ארכיון הבלוג

בתגובה ל'היסטוריוגרפיה פשטנית' מאת מאיר קליינר ו'לשמוע אל הדפיקות' מאת ישעיהו קרונמן, גיליון פרשת בא

 

לא לעצור בעמדת השתיקה / אהוד נהיר

 צדקו המגיבים למאמרי, מאיר קליינר וישעיהו קרונמן, בדבריהם. לא היה בדברי משום ניסיון להקיף את סוגיית השואה והצדק הא-לוהי, לא היה בו גם ניסיון להאיר, ולו במעט, את השנים האפלות בתולדות המין האנושי. אין זה ביכולתי ואיני מתיימר להבין את כוונות הא-ל ואת הדרך שבה התרחשה השואה.

מאמרי התייחס לשאלת הדו-שיח בין הא-ל ובין האדם. כידוע, מאז חורבן הבית פסקה הנבואה, כבר לא מתהלכים בינינו נביאים ואיננו שומעים את דבר ה'. השאלה שביקשתי להציב היא – מדוע איננו שומעים את דברו? האם משום שהוא פסק מלדבר או שמא משום שאנחנו פסקנו מלהקשיב?

כעת, יבחר איש איש את תשובתו. לחז"ל הייתה תשובה משלהם. במקומות רבים הם מציינים: "בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב". ריבוי המקורות המשתמשים במשפט זה מצביע במפורש על כך שהקב"ה ממשיך לדבר, מעמד הר סיני לא פסק. אם רק נטה אוזן נוכל לשמוע את קולו של הא-ל מתבטא במגוון רחב של נושאים, מענייני חורבן וגאולה ועד עניינים של זיווג בין איש ואישה.

קולו של הא-ל נישא לא מעל במות ולא על גלי הרדיו. קולו של הא-ל נמצא בלבו של האדם המקשיב למשק כנפי ההיסטוריה. הרב צבי יהודה קוק כינה מדע זה בשם 'הסתורי-ה', ולא חסך מילים חריפות מאלו שסירבו להקשיב או מיאנו להבין את רצונו של הא-ל המובע בהתרחשויות ההיסטוריות. כמי שכיתת רגליו בין רבני אירופה ואדמו"ריה בין שתי מלחמות העולם, ידע הרצי"ה על מי הוא מדבר. מילותיו יצאו מתוך כאב האובדן על אותם האנשים ואותן הקהילות שהוא הכיר מקרוב.

בנוגע לשואה האיומה הייתה המלצתו הראשונית של הרצי"ה שתיקה. אלא שבשתיקה קיימות שתי בחינות. האחת, שתיקה כהודאה. שתיקה כזו מבטאת הפנמה, חיבור, קבלה עמוקה של הדין, בבחינת 'וידם אהרן'. אך שתיקה עלולה להיות גם היבט מסוים של אילמות, אילמות כסוג של אלימות. לעתים אלימות פנימית – השתקה מכוונת של הקול הפנימי, ולעתים אלימות חיצונית – כמו בני זוג שלא מוכנים לדבר זה עם זה. אהרן הכהן קיבל עליו את הדין אך הוא הפנים גם את המסר. אחרי מותם הטראגי של בניו הוא למד כיצד עליו להכין את עצמו כראוי כדי להיכנס פנימה לקודש הקודשים, וכך זכינו לסדר עבודת יום הכיפורים.

השתיקה, שעליה ממליץ מאיר קליינר, ראויה כל עוד היא נעשית מעמדה של הפנמה וחיבור. אסור לעמדה זו להפוך לעמדה של השתקה, עמדה אלימה שלא מאפשרת לחדש את השיח בין הא-ל והאדם.

הרב צבי יהודה לא נעצר בעמדת השתיקה. בשיחותיו הוא מציג עמדה חריפה וברורה בנוגע לצורך ההיסטורי בחוויה כה נוראית ורווית סבל. נצטט מספר מילים משיחה שהעביר בנושא זה:

כשמגיע זמן הגאולה, קורה שיש סיבוכים, וחלק גדול מעם ישראל נדבק 'בזפת הגלות'. כך היא העובדה: הרבה יהודים התרגלו לטומאת הגלות, ומסרבים לעזוב אותה. ואפילו צדיקים גדולים לפעמים קשורים לגלות וטומאתה. אז מתחיל טיפול א‑להי פנימי עמוק ונסתר של היטהרות מטומאה זו, ניתוח וריפוי… יש צורך בניתוח א‑להי אכזרי. 

אלו מילים חריפות, נוקבות עד התהום וכואבות עד למאוד. צריך להבין אותן בהקשר הנכון, ואין זה המקום להאריך בכך. השאלה שעולה אצלי למקרא הדברים היא היכן הדו-שיח? מדוע ננקט כאן ניתוח כה אכזרי? האם לא ניתן היה להגיד, לרמוז, להסביר? האם אין דרך לרפא בלא צורך בכריתה כה אכזרית של שישה מיליונים של יהודים, זקנים נשים וטף?!

