ארכיון הבלוג

אורלי קסטל-בלום היא רק משל / דוד מרחב

 

איוון קוליקוב, הדיוקן הסופר יבגני צ'יריקוב, 1904

מזה לא מעט שנים שאני מתנזר מכתיבה על ספרות, ספרים ומה שביניהם. בניגוד למגמה הרווחת בימינו, שלפיה כל אחד הוא מבקר ספרים וכל סופר יכול לבקר כל ספר (ואפילו תרגומים מלשונות שהוא לא בקי בהן), בעיניי ביקורת ספרות היא מקצוע. ובכל זאת, החלטתי לכתוב על אורלי קסטל-בלום. לא, לא לבקר את ספריה, אלא להגיב לראיון עִמה שפרסם שי גולדן לאחרונה במוסף "סופשבוע" של "מעריב". הראיון, והתגובות עצמן, שיקפו את המצב הישראלי כפי שהוא באמת, ועיקרוֹ בוז גמור למילה הכתובה. קסטל-בלום הפליאה לתאר בראיון את מצבה הכלכלי הקשה לאחר שנות כתיבה רבות; היא אף השוותה השוואה מדאיגה בין מצבה לבין זה של המשוררת המנוחה דליה רביקוביץ', ששמועות עקשניות טענו כי התאבדה (אף כי הדו"ח הרפואי הוכיח אחרת), ולזה של המשורר המנוח דוד אבידן, שהלך לעולמו חולה, עזוב וחסר כול בביתו בתל-אביב. 

בישראל שורר בוז כלפי כותבי מילים: עיתונאים, אקדמאים, סופרים ומשוררים. אדם שכותב נתפס כבטלן, או כמי שמצא לעצמו "ג'וב קל". כשמעמידים את הסופר או העיתונאי מול פקיד הבנק, או המתמחה בבית החולים, או פועל הניקיון, עולה אינטואיציה טבעית של התקוממות. שכן פרנסה ממילים נתפסת במידה רבה כסוג של בטלה. העובדה שעולם הספרות, העיתונות והמחקר מוצף בכותבים חסרי כישרון – צעירים המסכימים לשכר רעב, או כאלו שלהם פרוטקציה במקומות הנכונים – מצדיקה את התרעומת הזאת. בישראל יש מפעל ענק לייצור טקסטים, וכמות הספרים היוצאת לאור היא חסרת פרופורציה ביחס לכל מדינה אחרת. ובכל זאת, עיתונות היא מקצוע, כמו כתיבה ספרותית או אקדמית, עריכה לשונית או ביקורת ספרות. המקצועות האלה הם בדעיכה מתמדת וקרנה של המילה הכתובה יורדת בהתמדה.

לקסטל-בלום יש מיליון וחצי שקל בבנק כיוון שמכרה את הנכס האחרון שלה: דירתה. והיא שוכרת בית בצפון תל-אביב בשבעת-אלפים וחמש מאות שקלים לחודש. קל לנחור בבוז כשאדם כמוה מחזר על הפתחים ומעלה את שמו של דוד אבידן חסר הכול. ובכל זאת, אי-אפשר להתעלם מכמה עובדות בסיסיות. למשל, שקסטל-בלום היא מהסופרים המשפיעים בדור האחרון, וראוי היה שתתפרנס מכתיבה. או שאדם המוכר את כל נכסיו על אף מרכזיותו בחיי הרוח של דורו, משום שאינו מצליח להתפרנס מאמנותו-אומנותו, הוא באמת ובתמים מסכן. אולם הטענה המרכזית המופנית כלפי קסטל-בלום היא מדוע הסופרת המכובדת אינה "עובדת למחייתה". למה היא לא מלמדת קורסים תמורת שכר (זעום). מדוע היא איננה עובדת בתפקידי עריכה או הגהה למחייתה תמורת משכורת (נמוכה). ואיך זה שהיא לא מנחה סדנאות כתיבה (מייגעות).

