו, מתגלה כעלוב, צבוע, שקרי, נלעג, כוחני וגחמני. בכך נותן המספר פה לחיילי היחידות האפרוריות בצבא, נטולות הזוהר, קרביות כעורפיות, הנתקלים בחוליים האלה בשירותם הצבאי ושותקים מחרדת המיתוס.

גיבור הנובלה יוצר זיהוי בינו, כחייל החש דרוס במערכת, לבין הפלשתיני. שניהם 'תחת שלטון צבאי', קריזיונרי, אינטרסנטי, משפיל, אטום ואכזר. מכאן, הוא גוזר, 'אני חייב להיות שמאלני' (63). באופן מפורש הוא נותן ביטוי למבוכה חינוכית ולעמדה פוליטית-ערכית שנויה במחלוקת מגזרית, כשהוא אומר שהיה פעם חלק מ'החלום הדתי', "זה שמדבר על ארץ-ישראל השלמה, ומרדד בשביל זה את כל הערכים האחרים שהיהדות מציעה" (71). המחבר עצמו בחר כמוטו לספרו בציטוט מדברי הקולנוען יהודה ג'אד נאמן, המזוהה מאוד עם הצד הפלשתיני ומאבקו בישראל.

בביטוי אותנטי לרגש דתי שאינו נבנה על אדני הקפדה על הלכות או לימוד תורה ויש בו ניחוח 'ברסלבי', מצהיר המספר ש"רק בצבא מצאתי את אלוהים. דווקא שם, בין כל הלכלוך והצביעות והגועל נפש האנושי שהוא ברא, מצאתי אותו. מצאתי אותו מניח לי יד על הכתף כשהייתי בוכה, או מנגן לי או שר לי שיר ערש כשהנפש שלי הייתה מרוסקת"; "וצעקתי בקולי קולות, 'אלוהים אני אוהב אותך, אני פשוט אוהב אותך'" (72).

בין תיאורי הנסיעה לקב"ן והשירות הצבאי, מסורגים פלשבקים לחוויות אזרחיות של הגיבור הצעיר. הוא מספר על מערכת יחסיו המורכבת עם חברתו, איילה. בפשטות ובישירות לא מאוד אופייניות לחֶברה הזו, ללא התפתלויות או התנצלויות, משתבצים תיאורי המגע ביניהם. "אחר-כך אני זוכר אותה מנשקת אותי" (13). אין כאן חדירה לרגע פרטי אלא תיאור כמעט טכני. גם כשעומד הגיבור עם כל בני משפחתו הדתית-לאומית בדרך לבקו"ם, והם נפרדים ממנו, "כולם חיבקו אותי, ובמיוחד איילה שלבשה מכנסי ג'ינס" (22). זה תיאור של מציאות קיימת, אך זו ודאי אינה ניצבת בחזית הדימוי העצמי והתיאור העצמי של הנוער הדתי-לאומי.

אף שלא מוצעת בסיפור סיבתיות משתלשלת או חובקת-כול, האוגדת את כל המאפיינים שהזכרתי למקשה אחת, נראה שאולי אף שלא במתכוון מוגשת כאן חבילה סוציולוגית אחת. כזו המתארת את אחד מבני-גווניה של החברה הציונית-דתית, שבו משתלבות דמות דתית עירונית עם התנגדות לסולם עדיפויות ערכי מסוים; זניחת השקפה פוליטית מובהקת אחת לטובת אחרת, 'שמאלנית', כדברי המספר; תפיסה ליברלית של יחסי המינים; ודתיות ספונטנית, העומדת על מקומה הדתי הטבעי והמובן מאליו, ללא תחושת נחיתות או עליונות. לא רק המאיסה בצבא ובהילתו ה'מקודשת', אלא סט ערכי והתנהגותי שלם ולא מאוד מוכר, למצער תדמיתית, מוגש אפוא בספר זה לעיונה ולשיפוטה של החברה הישראלית בכלל והדתית בפרט. ככזה, הוא מוסיף מורכבות לקלישאות סטריאוטיפיות ועושר גוונים לתמונה שחורה-לבנה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ה' באדר ב' תשע"א, 11.3.2011

קצה הקו / בנימין לאו

'מכתב הרבנים' התומך במשה קצב מביך רבים מבני הציונות הדתית. הרב בני לאו מסביר את שורשי התפיסה שהובילה לכתיבת המכתב וקורא להנהגה הדתית להתנער מהכת שהתנתקה ממרחב החיים הישראלי

המשך הרשומה