ארכיון הבלוג

האחדות הורגת, האחרוּת מחיָּה | חגי דביר

מה פשרו של הסיפור התלמודי על האמורא ששחט את חברו בסעודת פורים, ומה הקשר שלו לחובת השתייה? קריאה מחודשת באגדות השכרות לאור הגותו של לוינס
המשך הרשומה

מודעות פרסומת

למעלה מטעם ודעת

השכרות הפורימית היא האפשרות לשחרור מטרדות היום–יום והסיכוי 
לשוב אל החלומות, וגם לשִברם. פתיחה לפרויקט "עד דלא ידע"
המשך הרשומה

לא רק יפה וצייתנית | אפרת ויס

 

ושתי וזרש נכנעות לכללי המשחק הגבריים של מלכות אחשוורוש ונכשלות, ורק אסתר, השומרת על כבודה העצמי, מנצחת. על דמותן של נשות המגילה המשך הרשומה

צא ולמד משושן הבירה | דוד מ' פויכטונגר  

 

קריאה במגילה ובמדרשי חז"ל מראה כיצד בבסיס הדרמה הפורימית ניצבת תשתית לקיום יהודי–קהילתי בשעת הסתר פנים. על הפן החיובי שבמלכות אחשוורוש המשך הרשומה

מעטה של אלילות | מאיר אביטן  

 

ההתחפשות ולבישת המסכות היו מקובלות בקרנבלים הנוצריים באירופה ומשם חדרו לפורים האשכנזי. חכמי המזרח סירבו  לאמץ אותן, וכך ראוי לנהוג בימינו המשך הרשומה

לעת כזאת | שירה אביב"י

סיפור המשך הרשומה

לא כל חומרה היא מצווה | משה שטרן

תענית אסתר יסודה במנהג והיא אינה חובה הלכתית גמורה. רבנים שאינם מגלים זאת, ומתייחסים להלכה כמקשה אחת, רק גורמים נזק לשמירת המצוות ול"חיבת הדת" המשך הרשומה

ממקום אחר | משה מאיר

מול הגורל שעליו מסתמך המן עומדת אסתר שבבחירתה מצילה את היהודים. את החירות שבה פעלה הפכו חכמים ליסוד הדת בכללותה 

המשך הרשומה

ותלבש מלכות | יעל מאלי

מה היו יחסי הכוחות בין אחשוורוש לאסתר? שתי יצירות מתארות שלבים שונים באישיותה; האחת מתארת אותה כקרבן, השנייה כמי שהופכת את חולשתה למקור כוחה 
המשך הרשומה

קדושה בידי אדם | בטחה הר שפי

מבט נוסף על מסכת מגילה חושף כיצד במהלך יצירתי נועז הפכו חז"ל את פורים לחג מקראי ופרצו את ההגדרות המקובלות של קדושת הזמן והמרחב 
המשך הרשומה

הסיפור שלא תם | שאול יונתן וינגורט

עיון במבנה הספרותי של המגילה מגלה חלל בסופה, העתיד להתמלא 
עם סיפור בנייתו של בית המקדש בירושלים
המשך הרשומה

מה שמתגלה במגילה | חן חלמיש

הספר מתמודד עם השאלה שממעטים לשאול, מה אירע באותו דור שמצדיק גזרה שכזו, כשכל פסוק הוא חלק מהתשובה 
המשך הרשומה

אתגר נגד אדישות הרגש / ישעיה שטיינברג

פורים ופסח הם מוקדי הזיכרון היהודיים של השנה כולה – זיכרון שאינו חזרה על תכנים אלא שילוב חוויתי של תפארת העבר בחיי ההווה המשך הרשומה

ברוך המבדיל / אברהם וסרמן

יש המסתמכים על מנהגי פורים כדי לטשטש את הגבולות בין טוב לרע ובין עמלק לישראל, אך בהלכה הגבולות נותרו ברורים. ארור המן, ברוך מרדכי המשך הרשומה