לא לי לענות על שאלות אלו. כאן אני בהחלט מאמץ את גישתו של ר' נחמן – יש קושיות שתשובתן היא למעלה מדעת אנוש. יחד עם זאת, במבט היסטורי, ברור לי שהיו רמזים ברורים ואפילו אמירות מפורשות שקראו ליהודים לצאת מאירופה ולעלות לארץ ישראל. הרב צבי יהודה הסתובב בין הרבנים, זאב ז'בוטינסקי כתב על כך מאמרים ונשא נאומים. עוד רבים וטובים הבינו את מה שעומד להתרחש גם בלא שהיו נביאים. אך רובו הגדול של העם היהודי, על כל שדרותיו וגווניו, העדיף להתעלם. נאטמו האוזניים, נסתרה הדעה, ניטמטם הלב. 

המסר שאני מבקש להעביר הוא הצורך בדו-שיח. זיכרון השואה אסור לו שיהיה אבן הגולל על הקשר בין הא-ל ועמו. הוא צריך להיות נקודת התפנית ביחסים מורכבים אלו. הזיקה הברורה בין השואה והתקומה מעידה בבירור – לא עזב ה' את עמו, השיח ממשיך.

השאלה 'היכן היה א-לוהים בשואה?' אסור לה שתישאר לעד ללא מענה. לא למענה של תשובה אנו זקוקים, אלא לשאגה שתמשיך את השיח. אחד המגיבים למאמר באתר האינטרנט של המוסף ניסח את כותרת דבריו במילים – 'היכן היה א-לוהים? בשואה!'. אולי ניתן להחליף את הסיומת ולבחור במקום המילה 'שואה' את המילה 'תקומה', אך למעשה אלו שני צדדים של אותה שיחה.

כאנשים מאמינים אנו נושאים בכל יום את קולנו לבורא ומדברים עמו – כדאי שלעתים נעצור מעט ונלמד גם להקשיב. גם אם כל אחד מאיתנו ישמע משהו אחר, עניין שממנו חושש קליינר, לא נורא. הרי "אחת דיבר א-לוהים, שתיים זו שמענו". 

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ז בשבט תשע"ב, 10.2.2012 

 

תגובות למאמר 'אחת דיבר א-לוהים' מאת אהוד נהיר, גיליון פרשת ויחי

 

היסטוריוגרפיה פשטנית / מאיר קליינר

 כמי שגומא בשקיקה כל ספר ומאמר שמנסה להאיר ולו במעט את שש השנים האפלות ביותר בתולדות המין האנושי, ניגשתי לקריאת מאמרו של אהוד נהיר בציפייה גדולה. המשפט שחתם את הפסקה הראשונה, "היכן היה א-לוהים בשואה היא אולי השאלה החשובה ביותר ליהודי שחי במחצית השנייה של המאה ה-20", עורר בי עוד יותר את הציפייה, אלא שלבסוף התחלפה לה הציפייה באכזבה גדולה ובלא מעט זעם.

לאחר שמר נהיר מסביר מדוע אין הוא הולך לעסוק בתיאודיציה או בניסיון כלשהו להבין את מאורעות השואה הוא ניגש ומסביר לנו תוך קריאה היסטוריוגרפית פשטנית מדוע התרגשה עלינו השואה האיומה. לדבריו, "מתוך תוצאת התקומה יכולים אנו להבין את כוונת הא-ל בשואה האיומה… השואה הייתה דרכו של הא-ל להביא אותנו לארץ ישראל". לרגע חשבתי שזהו לא אותו מאמר, שכן מספר שורות קודם לכן הבהיר הכותב שאין ביכולת האדם להבין את הא-ל ולחדור לעומק מחשבותיו. אך מסתבר שזהו בעיקר מס שפתיים לפני התשובה הברורה והחדה על אודות כוונת הא-ל ואופן פעולתו.  

"האמנם הוא הסתתר מאיתנו או שזה רק אנו שסירבנו לשמוע…", כותב נהיר. כן, עד כדי כך פשוט לו שמי שלא אטם אוזניו וסירב לשמוע יכול היה לדעת כבר אז שרצונו הברור של ה' הוא לעלות לארץ ישראל.

על מנת לחזק את טענתו מצטט הכותב מיומנו של אביגדור המאירי, ועל מנת שלא יישאר ספק בדבר הוא גם מעלה את דמותו המופלאה של ר׳ יששכר שלמה טייכטל הי״ד שכתב את ספרו המפורסם ״אם הבנים שמחה״ תוך כדי המאורעות ומנגד קטעים מיומנו של אפרים קישון שהם לדעת הכותב עדות "עד היכן מגיעה יכולתו של האדם לאטום את לבו מלשמוע את קולו של הא-ל…".

דא עקא, שמלבד קריאתו של הרב טייכטל את המאורעות בזמנו, היו עוד כמה אדמו״רים שניסו להבין על מה ולמה מתרגשות עליהם אותן צרות, ודי לנו בר׳ קלונימוס קלמן שפירא הי״ד, בעל ספר ״אש קודש״, שנכתב אף הוא בימי המלחמה בלב האפלה של גטו ורשה – ספר שכל כולו שאלה, דרישה ובקשה של פני ה׳. באף אחת מדרשותיו אין הוא מגיע לאותה ״מסקנה״ כה פשוטה ומתבקשת. קשה לי לשער שגם את ר' קלונימוס יכניס מר נהיר לרשימת אותם אלה ש"אטמו את לבם מלשמוע את קולו של הא-ל".