בטענות האלה מקופלת ההנחה שסופר איננו איש מקצוע. שכתיבת רומנים ונובלות אינה מלאכה שראוי להתפרנס ממנה. את ההיגיון הזה מנחילים גם בכל תחום אחר. עיתונאים צריכים לעבוד "מהצד" כדי לחיות, משום שהם מקבלים תמורה על כתבותיהם בצ'ק דחוי (שוטף פלוס שלושים, במקרה הטוב), ללא זכויות סוציאליות. עורכים לשוניים, מתרגמים ומגיהים צריכים גם הם לחלטר, משום שאין היום מי שחושב שראוי להעסיקם במשרה מלאה, אם בכלל. הרציונל הזה הוא נואל. הוא לא נובע מגישה קפיטליסטית או סוציאליסטית. הוא מזוקק מהבוז כלפי כל עיסוק במה שאיננו יצרני, קרי: מניב "תועלת" לחברה שניתן לכמתה בכסף (בברית המועצות, ייאמר לכל אלה שרוממות הסוציאליזם בגרונם, גורל הסופרים היה רע ומר. לא די בכך שהתפרנסו מפרוטות אלא שהיו נתונים לצנזורה חסרת רחמים ולרדיפות). האם מישהו יכול בכלל לחשוב על כתיבה ספרותית ראויה לאחר שעות עבודה רבות במערכת עיתון בתפקיד לא-מתגמל ואף כפוי-טובה כמו הגהה?

קסטל-בלום ראויה להתפרנס מעבודתה כסופרת. כל אמן בעל-שם ומוניטין – סופר, משורר, צייר או צלם – ראוי לתמיכה. ניתן לכונן ועדת מומחים שתבדוק את כמות הפרסומים ואיכותם ותקבע מועמדים ראויים לתמיכה. לא זו בלבד שהמדינה צריכה לתמוך בה כדי לקדם את אמנותה, אלא שראוי שספריה יימכרו במחיר המאפשר לה לקבל כמה וכמה שקלים מכל טופס שנמכר. איך אפשר להחליט למי ראוי לתת תמיכה ולמי לא, שאלה שרת התרבות. בעידן שבו מיטשטש ההיגיון הבריא, שאלה כזו היא מובנת. אולם לא צריך להתעכב הרבה על השאלה הזו כדי להבין במה שונה קסטל-בלום הענייה מכל אותם סופרים שעבורם הכתיבה היא תחביב שבא עם הזמן, או שהיה להם די כסף לשלם להוצאות שיוציאו את ספריהם. עבורה, הספרות היא מקצוע. אפילו החיים עצמם. ותרומתה אינה ניתנת לערעור או לביטול. לה אין משרה תקנית באוניברסיטה. אותה איש לא סידר.

ואולי דבר אחד אחרון: קסטל-בלום הייתה יכולה לחיות ברווחה בבית פחות מרווח מזה שהיא חיה בו כעת. היא הייתה יכולה לכלכל את צעדיה ביותר היגיון ולנצל היטב את הכסף העומד לרשותה, על מנת שיספיק לה לעשרים שנה, ולא לשבע שנים, כפי שסיפרה. אבל יש משהו משחרר, שמנער את הנפש ומחיה את הלב, ביכולת לחיות פעם אחת בחיים כמו שצריך, אחרי שנות דוחק. אותו אי-היגיון הוא בעצם ההיגיון בהתגלמותו, של אדם שמבקש כמה שנים טובות לעצמו, אחרי שכל מפעל חייו הביאו לחורבן כלכלי. אם קסטל-בלום רוצה לחשב את חייה נכון, זו כבר בעיה שלה. מחובת החברה לסייע בידה כדי לתת לה את האמצעים הבסיסיים לחיים ראויים, ומכאן היא תעשה את שיקוליה שלה.

אגב, לא צריך להתחיל בהוצאת כספים מתקציב משרד התרבות. אפשר להתחיל בצעדים פשוטים. למשל, לגדוע את מפעל ה'ארבע במאה'. או להחליט שבשנה הראשונה להוצאתו, ספר יימכר במחיר מלא. אפשר גם לקבוע בחוק את כמות התמלוגים שיקבל סופר מהוצאת ספרו. נכון, זה ידלל את כמות הספרים האדירה שנפלטת פה מדי שנה. זה יקשה על ההוצאות, ולא יקל על חיי רשתות הספרים. אבל זה יסייע במשהו לסופרים להתקיים. גם למי שרוצה לחיות כאילו כל יום הוא האחרון בחייו. גם לאורלי קסטל-בלום. 

דוד מרחב חוקר את ההיסטוריה של השמאל הרדיקלי בישראל

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ' בכסלו תשע"ב, 16.12.2011