ניגוני אסתר / שלום רוזנברג

בניגוד לסגנון הפרסי העשיר, נשמעת במגילה מדי פעם מנגינה יהודית, חסכונית וצנועה. על הגלוי והאפל במגילת אסתר המשך הרשומה

שושן פורים בבני ברק? / כרמיאל כהן

בפורים נחלק העם בין ירושלמים לשאר העולם, אף שירושלים החדשה אינה מוקפת חומה ויישובים אחרים אולי כן. ספר הלכתי־היסטורי על קריאת מגילה המשך הרשומה

בתגובה ל'שנאתם אותנו, ביום מן הימים ישנאו אתכם' מאת ראובן אוריה הכהן, גיליון פרשת תצוה

 

היזהרו בדבריכם / אלישע נחמני

 מאז המן ועד היום לא נכתב כתב הגנה כל כך חם, אוהד ומחמיא להמן ולתורתו ולא נכתב כתב שטנה כה נוקב כנגד היהדות כמו המאמר של הרב הכהן. אפילו ה'רוח הפורימית' שנושבת ממנו לא הצליחה לרכך ולו במקצת את הרושם הקשה שהוא הותיר עליי.

אפשר שהמאמר נכתב כדי לאתגר את המחשבה שלנו לענות לשאלה המסכמת שבו: "ושוב תשוב השאלה: מילא אנחנו… אבל אתם מה חלקכם בה?". זוהי אכן שאלה במקומה אבל הייתי מצפה מרב לזכור את מאמר חז"ל מפרקי אבות (א, יא): "חכמים היזהרו בדבריכם שמא תחובו חובת גלות … וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו".

האם הרב הנכבד העלה על דעתו את האפשרות שאולי לא לכל הקוראים יש תשובות לשאלה הזו? ומהי המסקנה שאמור הקורא להסיק מהמאמר הזה – שלא לצום בתענית אסתר, לא לקרוא מגילת אסתר, לא לקיים סעודת פורים?

נראה לי שמי שהעלה את השאלות הקשות שנשאלו במאמר סובל מספקות באמונה וזה לגיטימי, אבל 'אם בארזים נפלה השלהבת…'. ואולי צריך לזכור מה שאמר הראב"ד לרמב"ם בהלכות תשובה פרק ה: "לא נהג זה המחבר מנהג החכמים שאין אדם מתחיל בדבר ולא ידע להשלימו והוא החל בשאלות קושיות והניח הדבר בקושיה…. וטוב היה לו להניח הדבר בתמימות התמימים ולא יעורר לבם ויניח דעתם בספק ואולי שעה אחת יבא הרהור בלבם על זה".

 ————————————————————————————————

 מבחירה מדירה לבחירה מעצימה / ראובן אוריה הכהן

חז"ל עצמם הביעו ביקורת על שלילת הגוי-עמלקי ובמקומה הציבו את רעיון הבחירה המאפשרת את קבלתו

צר לי כי שיקולי מקום ועריכה קיצצו במאמר מהקשרו הכולל. אכן, מאמרי היה במסגרת "פורים תוירֶה", סגנון שהתפתח במקורו מרעיון ה"נהפוך הוא" שנמתח עד קצות הגבול ועד אמירות קצה כגון "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". אמירות קצה אלה תרמו לביאור ההסתר הפורימי, שתורת ההפכים בו תרמה לזיקוק אמונת הא-לוהות משיירי עבודה זרה שבשלה קבעו חז"ל "הדור קיבלוה" מאהבה.

מסכת הדברים היא אכן מסכה המתחפשת ל"אחר". במקרה זה אומצה הדמות ברצינות הראויה – לא כאויב חסר צורה ודעת שקל לנפנפו אלא כאויב המאתגר ביותר את עצם יחסי אליו. ומכיוון שאני מקיים את מצוות מחיית עמלק היום הריני מעמידו מולי כגוי-עמלקי בעל תודעה עכשווית. הדבר דורש ממני להעמיד בכנות וביושרה את טוהר אמונתי כנגדה.