נכשל בזמן אמת

המפליא הוא שהכותב בעצמו מזכיר לנו את העובדה הפשוטה שכבר ״אין איתנו נביא״ שיאמר לנו בוודאות מהו רצונו של הא-ל, ועל כן כל שנשאר לנו הוא להבין את רצונו "דרך פעולותיו, דרך הנהגתו את העולם", מה שנקרא בלשון לועזית – היסטוריוגרפיה, ובלשונו של הרצי"ה ז"ל "היסתורי-ה". אלא שזוהי בדיוק נקודת הכשל בדבריו של מר נהיר, שכן הבנת האירועים ההיסטוריים ופרשנותם בזמן אמת היא מלאכה לא פשוטה כלל ועיקר, מלאכה שמביאה לידי לא מעט טעויות ומבוכות ובדיוק בהקשר הזה צוטט הפסוק: "משיב חכמים אחור ודעתם יסכל" (ישעיה מ"ד).

אמת, אין ספק שכיום ניתן לראות את הזיקה הברורה שבין השואה לתקומה אך זו לא מלמדת אותנו דבר על ה״הקשבה לדבר ה׳״ בימים שקדמו למלחמת העולם השנייה, ואף לא מסבירה מדוע השואה הייתה צריכה להתרחש דווקא באופן הזה. מבחינה זו, ניסיונו של הכותב לסדר את השואה כך שתיכנס לתבנית ההשגחה הא-להית המובנית והברורה לאורך ההיסטוריה מעורר תמיהה וכעס רב, ואולי כותרת המאמר ״אחת דיבר א-לוהים״ והצנזור של חלקו השני של הפסוק ״שתיים זו שמעתי״ מקפלים בתוכם את כל הסיפור.

מה שאנחנו בעיקר יודעים להגיד על נוכחותו של א-לוהים בשואה הוא שזוהי הגדולה בקושיות החלל הפנוי, שעליהן מלמד אותנו ר' נחמן: "בְּוַדַּאי בֶּאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ יֵשׁ שָׁם אֱלֹקוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, רַק שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַשִֹּיג זֹאת, וְלִמְצֹא שָׁם הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ… רַק צְרִיכִין לְהַאֲמִין שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ סוֹבֵב גַּם עָלָיו, וּבְוַדַּאי בֶּאֱמֶת גַּם שָׁם יֵשׁ אֱלֹקוּתוֹ יִתְבָּרַךְ". ועל אותן קושיות אפשר בעיקר לשתוק ולהתפלל שיום אחד הן יהפכו לניגון, בב"א.

 ———————————————————————————————————————-

לשמוע אל הדפיקות /  ישעיהו קרונמן

 במאמרו המקיף מנסה אהוד נהיר להתמודד עם סוגיית השואה והצדק הא-לוהי. דומני ששתי השמטות מעיבות על מסקנות המאמר. הראשונה, הכותב מצטט בראשית מאמרו מספרו של אליעזר ברקוביץ' "א-לוהים, אדם והיסטוריה", אך הציטוט מלמד רק שאכפת לא-לוהים ממה שקורה בעולמנו. אין הוא מביא את התשובה המעמיקה של פרופ' ברקוביץ' לבעיית הרוע המושתתת על מושג ה"צמצום" הא-לוהי שאפשר את קיום הלא-א-לוהים: היקום. כל הפרק התשיעי בספר (במהדורה באנגלית של "מכון שלם") מוקדש להסבר הרעיון שאי-השלמות של היקום היא בעצם מהותו. אילו הכול היה מושלם בעולמנו, הרי שהיינו זהים עם הא-לוהות עצמה ובכך פעולת הבריאה הייתה מתרוקנת מתוכן.

הרעיון המרכזי של המאמר הנידון הוא שאל לנו לנסות להבין את דרכי ה' הנסתרות. במקום זה עלינו להתרכז בשאלה מדוע אין אנו שומעים לקריאות הא-לוהיות המופנות אלינו במשך ההיסטוריה. וכאן אנו מגיעים להשמטה השנייה. חבל שמחבר המאמר לא התייחס למסה הקלאסית של הרב יוסף דב סולובייצ'יק זצ"ל "קול דודי דופק". במסה זו מתייחס הרי"ד סולובייצ'יק לדפיקות הא-לוהיות מאז תום השואה ופתיחת שערי ארץ-ישראל, אך בהחלט היו גם 'דפיקות' קודמות, כגון הקריאות של מנהיגים יהודים ערב השואה לברוח מאירופה ולבנות את הארץ, דפיקות שבעצת כמה גדולי תורה סתמנו את אוזנינו משמוע להן.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ג' בשבט תשע"ב, 27.1.2012