איני יודע מה ומי היה המן הריאלי-היסטורי. אין לי אלא דברי המגילה ומאמרי חז"ל הכרוכים בעקבותם. אשר על כן כל דבריי ה"מחופשים" הינם הרחבה ועיבוד לדברי חז"ל שמצאו בהמן ובדמותו בבואה לביקורת כלפי פנים. בכל מדרשי המגילה – "רבה", "תרגום שני", מדרשי אגדה במסכת מגילה, ילקוט שמעוני וכדומה – ישנה הרחבה של דברי שטנת המן הרבה מעבר למה שעולה מפשוטו של מקרא. וכמדומה שחז"ל אכן שיקעו בדברי הביקורת טענות אנטי יהודיות פרי הסביבה והשעה כגון "שה"י פה"י" וראוי לעיין שם.

לא היה כל הכרח להאשים את הדור ההוא בפירוד פנימי כגורם לאסון, ואף על פי כן, מהימים ההם ועד לזמן הזה, הושמה על ידי חכמינו בפי המן הדילטוריה הזו – ומצאו לה סמך בתיקונה: "לך כנוס את כל היהודים", "להקהל ולעמוד על נפשם", ולבסוף במשלוח המנות. אני הצבעתי על הגורם המרכזי שלה: הבחירה המדירה. טענת הבחירה המדירה מכוונת כלפי העמדה המהותנית המתירה או המחייבת פגיעה בחפים מפשע בחירי, ולא חלילה כלפי מופע של רוע בכל דור ובכל אדם. רמזתי לכך שניתן לפרש ולאמץ דגם של בחירה מעצימה, מאפשרת, ולא בהכרח פוגענית.

ביקורת פנימית

מצאנו בחז"ל הערות המדגישות את תרומת הבחירה המדירה למאזן האימה ההיסטורי בינינו לבין הגוי העמלקי בהקשר הפורימי. אביא מקצתן:

אמר רבי חנין: כל מי שאומר שהקב"ה ותרן (ומוותר לצדיקים), יקרעו בני מעיו, אלא הקב"ה מאריך אפו, אבל גובה את חובו; תדע שהרי זעקה אחת הזעיק יעקב לעשו, דכתיב 'ויצעק צעקה גדולה ומרה', והיכן נפרע לו? בשושן, שנאמר: "ויזעק זעקה גדולה ומרה" (אסתר רבה ח).

"אחות לוטן תמנע" – מאי היא? – תמנע בת מלכים הואי… בעיא לאיגיורי (רצתה להתגייר), באתה אצל אברהם יצחק ויעקב ולא קיבלוה, הלכה והיתה פילגש לאליפז בן עשו. אמרה: מוטב תהא שפחה לאומה זו, ולא תהא גבירה לאומה אחרת. נפק מינה עמלק, דצערינהו לישראל (שהציק לישראל). מאי טעמא – דלא איבעו להו לרחקה (שלא היה עליהם להרחיקה) (סנהדרין צט).

ואגב מדרש זה סיפור: אחד מה"מתנגדים" של הרב קוק שאל אותו פעם אחת בפורים מה הוא יכול לדרוש מהפסוק "ואחות לוטן תמנע", בחושבו כי אין מה לדרוש על שלוש מילים אלו. על כך השיב לו הרב תשובה ארוכה על אודות טעויות שעשינו בעבר בכך שלא העלינו ניצוצות של קדושה ולכן עמלק עדיין בתוכנו. הדרשה הייתה מלאה פלפולים עמוקים מש"ס ופוסקים, אגדה וזוהר, שהרב היה בקי בהם, עד שבסוף קם המתנגד, חיבק את הרב ואמר לו ביידיש: "רבי, אני אוהב אותך!" (מועדי הראי"ה לפורים).

על ההתנהלות האזרחית פוליטית של מרדכי מצאנו את המדרש הבא:

"…כנסת ישראל אמרה לאידך גיסא: ראו מה עשה לי יהודי ומה שילם לי ימיני, מה עשה לי יהודי – דלא קטליה דוד לשמעי, דאיתיליד מיניה מרדכי, דמיקני ביה המן. ומה שילם לי ימיני – דלא קטליה שאול לאגג, דאיתיליד מיניה המן, דמצער לישראל  (תלמוד בבלי מגילה יב ע"ב).

כיוונים לפתרון

  נוכח הביקורות הללו מצאנו עמדות שאפשרו התמודדות כנה ואמיצה עם פתרונות שונים, כמו הבטחתו של רבי יהודה הנשיא לאנטונינוס קיסר, רעו העשווי, לגבי חלקו בעולם הבא. למרות הוראת הכתוב הפשוטה "לא יהיה שריד לבית עשו" (עובדיה א,יח)בחר ר' יהודה באופציה הפרשנית: "בעושה מעשה עשו" (מסכת עבודה זרה י ע"ב). ומכאן שגם מי שנושא את תורשתו הביולוגית של עשו לא מחויב להיות בכלל גזירת הכליה אם אין הוא נושא את מורשתו התרבותית.  

ומשום כך מצאנו בברייתא: "מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק". ועל אף המכילתא (בשלח, פרשת עמלק ב) הגורסת ש"נשבע המקום בכסא הכבוד שלו שאם יבא מכל האומות [להתגייר] – שיקבלוהו, ולעמלק ולביתו – לא יקבלוהו", פסק הרמב"ם: "כל הגויים שיתגיירו ויקבלו עליהם את המצוות שבתורה הם כישראל לכל דבר, חוץ מארבעה עמים בלבד:  עמון, מואב ומצרים ואדום" – ומכאן שעמלקי יכול להתגייר. ונסיים בדעת מיעוט – המאירי שהורה: "הא כל שהוא מעממין הגדורים בדרכי הדת ועובדי הא-להות על אי זה צד אף על פי שאמונתם רחוקה מאמונתנו אינם בכלל זה אלא הרי הם כישראל גמור לדברים אלו…" (ב"ק  קיג ע"ב). אם כן, בהחלט יש פתח לאופציה הפרשנית שעליה הצבעתי לבחירה מעצימה אבל לא פוגענית בשל הייחוס המהותני.

מלבד אלה אפשרית עמדה כמו זו של רבן גמליאל שידע לפסוק כנגד הוראת התורה נוכח ביקורת נציגי המלכות על פגם מוסרי שמצאו בה בהתייחס לגויים: "באותה שעה גזר רבן גמליאל על גזילות נכרי שיהא אסור מפני חילול השם" (ירושלמי ב"ק פ"ד ה"ג)

אפשר כמובן לעמוד מול הככות המעיקה הזו ולומר "אל תהיה צדיק הרבה" (קהלת יז) כנאמר לשאול, כביכול עומדת המצווה הדתית ההתגלותית מול הצו המוסרי המצפוני ומכריעה אותו. או אז צריך אני לדעת כי במדבר העמים אתקשה לתבוע מהגויים מה שידיי אינן נקיות ממנו ולהביט נכוחה וללא כחש עצמי מול תוצאותיו האפשריות .

להתמודדות עם השאלות הללו יש השפעה מכרעת אף על שאלת הלכידות הפנים ישראלית ועל האחדות שאנו עורגים לה ומחייבים אותה כתנאי לגאולתנו ושבינתיים נראית כמלכוד לא פתיר. השאלה לאיזו מהאופציות האמוניות יש לחנך ואיזו אישיות דתית יש לעצב היא אתגר חינוכי ממעלה ראשונה.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ט באדר תשע"ב, 23.3.2012 

 

ובביזה לא שלחו את ידם: ההחמצה / אברהם וסרמן

הדגש שניתן במגילה על כך שהיהודים לא שלחו ידיהם בביזה רומז לכישלון הרוח הגלותית של אותו דור, שלא אזר אומץ לסיים את המלחמה ולעלות ארצה  

המשך הרשומה

מדרש מבוכה / יערה ענבר

 א.

מרדכי ואסתר כותבים את אגרת הפורים, ארנט דה-גלדר, 1685

"הָרָצִים יָצְאוּ דְחוּפִים בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ וְהַדָּת נִתְּנָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וְהַמֶּלֶךְ וְהָמָן יָשְׁבוּ לִשְׁתּוֹת וְהָעִיר שׁוּשָׁן נָבוֹכָה" (אסתר ג, טו). ומי ידע סודה של אותה מבוכה? זה מרדכי, שנאמר: "וּמָרְדֳּכַי יָדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה וגו'" (שם ד, א). ומה מילת "כל" כאן? מלמד שלא את המעטפת בלבד ידע מרדכי, שהיא הגלויה וידועה לעין כול, כי אם גם את התוך.

שיש המתרגש ובא על העולם לבוש בגלימה אחת ורק הנכנס בחדריו רואה את הכתונת שתחתיה. ומדוע דווקא מרדכי הוא שידע? שעליו נאמר: "אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי. אֲשֶׁר הָגְלָה מִירוּשָׁלַיִם עִם הַגֹּלָה אֲשֶׁר הָגְלְתָה עִם יְכָנְיָה מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל" (שם ב, ה-ו). אל תקרי נבוכדנצר, אלא נבוכה דנצר, ואיכא דאמרי: מבוכה דנצר.

תא חזי, שמתוך שהגלה מרדכי על ידי נבוכדנצר, הבין את אותה מבוכה של "וְהָעִיר שׁוּשָׁן נָבוֹכָה". שנצר נבוכדנצר את המבוכה שהועיד לישראל, ושמרהּ עד התבשלה היטב. עד יבוא היום בו תוכל לשמחו כשמח יין ישן לבב אנוש, שיין – ככל שעובר הזמן משתבח, והבקיא ימתין.

ב.

ומהי אותה מבוכה? ומהי שאליה נכסף נבוכדנצר והחכים להמתין ולנצור?

כבר אמרו רבותינו במכילתא (בשלח פרשה א): "'ואמר פרעה לבני ישראל נבכים הם בארץ' – אין נבוכים אלא מטורפים שנאמר: 'מה נאנחה בהמה נבוכה וגו" (יואל א). וּודאי התכוונו רבותינו למטורפים מלשון הטורף את קלפיו: כשם שזה מבלבלן זה בזה, עד כי אין הזוכר לגבי האחד מהיכן בא ולגבי רעהו לאן הולך – כך השרוי במבוכה אין יודע מקורו היכן ולאן מועדות פניו.

ובא המשך המדרש ומחזק את הדברים: "ד"א  'נבוכים' – אין נבוכין אלא מעורבבין שנא' 'והמלך והמן ישבו לשתות וגו'". שהערבוב כמוהו כטריפה, ומכל מקום בערבוב ובטירוף נעוצה המבוכה. וזה סוד גלות נבוכדנצר, שהועיד להם לישראל להיטרף ולהתערבב בין העמים, עד כי לא יזכור האחד מאין בא ולהיכן מועדות פניו, ולפני מי עתיד הוא ליתן דין וחשבון.

זהו שאמר ר' מנחם מנדל שניאורסון בספרו תורת מנחם: "שכן הוא גם הפירוש דבלילה ההוא, שהלילה דגלות הוא באופן ההוא הסתר, היינו שאין מרגישים שהגלות הוא לילה וחושך, שָֹמִים חושך לאור". שכשהאדם רחוק מעצמו ובוכה – סימן הוא לו כי עודנו מחובר בשורשו, ושוזר לו הבכי חוט להיאחז בו ולצאת מן המצר. אלא שכשהאדם רחוק מעצמו וצוחק – סכנתו גדולה לאין שיעור.

וקול הצחוק של הצוחק בגלותו – כמוהו כבכי הנורא בבכיות, והשמיים בוכים עמו במסתרים. ומלכו של עולם מתגעגע לכלתו שפנתה לה ממנו ומצחקת.

וצחוק זה בידור הוא, שבפיזור גרעינו. שמן הערבוב והטירוף נובע, צחוק מבוכה.

וצחוק זה אין צחוק של זיווג הוא. כי יש צחוק של זיווג, כזה שצחקה שרה, וכזה שצחק אברהם, כזה שצחקו רבקה ויצחק, וכזה שצחק כל אחד מאיתנו ברגעים – צחוק זה צחוק של כינוס הוא, של ליכוד והתלכדות, כקול פכפוכם של המים הנקווים יחד למקווה אחד. ויש צחוק אחר, אולי כזה שציחק ישמעאל – צחוק של הרחקה והתרחקות, צחוק שמהבלו מתפזרים זרעוני העולם הלאה, כזרע לבטלה.

צחוק מבוכה צחקה גלות נבוכדנצר. ואישה נבוכה אסורה על בעלה. ייחוד יכול להתקיים רק כאשר יודע הגבר מקומו ויודעת האישה מקומה, יודע הוא מי הוא, ויודעת היא מי היא, ופונים בדיוק זה אל בדיוק זו. וכדי להתוודע אל הדיוק שלקראת הייחוד בודקת היא ובודקת, ומתגעגע הוא ומתגעגע. ועד שאינה יודעת – בחזקת נידה היא. ואמרו הפוסקים: "ובימים שלאחר כן שהיא נבוכה בהם ואין לה בהן חזקת טהרה אסורה לבעלה" (קיצור שו"ע סימן קנד).

ג.

וכן היו ישראל בימי מרדכי ואסתר, שנתערבבו יתר על המידה במקומם, אשר לא מקומם הוא. ועל זה נאמר: "וְהָעִיר שׁוּשָׁן נָבוֹכָה", ומפרש רש"י: "היהודים שבה". אם ליהודים דווקא כיוון הכתוב, מדוע נאמר "והעיר שושן" ולא "ויהודי שושן"? כדקאמרנא, שהפכו היהודים בליל אחד עם העיר שושן כולה, נבוכו בתוכה, נטרפו.

ואומר ר' יצחק אבוהב בספר מנורת המאור: "האור שושן היתה נבוכה נפש יהודה שככה" (שם, הקדמה לנפש יהודה). שאם אור נבכי הנפש לִמבוך המבוכה נקלע – שוקע שורש יהודה.

וידע מרדכי, "ומרדכי ידע", וידע שצריך להציל מרוע הגזרה, וידע שצריך לבתר את היהודים מתוך העיר, וזהו סוד "וַיֵּצֵא בְּתוֹךְ הָעִיר", שנאמר: "וַיִּקְרַע מָרְדֳּכַי אֶת בְּגָדָיו וַיִּלְבַּשׁ שַׂק וָאֵפֶר וַיֵּצֵא בְּתוֹךְ הָעִיר וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדֹלָה וּמָרָה" (ד, א). שאף על פי שהגלה מרדכי עם גלות נבוכדנצר, "אִישׁ יְהוּדִי הָיָה".

ויש המלעיזים, ויאמרו שעד ש"מרדכי לא יכרע ולא ישתחווה" – שלום היה ליהודים תחת אחשוורוש, שם "מדינה ומדינה ככתבה" ו"עם ועם כלשונו" (א, כב). והיה מרדכי כקוץ אשר הקפיץ הכבשה מרבצה. ולא כך הוא. כי דווקא בפריעת השקט, בא מרדכי להזכיר לישראל כי ישראל הוא. להצילו מן המבוכה. לגאלו מנבוכדנצר בתוך גלותו.

 "כִּי מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וְגָדוֹל לַיְּהוּדִים וְרָצוּי לְרֹב אֶחָיו דֹּרֵשׁ טוֹב לְעַמּוֹ וְדֹבֵר שָׁלוֹם לְכָל זַרְעוֹ" (י, ג). ואל תקרי "מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹש", אלא "משַׁנה למלך אחשוורוש", שבשינוי ובהבדל ובייחוד – רזא דמהימנותא.

מדרש זה עתיד להופיע בדרשוני – מדרשי נשים, כרך ב'. לשליחת מדרשים נוספים: dirshuni@gmail.com

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' באדר תשע"ב, 2.3.2012 

שיא ההסתר הוא שיא הגילוי / אוריאל ליכטנשטיין

 המסכות שאנו עוטים עלינו בפורים אינן רק ביטוי לשמחת החג, אלא המשך למסורת ארוכה: ר' נחמן, אסתר המלכה, יעקב אבינו ואפילו הקב"ה – כולם מתחפשים. כשהפנימיות היא מן הטוב, התחפושת החיצונית מביאה לגילוי פנימי עמוק

המשך הרשומה

צניחה חופשית מגג העולם / אור יחזקאל הירש

 עיון מחודש במדרש באמצעות ביטויים בני זמננו חושף את המניע העמוק לנפילתו של המן. סופו של שיגעון גדלות  

המשך הרשומה

שנאתם אותנו, ביום מן הימים ישנאו אתכם / ראובן אוריה הכהן

  בנאום הגנה-התקפה מסביר המן את הבעייתיות שבהתנהגות מרדכי, ובתפיסות זרעו עד היום. רשות הדיבור לצורר

המשך הרשומה

רב-תרבותיות יהודית / יעקב אריאל

 

 מאז ומעולם ידעה היהדות להבחין בין ערכים חיוביים לשליליים בעימותיה עם תרבויות זרות. כך בימינו, מאבקה של היהדות בתרבות המערבית מתמקד במתירנות המינית ולא בערך השוויון. על הלכה והדרת נשים, משושן ועד בית שמש

המשך הרשומה

שוב הכול פתוח / רבקה מרים

לחזור לנקודת הראשית של טרם הלידה, למקום בו כל האפשרויות פתוחות עדיין. אם נדמה היה שבלוח השחמט הכול נקבע מראש, פתאום, בפורים, ניתן להיחלץ מכל זה

המשך הרשומה

מגאולה נסתרת לישועה גלויה / ישעיה שטיינברגר

 

שני מיני הישועות – זו הגלויה וזו הסמויה, זו המוחלטת וזו החסרה – מנהלים יחסים של תיקון והמשכיות זה עם זה, ומשלימים יחד את גאולת ישראל. בין פורים לפסח  

המשך הרשומה

היש כמוני מסכה? / אריאלה הירש

 

למה משמשות המסכות בפורים? להסתרה ולטשטוש זהויות עד דלא ידע או ראי לאמת עמוקה ולפנימיות הנפש כלפי חוץ? מסע בעקבות המסכה בתיאטרון, באמנות ובחגיגות העמים, מעלה שלל פנים למסכה

המשך הרשומה

המלך רוצה בית / הרב שג"ר

 

כשאדם צוחק על עצמו הוא מגלה בכך את קיומו הרופף אל מול האינסופיות האלוהית. גילוי זה אינו מביא לייאוש אלא חושף כי יש בו משהו גבוה מכל הדרמטיות שבה הוא לוקח את חייו

המשך הרשומה

מגילה, גולה וגורל / אמנון בזק

 

דרשותיו של הרב סולוביצ'יק לפורים ולחנוכה, המאוגדות כעת לספר חדש, מציעות תובנות היסטוריות, פסיכולוגיות ואישיות. בימים ההם בזמן הזה

המשך הרשומה